מצוקה כלכלית המקשה על תפקוד הבית

שאלה

שלום,

נהניתי מאד מהאתר, ובמיוחד מהמדור החדש של תשועה ברוב יועץ, שנראה כי אתם נחשולים ומלאכים של ממש בתשובותיכם המפליאות והמופלאות.

אנו סובלים בבית מצוקה כלכלית והיא מקשה מאד גם על הקשר בבית ביני לבין בעלי, והדבר בעוכרינו.

אשמח לשמוע חוות דעתכם לכך

 

תשובה

אחר ברכת השלום,

מיותר לציין, כי כל שאלה בנושאי שלום בית, ראוי וחובה להיוועץ באישים מומחים בתחום זה, המכירים את שני בני הזוג ויכולים לסייע להם במצוקתם, אין אנו אלא פה לרבים באופן כללי, לנסות ולחזק בתחום זה.

 

ראוי לעיין בדברי הפלא יועץ (ערך אהבת איש ואשה) שכתב: "והגדר למנוע דברי ריבות הוא שלא לדקדק כל כך בהוצאות הבית על כל פרוטה ופרוטה" עכ"ל. וכתב השדי חמד (אסיפת דינים, מערכת ה' אות ה'): "וכמו שכתוב במדרש במד"ר ט', על פסוק 'איש איש כי תשטה אשתו' לימדה אותך תורה שתהא וותרן בתוך ביתך. נשפך היין, הוי וותרן 'להנחיל אויבי יש' (משלי ח, כא), וכן (נשפך) שמניך 'ואוצרותיהם אמלא' (שם). נקרע כסותך, 'ימלא ה' כל משאלותיך' (תהלים כ, ו). אבל (לעומת זאת) אם שמעת דבר (עון) באשתך, קום כגבר למי שגבר, את הוי גבר (כדי לקנאות ולהזהיר אותה) לכך נאמר "איש איש" עד כאן לשון המדרש. הרי לך בדברי רז"ל דכשאירע איזה היזק והפסד בתוך ביתו לא יקפיד על אשתו ולא יכעוס עליה. אמנם כשהיא עוברת על דת משה וישראל יהא מקפיד עליה" עכ"ל.

 

וחז"ל אמרו (כתובות פו:) "המושיב את אשתו חנונית… משביעה כל זמן שירצה". ואמרו בגמרא "על פלכה ועל עיסתה" ושם חכמים חולקים וסבורים "אין אדם דר עם נחש בכפיפה" (כלומר שהתנהגות זו מרעילה את האוירה שביניהם) ופירש"י ד"ה שפיר: "דאמרה ליה, הואיל ומשבעת לי על פלכי איני יכולה לסבול קפדנותך" והוסיף רש"י בד"ה הואיל: "וקא דייקת בתראי, אינך אוהב ומאמין אותי, ולא מצינא דאידור בהדך" (אינני יכולה לדור אתך"). נראה מכאן שאין לבעל להיות חשדן יתר על המדה. והחתם סופר (שם, פרק המדיר) כתב שהמפרנס אשתו ע"י שליש כבר אינו נותן לה בסבר פנים יפות, שזה עצמו חובה כמו עיקר של שיעבודו.

 

מצוקה כלכלית בבית, ועניני כספים היא אחת מהסיבות הראשיות לחוסר אהבה וחיבה בבית. אמרו חכמינו, "לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה" (ב"מ נט.).

 

בדורות האחרונים ב"ה הוטב מאד מצבי חלק נכבד מבני האדם שיש ברשותם דיי ממון לקיומם. אבל לעומת זאת גם "רמת החיים" ודרישותיה השתנו, התוצאות אינן טובות בעטיים.

 

החפץ חיים (בסוף ספרו "שמירת הלשון", קונטרס "שפת תמים",  פ"ה) מעיר שהנשים דורשות מותרות רבות, מפני קנאתן מהנמצא אצל שכנותיהן ומכרותיהן (והזכיר זאת גם ב"ביאור הלכה" לסי' תקכ"ט). הוא מלמד שזה מלחיץ את הבעל ומפני צעקות אשתו הוא נזקק לשקרים, לרמאות ולכל מיני התנהגויות לא-כשרים כדי לספק את מאוייה. ולכן הטוב הוא שהבעל יסביר לאשתו בנועם שיח מה הן גבולות יכולתו, ושעליהם לחיות תוך מסגרת הנוחה לפי ההכנסה המצומצמת שלהם. ודאי כי כל אחד יכול אם ירצה, להיות "עשיר" ליום אחד ולהזמין מקום בבית מלון המפואר ביותר. אבל ישלם על כך במשכורתו ורווחיו שהרויח משך תקופה ארוכה.

