תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
אודות האמהות - לאה
הרב ה. וילנר
ההודאה נלמדה מלאה שהודתה ראשונה בעולם
איזוהי אשה כשרה?
ההסתמכות על מעשי האמהות לדורות * וכי לאה היתה היחידה שהודתה... * סיפורו המרגש של החפץ חיים בגודל ההודאה שמקורה מהודאת האם לאה * מהו הפלך שתפסה לאה שהורישה לדורות * האם יכולה האם להעביר בתורשה מעלות רוחניות לעולליה * אמרתו המפעימה של הברכת מרדכי אודות גדלותה של לאה בהצבת המטרה לנגד עיניה * רצון אמיתי של אשת רבי אריה לוין השתית את ביתם הגדול * כח מעותיה ותפילתה של לאה הגשימו רעיונה * הארה נפלאה בבניית האמהות את עם ישראל לדורותיו * מעלת האמהות על האבות
בהחשת הגאולה העתידית?! * תפקידה של אשה כשרה בימינו בראי האמהות מנחילות הדרך והרעיון - על אלו ועוד בכתבה מרתקת שלפניכם.
שלשה אבות וארבע אמהות
לו חפצנו לדעת עד היכן מלווה עם ישראל בכח האבות והאמהות - נוכל ללמוד זאת ממאמר חז"ל [ויקרא רבה כא, יא] המבאר שלא רק אנו דלי המעש חייבים להסתמך על מעשי אבותינו ואמותינו, אלא אפילו הכהן הגדול בהכנסו לעבודת הקודש ביום הכיפורים, שהיא פסגת הרוממות המצויה בידי אדם, אף שהיו בידו באותה שעה חבילות של מצוות שהקיפוהו מכל עבר כמבואר במדרש שם, מכל מקום זקוק היה לזכות האבות והאמהות שיתמכוהו. וכך נאמר במדרש - "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר" זה אברהם על שום "ואל הבקר רץ אברהם", "ואיל לעולה" זה יצחק על שום "והנה איל אחר נאחז בסבך", עז בזכותו של יעקב דכתיב "וקח לי משם שני גדיי עזים טובים", אין לי אלא אבות, אמהות מנין תלמוד לומר "בד בבד יהיה".
למדנו מדברי חז"ל שכשם שהקרבנות שהיה הכהן הגדול מקריב רמזו לזכות האבות, כך גם בגדי הקודש שלבש רמזו לזכות האמהות שעטפה את הכהן מכל צד. אמנם מפרשי המדרש התקשו איך במילה "בד" מצוי רמז לזכות האמהות.
והסבר נפלא על כך אמר לימים האמרי אמת בערב יום כיפור תרצ"ד בהצביעו על העובדה כי בפרשה זו מופיעה המילה "בד" ארבע פעמים, והרי זה
רומז לארבע האמהות ללמדנו 'שהאבות והאמהות המשיכו כח על הנפשות לבוש שכולו אור', ו'אמכם' הוא ראשי התיבות של בגדי הבד שלבש הכהן הגדול ביום הכיפורים - א'בנט מ'צנפת כ'תונת מ'עיל. זו גם הסיבה שבשני צידי התפילין של ראש ישנה שי"ן אחד בת שלשה ראשים ואחד בת ארבעה ראשים, לרמז על ג' אבות וד' אמהות שהן הקשר עם בורא העולם באמצעות האות.
כוחה של לאה בהודאה ותפילה
שאלה עצומה נתקשו המפרשים אודות דברי רבי שמעון בר יוחאי [ברכות ז, ב] שאמר - 'מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר 'הפעם אודה את ה", והדבר תמוה מאד, וכי באמת לא הודה אף אחד להקב"ה עד שבאה לאה והודתו. יתרה מכך, הרי לאה הודתה דוקא בלידת בנה הרביעי יהודה, וכדברי רש"י שביאר הטעם לכך, שראתה שזכתה ליותר מחלקה שקיבלה ארבעה בנים, ולכך אמרה 'הפעם אודה את ה', והדבר מתמיה, וכי דוקא כשמקבל האדם דבר שאינו מגיע לו עליו להודות לבורא העולם על כל טובו, יותר היה ראוי להביא ממי שהודה על 'כל' מה שמקבל מהבורא ולא רק על חלק היתר שזכה בו.
