שלא יהיה קֶצֶר...

פורסם ברובו ב'בית שלנו' של המודיע

המילים העומדות,  בס"ד, להיפלט מקולמוס - מקלדתי, מתאימות לפרשת קרח, ולפרשת שלח, ולפרשת דברים ולבראשית ובכלל לכל רגע אקטואלי בחיינו. המילים אמורות לדמוע ולבקש ולהפציר ולהתחנן, לכל מי אשר לב חם ויהודי פועם בקרבה הרגיש.

 לוחשת אני  'ה' שפתי תפתח', ומקווה שהדברים ידפקו ויכנסו ללבבות, ויבעירו בהם משואות-נצח;

שיחוללו שינוי שכולו ריקוד - ובמהרה נזכה לשמוע, בעקבותיהן, את משק כנפי הגאולה…

כשהבוקר מזדרח היטב בשמים, מתעוררים השעונים הפרטיים של אמא. עוד שני ציוצים מרחפים היא מרשה לעצמה לשמוע, וחיש קל מתנערת מעפרוריות השינה, ומארגנת בזריזות את 'מסדר הבוקר' הטהור. מצמידה נשיקה, שולחת ברכה, לוחצת יד חמה להצלחה. הגוזלים מתעופפים קמעא-קמעא למקומות לימודיהם, שם יקנו תורה וירכשו יראת שמים, כשאיפת הוריהם הבלתי מתפשרים על פחות מהטוב ביותר.

זמר רך מזדמרר בליבה של אם, שעה שמנפנפת לשלום לילדים הלבושים בחום אימהי ואוהב, נכונים להתחיל יום חדש ומלא תוכן בעבודת הבורא. בעשר דקות לשמונה, היא מתעטפת במעילה, ונוטלת את שני הזאטוטים, ומוליכה את בניה, ממש כדברי הגמרא המרגשים, לבית תלמודם. יענקי ושליומי נניח, נותנים יפה יד לעגלת הפעוט, שאמא ארזה היטב מפני הקור, והדרך מרחיבת הדעת, המנוקדת בטל שחרית, נעשית בשובה ובנחת.

אח. כמה יפה ויהודי.

הרי על מה רתחו דמעותיה של האם המסורה בשעה המפעימה של  הדלקת הנרות? על מה תתחנן עוד מעט בתפילת השחרית [אם עדיין לא פיללה כבר כוותיקין]? מהי משאת נפשה ונשמתה? במה תמצא את סיפוקה? בעבור מה בכלל, נטלה על עצמה קללת בעלה, ויוצאת בגבורה לעבוד גם מחוץ לביתה? לשם מה היא טורחת ומהו המניע לרוב פעולותיה? מהו נפח המנוע של האישה הכל כך כשרה? במה תתפאר ותגדל, מה עומד בראש מעייניה, באמצעם ובסופם?

והלאה. שאלות חזקות:  באילו שיעורים בסמינר היא הזילה דמעות אמת, לפחות פנימה? מה במיוחד הצית את דמיונה? על מה היא בשום אופן לא התפשרה בשידוכים? מול מה רחב ליבה, ומה היא מכנה בשם 'תענוג'? מה יעגים את חייה, ומה ימתיק אותם בטעם ערב? 

ושאלת השאלות: לשם מה תלך ותתרוצץ, ולא תבקש עזרה, ותסתדר, ותשא עין ולב לשמים, ותחוש קשורה ומחוברת למעלה, ותדאג לתורתו, ולא תפריעו,  ותייקר כל רגע שלו?

כי משהו עומד מלפניה ומאחוריה, לימינה ולשמאלה. ולמשהו הזה קוראים: תורה. בית של תורה. לגדלם לתורה. לזכות לתורה. לתת לתורה את כל התמצית והחלב והחיים.

כי  היא יודעת, אשת החיל המופלאה הזו,  שלחיות באמת – אפשרי רק למי שממית עצמו על התורה הקדושה.