 

שני בני הזוג חייבים להגביר בלימוד משותף או בשיחות אישיות בדבר האמונה בבורא העולם שהוא הזן ומפרנס, התומך ומסייע בכל דבר וענין, ויתבארו במשל לחיינו, האם כדאי הדבר לסבול תקופה כה ארוכה עבור הנאה חולפת של רק יום אחד בלבד? וכך לחץ נפשי מזיק לבריאות ולמרקם חיי הבית והתנהלותו.

 

הרופאים מסבירים שמחלות לב, כליות, שבץ מוח, מעיים וכו' מקורם בדאגה מופרזת או ממושכת וכן מן מתח נפשי. כדברי חז"ל: "לא תעיל דויא בלבך, דגברי גיברין קטל דויא" (סנהדרין ק:).

 

וכן להיפך, על הבעל להיות גמיש יותר ונוח בהוצאות אשתו (ולהיות חסכוני יותר דוקא בהוצאות עבור עצמו, וכדברי רש"י על תהלים קיא, ה). חז"ל עוררו עוד על כך: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא משום אשתו" (ב"מ נט.). רבא השכיל ללמד לבני עירו (שלא היו כולם בני תורה ולכן הצטרך לעוררם לעשות "לא לשם המצוה") באומרו "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו" (שם). ומכאן שהמדקדק יותר מדאי על אשתו, בשמים חלילה ידקדקו ככה גם אתו.

 

אך יותר חשוב להפנים את המסר מהיכן הוא מקור הפרנסה, מהי מדת השתדלותינו, ומה התועלת [במרכאות] שתהיה לנו במתחים שנוצרים עקב כך, נביא כאן לפניכם מאמר נפלא בתחום זה שנכתב ע"י אשיות תורנית ידועה ומחוכמת, שתבהיר ענין זה בשפה קולחת ומעשירה, שתחדור היטב ללבכם ותיטיב לכם את דרככם:

 

בירושלים של לפני כחמישים שנה, הסתובב צבעי זקן, וצבע את בתיהם של אנשים שביקשוהו. ממרום סולמו היה נאנח: פרנסה היא מריבונו של עולם - העבודה היא בגלל העוונות. מענג מאד ומעורר נוסטלגיה להיזכר באותו צבעי זקן ובאמרותיו, אך קשה יותר לחשוב על חיינו ומחויבויותינו בקו מחשבה כזה. והסיבה לכך היא שאנו הנשים איננו נעצרים לעתים לחשוב. חיים אנו את חיינו כבמירוץ מטורף, חיים את הרגלינו, גם את אלו שירשנו ואמצנו לעצמנו, וכך דוהרים בלי מחשבה.

 

לחשוב, שאת מה שאנו יודעים (ומיד אפרט) בשכלנו יש להפנים לרמת רגש פנימי ותת מודע, כך שזה יהפוך לחלק מאשיותינו והנהגתנו הטבעיים.

 

אנו יודעים כמובן שה' מנהיג את עולמו לפרטי פרטים, ואנו יודעים שהכל בדי שמים חוץ מיראת שמים, אנו גם יודעים שאין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא הנימה, והכול קצוב לנו מראש השנה עד ראש השנה, אבל, וזה ה'אבל' הגדול והחשוב מאד - האינסטינקטים שלנו פועלים כאילו איננו יודעים את כל העובדות הבסיסיות הללו.

 

בנוגע לפרנסה, כולם יודעים שהתחייבנו בחובת השתדלות, ועלינו כמובן להשתדל, כפי שכתוב: "ובירכתיך בכל אשר תעשה". הקב"ה אומר לנו להשתדל בכל שהוא לפרנסה - כמובן שיש בזה דרגות - והוא ייתן את ברכתו. ברור ומובן שאין העשייה מפרנסת אותנו, אלא ברכתו של ה' יתברך.