והביא על כך בספר 'להודות ולשבח' ביאור נפלא, שכן ודאי היו שקדמו ללאה בהודאה, אלא הכוונה לסוג ההודאה המיוחד שחידשה לאה, אשר כמוה לא היה קודם לכן, שכן לאה אמנו הפכה את ההודאה שלה להודאה נצחית ע"י שקבעה את ההודאה בקריאת שמו של בנה 'יהודה' על שם ההודאה, וכל זאת בכדי שלעולם כל פעם שתזכיר את שמו של יהודה היא תזכר באותם רגשות של הודאה שהיו לה בשעה שיהודה נולד, ודוקא לאחר שקיבלה את היתור מהמגיע לה, למדה להכיר שכל מה שניתן אינו טבעי ופשוט, אלא הכל מאתו יתברך, ומכאן למדה 'הפעם' להודות על הכל לכל חייה.
והגר"ד פוברסקי בשיחתו הוסיף בזאת מסר מאלף, שהרי אמרו חז"ל [בר"ר עא, ח] לאה פלך הודאה לפיכך זכתה ויצא ממנה יהודה שהודה ואמר 'צדקה ממני', וכן עכן, דוד ודניאל שיצאו ממנה הודו לה'. ויש להבין מהו הפירוש 'זכתה ויצא ממנה'...
בהכרח הכוונה היא, שלאה אמנו השרישה בקרבה את המדה של הודאה, עד שנעשה זה בטבעה, וממילא כבר נולדו בניה עם 'טבע' של הודאה, כי אינו דומה לירושת טבע גשמי שבודאי הבנים מגיעים לכך בבחירתם וביגיעתם העצמית, אך טבע רוחני שנדבק באם, עוברת היא בירושה לצאצאיה...
מכאן מודעה רבתא, שכל אם בישראל, שמשרישה בקרבה תכונות נפש ומדות ייחודיות, זוכה היא והדברים הללו עוברים בתורשה לילדיה, שיגדלו אף הם בניווט מעלות אלו על ימיהם.
עד היכן הודאתו של החפץ חיים
מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל סיפר, שפעם נזדמן לו ללון בעיר אחת באחד המלונות, והנה בבוקר שומע הוא דרך הקיר אדם האומר תפילת 'נשמת כל חי' במתיקות עצומה, תוך שהוא מתרגם כל מלה לאידיש, בספרו כל תהלות ה' ותשבחותיו תוך בכיות נוראות, הוא ביקש לברר מקורו של אותו יהודי, ולמחרת נודע לו שהיה זה לא אחר מאשר רבינו ישראל מאיר מראדין זיע"א.
ואכן, החפץ חיים תיאר בכתביו, על סבל אחד שהיה מתפרנס מסבלות, ונושא משאות כבדים על שכמו, שבהרגלו היה משכים קום לשוק כדי למצוא אדם שיזמינו לשאת את המשאות, ופעמים היה צריך לחכות שעות רבות בקור ובשלג עד שיזדמן לו אדם שיזמינו לשאת קמח בכמה פרוטות, שבהם יוכל לקנות חצי ככר לחם, ואז היה הולך בשמחה להחיות נפשות ביתו בפת שחרית, ומודה ומשבח לה' על חסדו וטובו, ולאחר שעה שוב היה ממתין כדי להתפרנס עבור סעודת הצהריים, אדם זה אשר כל חייו היו תלויים לו מנגד, ולא יודע מה ילד יום וחי חיי עניות מרודה, עם כל זאת ידע להודות ולהוקיר על כל טובה אשר נעשה עמו... ללמדך עד היכן צריכה להגיע הכרת הטוב.