ואשת החיל פוסעת עם הפעוטים, השמים קרובים ויפים ומתוחים, והבוקר רענן ומלא חיות. סנדוויצ'ים עמוסים בממרחים מזינים ובתחינות של אם, הניחה להם בתיקים. פתק לרבע'ס ועידודים. כש'סיום' מרגש נוקש על דלתותיה, היא אינה מסרבת לטירחה, ובאחת בלילה, ביד רועדת ועייפה,  מוקצפים חלבונים, נעשית עיסה, ועוגה מעלת הבל וניחוח מספרת על אהבת תורה יוקדת ועמוקה.

למענה!!! למען התורה היא משכימה קום, ובעבורה היא נושאת תפילות, ולכן היא מוכנה לעבוד המון בבית וגם מחוצה לו, ובעת שמבשלת ורוקחת מטעמים, עולה עם האדים גם בקשה חמה שהאוכל יעזור ללומדים של התורה שלך, רבונו של עולם. לכן בדיוק היא מתמודדת, ומרגישה המאושרת שבאדם. המאושרת!!!

ובלילה, כשהקטנים עולים על היצוע, מעומק-עומק ליבה, תאכיל אותם האם ותזין בסיפורי צדיקים נוטפי אהבת תורה ועסיסיים בכל הטוב הצפון ליראיך. וחלומותיהם מתערבבים בהלל הזקן ששוכב בשלג, ובר' עקיבא התנא הקדוש, ובבעל שם טוב ובחפץ חיים ובבן איש חי.

ומהי הסטירה הקשה בעבורה? אם חלילה לא 'הולך' בלימוד, אם לרבי יש תלונות, אם לילד נמאס לשבת ולשנן, ואוי- וי, אם ציון ברמה של מספרי נעליים מעטר את המבחן בגמרא.  ככה נפשה נעגמת עליה, ומתעטפת ובוכה בפינה בכי תמרורים…

משפחה חרדית ממוצעת, משלמת כסף, והרבה, על סעיפים אשר במשפחה שעדיין מנותקת משורשיה, רח"ל, לא מוכרים כלל.

מוסדות חינוך מובחרים, למשל, עם מלמדים משכמם ומעלה – הגם ששכר הלימוד משכמו ומעלה גם כן – הוא עיקר חשוב ועקרוני. מאכלים כשרים בתכלית ההידור, מחפשת אמא ולא מזיז לה המבצע הכי מדליק, אם ההכשר טיפ-טיפה פחות; עיניים היא מאמצת בברירת קטניות, ומאכל שיש לגביו ספק – תשליך בלי נקיפה ועם שמחה רבה – הכל כדי שליבם של בני הבית ישמר בזַכותו ובתמותו.

המשפחה, ועקרת הבית השמחה שבירכתיה – מוותרת על הרבה דברים, כי היא יודעת שזו השקעה נעימה לטווח הארוך. ולכן, בדיוק לכן,  היא מעלה ניחוחות ומפזרת אהבות עזות כמוות כלפי מעלה.

אז מה היה להן, לנשות ישראל הטהורות הללו, שכל כתרי הדורות עטורים לראשן המצטנע והעוצמתי? מה זה היה להן, שנענו לו, למחבל בכרם ישראל? למה הן נענו לו, ומנסות לגרום לקצר איום ונורא בינן לבין אביהן שבשמים, שהן כל כך אוהבות וכל כך מנסות תמיד לעשות לפניו נחת רוח?

ייאמר ברורות: אופנה נוראה אשר פשטה ופשתה כנגע. היצר וכל מיני שועלים קטנים וגדולים מחפשים לחבל בשולי המחנה, ולפעמים מצליחים, לדאבונינו הרב להכנס גם בבתים שעם ישראל מתפאר בהם. זעיר פה, זעיר שם – חוטף היצר מנתו, בעת שאנו ישנים,  ומתלקק בהנאה...