 

סיפרו על אברך שנכנס לפני מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ואמר לו שאין הוא מצליח "לגמור" את החודש, ויש לו רעיון לעבודה במשך שעתיים ביום, על חשבון שעתיים משעות הכולל, והוא מקוה שכך יסתדר מבחינה כספית. שאלו הרב שך - האם אתה יודע שמשעתיים אלו תבוא לך הפרנסה?

 

האברך לא הבין בדיוק את השאלה, והמשיך להסביר, שזה עיסוק אותו יודע הוא לעשות, ואנשים מרווחים מזה יפה וכו', הרב שך אמר - בבקשה שיעשה ויצליח. בסוף אותה שנה ערך האברך מאזן כספים, וגילה לתדהמתו שלא נכנס לו שקל אחד יותר מאשר בשנה שעברה! כאשר שב להרב שך וסיפר לו את העובדה ה"מוזרה", הזכירו הרב - והרי שאלתיך, מאין אתה יודע שתבוא לך מזה פרנסה??

 

בדורות עברו, כאשר יהודים תמימים ויראי ה', התגוררו בעיירות ובכפרים, היו קמים עם שחר, עובדים כל אחד לפרנסתו הוא: חייטים, סנדלרים, נפחים, איכרים ועוד, הם עבדו כהשתדלות עבור לחם העוני שהיה מנת חלקם, ואחר כך פנו לבית המדרש, כדי ללמוד גמרא, או אפילו רק לומר תהילים - מי שלא ידע ללמוד. מה שמציין דורות אלו, זה אי הפיכת האמצעי - למטרה. הם לא שכחו לרגע אחד, שהעבודה - היא בגלל העוונות... חובת השתדלות היא קללה: בזיעת אפיך תאכל לחם.

 

החפץ חיים בספרו מדגיש ומזהיר מלהפוך את האמצעי - ההכרח שאמנם לא יגונה - למטרה? להשקיע עוד ועוד? עוד זמן - הנכס היקר ביותר שיש ליהודי בעולמו - עוד מחשבה, עוד מאמצים ועוד אנרגיה, - עד "שמונחים" בעבודה? לשם מה? וכי זה יביא לנו התקדמות לתכליתנו? והלא אנו "יודעים" שהכל בידי שמים, ואין אדם נוקף אצבע למטה עד שמכריזים על מלמעלה...

 

אלא שכאמור, עלינו ללמוד לחשוב ולהפנים, שההשתדלות - העבודה, והפרנסה - הברכה אינם קשורים כלל ועיקר, והם ממש קווים מקבילים שאינם מצטלבים בכלל.

 

היזכרו בכל הסיפורים ששמעתן, - בודאי שמעתן רבים כאלו- למשל, על מזכירה במשרד ש"הרגה" את עצמה להוסיף עוד שעות על חשבון ילדיה, בריאותה ושלוות נפשה, רק כדי להיווכח בסוף החודש, שמכונת הכביסה הלכה לעולמה, ולקחה עמה קצת יותר מתוספת השעות הנוספות שעבדה. על חיסכון שחסכנו במקום אחד, כדי להוציאו,- לפעמים בדיוק מירבי- במקום אחר. ועוד סיפורים רבים שכל אחד, אם רק פוקח את עיניו רואה את השגחתו הפרטית של ה' על עולמו.

 

מה שכן חשוב מאד, זה לחדד ולהדגיש - האדם לעצמו - כל העת את המטרה והתכלית שלו בחייו. כאשר עוברים את קו האמצע של ה 70/80 שנים שלנו, רואים ומרגישים ברור מאד שהזמן עובר במהירות שלא תיאמן: רק אתמול הייתי אני הנערה בת העשרה, והיום - נכדי מתקרבים לגיל זה...

 

וכדי "לתפוס" אותו, את הזמן, צריך לעסוק במה שנשאר, במה שקיים: לימוד תורה וקיומה. זאת התעסקות שרק בה יש סיפוק אמיתי, ועוד יותר כשזה מושקע בעתיד - בבית של תורה ודורות המשך שמונחים בתורה. בכלל האדם, היהודי החרד לדבר ה', יודע שהוא בא לעולם לכך וכך שנים, ועליו להשלים את משימותיו לשמן נברא, כל מה שהוא מקבל חומרית וגשמית, כולל כל הקשיים שהוא עובר, הם צרכים מתאימים שהוא צריך או ניסיונות שעוזרים לו להתקדם לתכליתו.