והוסיף על כף החפץ חיים במסר מפעים - הודאתו היומית של הסבל, לא הותירה אותו יום אחד ללא עבודה להשביע רעבונו, כי כגודל ההודאה והכרת הטובה, כך גודל הנתינה מאתו יתברך...
מקור ההודאה של לאה באישיותה
רבות מדברים על פלך השתיקה של רחל אמנו, אך דומה כי לא די מדברים על פלך ההודייה של לאה שקיבלה יותר מחלקה בלידת בנה הרביעי, וזה עצום מאד - לבוא לידי הכרה ברורה להרגיש ולחוש כי נטלה "יותר מחלקה", כלומר לא מגיע לה אינה ראוייה לכך, 'דבר זה' הדגיש הברכת מרדכי - 'לא יתכן אם לא שירגיש האדם שכל מציאותו הוויתו וכל כולו עומדים הם נכנעים לדבר ה', שאין לו לאדם מציאות לעצמה, אין לו מה ש'הוא' רוצה, ואין לו מה ש'הוא' מבין, אבל יש לו את ה'אין עוד מלבדו', יש לו רק את דבר ה' שאין לך למעלה הימנו, ורק זה ממלא הוא את הכל שהרי "אין עוד מלבדו".
כמדת תחושת האמת של "אין עוד מלבדו" כך מדת תחושת האמת שב'יש' האמיתי של האדם, וכשהגיעה לאה אל עומק אמת התחושה של 'נטלתי יותר מחלקי', כשבאה לידי ה'כניעה' המוחלטת אל ההכרה האמיתית, או אז הותוותה הדרך ונוצר ה'מכשיר' שאין למעלה הימנו להגשים במלואו את רצון ה' ולהודות לו, זהו ה'פלך' שאיפיינה את אישיותה.
העמדת המטרה האמיתית - ולהתפלל על כך
הערה נפלאה ניתן להביט בדברי חז"ל, אודות המורשה העצומה שהנחילה לנו לאה במעשיה, וזהו סימן לבנים שתוכל דרכה כל אם בישראל לזכות אף היא לאוצר הטוב המופלא.
הכל עומדים משתאים ובצדק רב מול גבורת מדותיה ונפשה של רחל אמנו שויתרה על הסימנים ללאה אחותה, אבל כלום שמנו על לב במדה ראוייה לגבורת נפשה של לאה אמנו, כלום נתננו אל ליבנו את ההירואיות שהתבטאה בהנהגתה של לאה דוקא באותו מעשה שהביא לידי ביטוי את כביריותה של רחל. הבה נחשוב, לאלו בזיונות נוראים הפקירה עצמה לאה בהסכמתה לקבל את הסימנים מאת רחל אמנו, הלא מעתה והלאה יסתכל עליה אף יעקב עצמו כאשר אמנם כן היה כרמאית... והעולם כולו כיצד הוא יסתכל ויעריך את הדמות הזאת שעליה נאמר 'ויהי בבוקר והנה היא לאה', הלא למשל ולשנינה תהיה. ולאה ודאי ידעה ושיערה זאת מראש, ואף על פי כן עשתה זאת, מדוע?!
מה היה הכח הייחודי שהדריכה. אין זה אלא הרצון הכנה והאמיתי להיות עם יעקב באותו לילה... - לאה השלימה בתוכה שהיא קיימת רק למען הקים שבטי קה, אין לה יעוד פרט לבניית ישראל, אין מגמת פניה אלא לעשות רצונו של הבורא עולם, ידוע ידעה לאה כי שבטי קה מעמידים רק עם יעקב אבינו, ידוע ידעה כי היא אחת מארבע ה'אמהות', ובכדי להיות 'אם' לא ייעשה הדבר ללא שיהיה יעקב ה'אב', ועל כך מסרה לאה את נפשה, כי ידוע ידעה כי אף אם בזיון וקצף מנת חלקה מעתה ועד עולם, אין לכך ערך מול משימת כל המשימות להיות אם השבטים בישראל לצידו של האב יעקב...