טוב, נעיז כבר להגיד את המילים הקשות והכואבות, באמת שזה לא יוצא לנו, ואנחנו הולכים מדי הרבה סחור סחור. אבל לתועלת כולנו – תעיף המקלדת את שתי המילים:  חצאית קצרה. לבוש הנוגד את דת יהודית, והוא היפך היפך התורה שעליה אנחנו שמחות למסור נפשנו! הולכת אחותי היקרה, צנועה וחסודה בכל פרטיה ודקדוקיה, אך... אולי היא לא יודעת, אבל אורך חצאית היא מעיקרי הצניעות! אחות אחרת, יושבת בקופת חולים, ואומרת תהילים בכוונה גדולה, ורגליה מגולות. היא קוראת להשם – ואיך תצפה שיענה לה? הולכת אחות נוספת, ומוליכה בניה לבית תלמודם ומחדירה בהם אהבת תורה ויראת שמים – ולבושה נוגד את מה שהיא מחנכת למענו! לא,  כך עוברת בי מחשבה כאובה ונסערת, לא לכך התכוון המשורר. לא לכך התכוונה הגמרא הקדושה, באומרה 'נשים במאי זכיין'. לא . היא לא התכוונה שנלך ברחובה של עיר בלבוש הנוגד אותה, ונוליך את בנינו ללמוד אותה. אם זה הלבוש שלנו, התורה הקדושה מתחננת שנישאר בבית, ושהילד לא ילך לבית תלמודו, ובלבד שלא נרמוס את מצוות – הדגל העצומה של האם והבת בישראל! 

כי אילו כלאיים צורמות!

הרי הדברים מזעזעים: נשים ובנות טובות, באמת טובות, שכחו משהו בדרך , והקָצר - הקצר הזה – עלול לגרום לקֶצר נורא! כשהשכינה הקדושה רואה בעיות בצניעות, כל השפע שלה מסתלק, ו'שב מאחריך' חלילה! והנגע פשה, אחיות, פשע ופסע! גם נשים כבודות ומבוגרות – מתבלבלות. אין זה, כי אם יצר חזק, שיודע שדווקא כאן שווה לו להשקיע! בואו נלמד ממנו, ונבין שלנו שווה להשקיע ולמגר אותו. שמעתי דבר חכם: בעולמנו – יש שני מקורות אפשריים לכל דבר: או כח הקדושה, או כח הטומאה. אופנה פרוצה איננה מכח הקדושה, וממילא – על דרך השלילה, ניתן להוכיח שמקורה בכח ה... טומאה.

אדם שחוטא – כמה שחטאו ירקיע לשמים – עדיין זה הוא שחטא, והוא ישא עוונו. אולם אשה שצניעותה מוטלת בספק [בלשון המעטה] – היא פשוט מפעל ליצור עבירות ועוונות! חוטאת, ולא מסתפקת בזה - גם מחטיאה את הרבים! והמפעל הולך, ומסתובב, וצובר לעצמו עוד ועוד חובות, ועוד ועוד מכוות אש!

והרי האבסורד זועק לשמים: את בעלך וילדים את שומרת ונוצרת מכל משמר, מסירה עול, ומגישה משאת ומנחה של מסירות אמיתית; ומהאחרים המסתובבים בעולמו של הקדוש ברוך הוא  - האם תוכלי להתעלם? ובכלל – הרי כל חייך סובבים סביב הציר של התורה, וכל רגע מרגעיך מוקדש לה – היתכן שתרמסי בלי בושה את עיקר חייך?!  

והמחבלים שבכרמים, עושים עבודתם נאמנה. פעם הם פגעו בסעיפים של הצניעות – ביגוד צמוד, בולט, צבע. פתאום הם העזו, העמלקים, וברגל גסה פוגעים ופוצעים את נשמת הצניעות חותכים בבשרה ממש: באורך החצאית!!!  אם בעבר הם ההינו לפגוע בכל מיני הלכות, היום הרהיבו עוז ואת אושיות הצניעות הם מנסים לקעקע!