 

את זמנו עליו להעביר עם תכליתו, להתקדם למטרה. ומה, לדאבוננו רבים מאתנו עושים?  את הזמן היקר מכל משקיעים עוד ועוד בתנאים, בצרכים, באמצעי למטרה.

 

שמעתי על כך משל מדהים: עשיר גדול היה לו תור אצל רופא השיניים, התור התארך, וכדי להנעים לעצמו את השהייה, הזעיק את בנו שיביא לו כורסא נוחה מאד, שחביבה עליו, אחר כך עלה בדעתו שמערכת הסטריאו המשוכללת שלו דחופה לו ממש הרגע, כדי שתנעים לו את השהייה בחדר ההמתנה, ואחר כך גם את המעדנים החביבים עליו... כשעברו שלושת רבעי השעה בהם חיכה, היה עליו לעזוב הכל ולהכנס לרופא השיניים... באיזה גיחוך מסתכלים אנו על אותו עשיר טיפש, מה הוא השקיע בשלשת רבעי שעה? אבל כאשר אנו משקיעים אנרגיות רבות מדי על פריטים שאינם מקדמים אותנו לתכליתינו, האם איננו מגוחכים כמוהו?

 

אין הכוונה כמובן שאנשים יחשבו רק על מותם, בכלל לא. אלא שיחשבו רק על חייהם.

 

כשחושבים על רעיון לפרנסה, צריך לחשוב עליו כעל חובת השתדלות, הכנת צינור עבור בורא העולם בו יזרים לנו את שפע ברכתו. וצריך להיזהר שלא להיגרר למחוזות אחרים. צריך על כן לעצור את הדהירה במדרון מסוכן זה. ולהיזכר בכל אותן הזדמנויות מרגשות בהן חווינו סייעתא דישמייא והשגחה פרטית, ולנווט את מעשינו בהתאם. נלמד לפרגן למתחרים ולא להילחם בהם, כי מזונותינו מגיעים ישר מידו הפתוחה והרחבה, ולא דרך כל אדם או עסק אחר, נשתדל לחשוב בכל מעשה שלנו, בכל עיסוק לפרנסתנו, שזו רק חובת השתדלות, השקעה אמיתית, תשומת ליבנו ונפשנו ניתן לתפקידינו כאן: עיסוק בתורה ובקיום מצוותיה - להיות מונחים, שקועים בתורה ולא בפרנסה.   

 

אם מתרגלים במקום "להלחם" על זכויותינו ועל צדקתנו, לפנות רק לכתובת אחת ונכונה, כתובת שתמיד עונה - גם אם לא בזמן ובצורה שאנו "תכננו" - אנו מרווחים איכות חיים ושלוות נפש.

 

כאשר זוג צעיר נישא, הוא בחיר הישיבות-אלא מה? היא מושלמת הסמינר החשוב - והם יוצאים לדרך. בימים אלו גם "מרשים" להם לשאת מעט מנטל ההורים, והם פתאום הופכים מרושמי צ'קים חתומים מראש.... לאחראים על הוצאותיהם וכלכלת ביתם. מה הם יעשו? כיצד יפסעו את פסיעותיהם הראשונות?? יש להם אפשרות להתחיל לדאוג, לספור ושוב לספור את אפשרויות ההכנסות שלהם, וכמובן להיכנס ללחץ. למה תספיק הכנסת הכולל? ולמה תספיק הכנסתה היא? מה הוא יכול "להרוויח מן הצד"? ואיך אפשר להוסיף ליממה עוד שעות?...

 

אפשר אבל - לא לדאוג! - לעשות רק מה שצריך! כמובן לא להוציא הוצאות מיותרות ולא נחוצות. אבל שוב - לא לדאוג. לתת לה' לנווט את עולמו- הוא ממילא עושה זאת, ובמקום זאת להתעסק יותר בכך שחלום חייהם הוא באמת לבנות חיי תורה, עליהם לנסוע בדרך זו. הם יתרכזו בשלהם - וה' יתרכז בשלו! כך רואים ברכה! שאלו את מי שנהגו כך, וכיום הם יושבים נכוחה בראש השולחן בליל השבת מביטים בהתרגשות בעולליהם הרבים שתולים בבית ה' שרים בדביקות - כי לקח טוב נתתי לכם - תורתי אל תעזובו!