'אבל בל נשכח' - מעיר הגר"ח שמואלביץ את עינינו - 'לאה עשתה זאת בכח תפילתה, ריסי עיניה נשרו מרוב בכייתה', כשתדע כל אם מישראל מהי מטרותיה האמתיות בחיי קיומה בעולמינו, ועליהן בלבד תוריד דמעותיה שבוקעות רקיעי שמים, רק כך תזכה להצליח במשימותיה אלו למלא ייעודה בעולמינו.
המתנה הייחודית שבנתה בית לתפארת
מעשה רב אירע עם הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, שנודע כאיש וותרן ורחום, שלב הכל קדם לליבו שלו, שעוד מימי עלומיו נודעה מדת וותרנותו הייחודית. באחד הימים התבטא על כך בהלצה, כי נמוך קומה הוא, ומגיע לכל אדם העומד מולו - לליבו, וכשרואה את דאגות הלב של העומדים מולו, הוא מיד נרתע לסייע להסיר הדאגה מליבם.
ביום נישואיו, בהגיעו לחדר יחוד רצה לשמח את אשתו במתנה ייחודית, אבל כספו הדל לא היה סיפק בידו לרכוש לה דבר מה, וכך אמר לה בעידנא דחדוותא - שבהיות ואין בידו לתת לה מתנה ביום שמחתם, נותן הוא לה מתנה ייחודית שמבטיח הוא בלא נדר לוותר לה לכל ימי חייו בכל אשר תרצה... רעייתו שהתרגשה כה עמוקות מדבריו השיבה אף היא מיידית - כי היא מבטיחה לוותר לו בכל ימי חייהם - וכך כשהגיעו השנים לראיה אמיתית כי כך צריך ליבנות יסוד ביתם, הוקם הבית על אדני החסד כל ימיהם, ונהיה לבית גדול לתפארת.
האמהות בונות את כרם ישראל
בפרק הסיום אודות האמהות, נודה ולא נבוש, כי לא ניתן בבימה כה זעירה להקיף אפילו מקצת מגדלות האמהות, אך הצצה קטנה לעולמן מלמדינו יותר מכל, מהי גדלותה של האם מחד, ומה תפקידה בעולמינו מאידך.
לא לחינם אמרו חז"ל על המקרא 'וללבן שתי בנות' - כאילו נאמר בו שהיו אלו שתי בונות, הם אמרו כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו נביאים ומזו עמדו נביאים, מזו עמדו שופטים ומזו עמדו שופטים.
והדבר מפליא ממש, על האמהות נשען כל בית ישראל באותן קורות שאלמלא הן אין לבנין קיום, מעשי האמהות ששגבו ורמו הם היסודות המוצקים שעליהם נתכונן בנין האומה הישראלית על נביאיהם שופטיהם ומלכיהם.
ואף שמתחילה רחל נועדה להיות אשת יעקב באשר אף מידתו היתה התמימות, שמעולם לא היה לה מגע כלשהו עם החטא, זכתה לאה אף היא להינשא ליעקב בכח תפילתה ודמעותיה שהשיבוה מחיקו של עשיו לחיקו של יעקב, ומכאן רואים גודל כח התפילה והדמעה הפורצת גבולות שמים.