אז מה בדיוק ? מעכשיו רק צניעות ויפה ועדין ומכובד ואצילי ומאופק וארוך? מהיום רק הכל כמו הלכה, ובניגוד לרווח באופנה? הו, הלוואי. באמת הלוואי שנשכיל לראות בויתורים – השקעה עצומה לטווח ארוך, ובהיכנעות לתכתיבים – גהינום פעורה ובלתי נגמרת.

אלא שגם אם עדיין את לא יכולה, אחות חשובה, גם אם עדיין מפעפע  בך הקושי – שימי לב – אם היום את יכולה להשאיר את 'המפעל' בבית- השאירי! אל תגידי שאם את ממילא הולכת כך – אז אין הבדל אם עוד  פעם או פחות פעם. יש הבדל! והבדל עצום! אם כעת יש באפשרותך לוותר על מפעל העוונות – צאי החוצה בלעדיו, ו...כן את יכולה ללחוש משהו ולבקש מבוראך שיחזה במאמציך, ויזכך לעובדו בלבב שלם ובנפש חפצה.

אולי עכשיו, מעט אחרי שזכינו לקבל את התורה בחג השבועות הקדוש, נַראה קצת רצינות – ונלך בדרכה הנעימה? אולי לכבוד התורה האלוקית הזו שלכבודה אנו חיות ונושמות -  ניתן פרוטה לשמים, ונגיד באמת 'נעשה ונשמע' בקול התורה ורצונה?!

היו כנסים, דברו רבנים, התריעו בשער, זעקו לאברכים, הפיצו חומרים, ומחכים לנו – הנשים... מאז ומעולם ידענו ונדע: חכמת נשים, היא בנתה ביתה! ואוולת, הוי, אוולת...

בפרשתינו ההבדלים זועקים לשמים ונבלעים לבסוף באדמה דמומה. הבה נרים את הכפפה, ונישא ידים מטוהרות לשמים.  והשפע, בס"ד, השפע ירד דרך הידים הללו שתקנו את הביגוד, ולא רטטו בשעה שצוו על המחט לאחד ולתפור.

 

ולנשים הצדקניות, הרוצות לעשות רצון בוראן - הנה התקנה בענין זה, שנוסחה על ידי בית דין 'משמר התורה', המקובל על כל העדות והחוגים, ואשר חתומים עליו כל גדולי התורה והחסידות:

אורך החצאית – לא יפחת מחצי הרגל שבין הברך לעקב. הגזרה תהיה רחבה דיה, באופן שלא תהיה ניכרת צורת ההליכה. התחלת החצאית תהיה מהמותניים; לא למטה מהמותן ולא מעליו. השסע – אסור אף מתחת לברך.

כמה מאושר הוא איש, שאשתו שמחה לכבודו, ונושאת חן בעיניו, וממש לא משנה לה מה יחשבו זרים. כמה חמים הוא הקן אשר בו שוררת הערכה הדדית, בלי פזילה חיצונית. אשרי מי שביתו מושתת על אדנים יציבים כל כך, ששום רוח שבעולם לא תזיזנו ממקומו.

כי משהו עומד מלפניה ומאחוריה, לימינה ולשמאלה. ולמשהו הזה קוראים: תורה. בית של תורה. לגדלם לתורה. לזכות לתורה. לתת לתורה את כל התמצית והחלב והחיים.

כי  היא יודעת, אשת החיל המופלאה הזו,  שלחיות באמת – אפשרי רק למי שממית עצמו על התורה הקדושה.

אח. כמה יפה ויהודי.

... והמילים אמורות לדמוע ולבקש ולהפציר ולהתחנן, לכל מי אשר לב חם ויהודי פועם בקרבה הרגיש. לחשתי  'ה' שפתי תפתח', וקויתי שהדברים ידפקו ויכנסו ללבבות, ויבעירו בהם משואות-נצח;

שיחוללו שינוי שכולו ריקוד - ובמהרה נזכה לשמוע, בעקבותיהן, את משק כנפי הגאולה…