כאמור לעיל מעשי האמהות מהווים סימן לבנים, כל תכונה שהופיעה אצל האמהות חזרה והופיעה ביתר שאת אצל בני בניהן ברבות הימים, קל וחומר שתכונות האמהות בלטו אצל בניהן השבטים, ואצל זרעה של לאה מצינו תכונות שונות שאף הן מיסודה של האם הגדולה, הגדול שבבניה הלוא הוא ראובן שעליו העידו שפתח בתשובה תחילה, ולכן הובטח מפי הקב"ה שאף בן בנו הושע יפתח פתח של תשובה, כפי שנאמר מפיו 'שובה ישראל עד ה' אלוקיך'. ויהודה אף הוא היה מבני לאה ונודע בסגולת התשובה והוידוי באומרו 'צדקה ממני', והודאה זו היתה צעד גדול וחשוב כל כך עד שבגינו נקראו כל זרע ישראל על שמו "יהודים".
הגבעות שבאמותינו עתידות להביא הגאולה
ענין זה נדרש בפי חז"ל על הפסוק 'כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו' שנאמר מפי בלעם למראה עם ישראל, 'כי מראש צורים -אלו אבות, ומגבעות - אלו אמהות', משמעות הדברים נתבארה בדברי רש"י, אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות. האמהות כמו האבות הן אלו שייסדו את בית ישראל והעניקו לו את היציבות והחוסן לעד, ומכך נרתע אפילו גדול נביאי אומות העולם.
והוסיפו חז"ל ואמרו שאפילו משה רבינו בעת תפילתו על ישראל נשען על זכויות אלו, שכן במלחמת עמלק נאמר 'ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה - ראש אלו מעשה אבות, הגבעה אלו מעשה אמהות'.
רמז נוסף לענין זה מצוי גם בהמשך הפרשה שנאמר 'ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה', ובפשטות המדובר באבן שהונחה שם בשביל להקל על משה לשאת את ידיו בתפילה, אמנם חז"ל העמיקו לומר, כי בצד האבן הפיסית שהוצבה שם היו במעמד זה כוחות רוחניים אדירים שסייעו למשה בתפילותיו, רבי אלעזר המודעי אומר באותה שעה לא היה יכול לעמוד בו, מה עשה משה הפנה על מעשה אבות שנאמר 'ויקחו אבן וישימו תחתיו' - אלו מעשה אבות, 'וישב עליה - אלו מעשה אמהות.
וביאר השם משמואל בעומק נפלא הטמון ברמזים אלו, שחלק האב בבנין צאצאיו שונה מזה של האם, האב מקנה לבניו את החלק הקשה שבהם, ואילו האם תורמת את חלק הלב והרגש, הוא שאמרו חכמים בשפת רמזיהם כי 'ראש הצורים' וה'אבן' רומזים לכח האבות הקרויים 'איתנים' שהעניקו לצאצאיהם את כח התקיפות.
לעומתם רמוזות האמהות ב'גבעות' שהן של חול רך, רמז לתשוקות ולרגשות הפועמות בלבבות האמהות, שהורישו לעם ישראל את סגולת הלב הטהור הנכנע והמשתוקק לכל דבר שבקדושה. וכפי שאמרו חכמינו, שבמקום אליו שואפת תשוקת האדם, שם כביכול הוא מצוי.
והגאולה השלימה שאנו מצפים לקראתה, אמורה להגיע אף בזכות האמהות, כפי הנאמר בשיר השירים 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' והפליא השפת אמת לומר, שכן יעשה עמנו הקב"ה גם בגאולתנו מגלותנו הנוכחית, ש'הרים' רומזים לאבות ו'גבעות' רומזות לאמהות, ואם כן בזכותם יקפץ הקב"ה על כל החישובים, וקפיצה היא יותר מדילוג, באשר דילוג הוא ברגל אחת, ואילו קפיצה הנאמרה באמהות היא בשתי הרגליים במשנה מהירות, ואפילו לדברי השיטה בגמרא בשבת [נה, ב] הסבורה שתמה זכות אבות, מכל מקום זכות האמהות לא תמה, וכן יעשה לנו עתה בזכות האמהות ויחיש את גאולתנו השלימה בב"א.