 

אם חכמינו שנו ש'כל הנוטל על עצמו עול תורה מסירים ממנו עול דרך ארץ' - זאת עובדה, זאת מציאות קיומית. אך זה לא עובד הפוך! -  אי אפשר לבדוק בשטח אם ה' נטל מאתנו עול דרך ארץ... ואז ליטול עול תורה, ממש לא. אם רוצים לייקר את לימוד התורה ולעשות זאת - רואים את הברכה.

 

אני זוכרת עוד לפני שנים, ולאור המציאות שמעשה ההשתדלות בביתנו נעשה על ידי המפרנסת, היו רבים מסביב, במשך השנים שהיו אוהבים להעיר "מתוך מסירות": - "בעלך לומד ואת המפרנסת? עד מתי? זה לא קשה?"

 

תמיד צרמה הגדרה זו! וכי אני המפרנסת?- והלא ה' הוא המפרנס! וכי לא מקובל בכל העולם שגם כאשר בן זוג אחד עובד ומפרנס, השני צריך "לעזור" גם כן. וכי אנחנו צריכים לעזור לה' לפרנס אותנו? מעבר לחובת ההשתדלות? האם נדרשת הקרבת תכלית היותנו כאן –לפרנסה?? מי שלא מסוגל ללמוד זה דבר אחר, אבל לעזוב את להט הלימוד בשביל עוד קצת השתדלות??

 

יש בזה הגיון כמו בדוגמא שנתן החפץ חיים ליהודי שבא אליו לבקש להוציא את בנו מהישיבה כדי שילמד מלאכה, ממנה יוכל להתפרנס בבוא היום, החפץ חיים סיפר לו את הסיפור הידוע על הכפרי שיצא אל מאחורי הרכבת כאשר עלתה במעלה ההר וניסה לדחפה מלמטה כיוון שקשה לה לעלות בהר... "רכבת" הפרנסה שלנו מונהגת בידיים הטובות ביותר, ידיו של הבורא יתברך שמו - וכל שמוטל עלינו הוא להתמיד בייקור לימוד תורה של בעלינו, ורואים, ועוד איך, ברכה בכל תחומי החיים.

 

***

 

לסיום הדברים, לא ניתן שלא לסיים בדבריהם היחודיים של רבותינו, שהגדירו היטב את המונח - "שלי ושלכם שלה הוא", שאין זה בתורת שכר ופרס כפי שנדמה במבט חטוף ראשוני, אלא כפי שנאמר כאחת על ידי המחנכות כאן כולן - הוא שכר שוה בפועל לשכרו של הלומד עצמו ואף מהווה נצחון!!

 

היה זה המגיד רבי יעקב בקהילת שעפס שאמר את הדברים לפני מרן רבי עקיבא איגר זיע"א, וקילסו על כך, הוא שאל לטעם הדבר שהתורה מתחילה באות ב' - בראשית, ומסתיימת באות ל' - ישראל, וכי סימנא מילתא זוטרתא היא?

 

וכך השיב: התורה באה לומר מסר חד ונוקב, התורה כולה מבראשית ועד סוד קיום עם ישראל הוא ב' לומדים, מתחילת הלימוד ועד סופו מתחלק הוא לשנים - א. הבעל הלומד, ב. האשה המקיימת ומאפשרת את לימודו, ללמדך, שאין זה רק לתפארת המליצה ששכר האשה הוא גדול לאין ערוך, אלא היא שותפה מלאה ושוה בלימוד התורה עצמו, מתחילתו ועד סופו.

 

זהו אף שאמר הכוס ישועות בהקדמתו, במה שנאמר בסוף עוקצין 'עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות', ודקדקו רבים מדוע דוקא מנין זה של ש"י עולמות.  אלא שתרי"ג מצוות הם, שנצטווה האדם בחייו, ועוד ז' מצוות דרבנן, הרי - תר"כ מצוות, והאדם המקיים כל המצוות, מתחלק הוא במצוותיו חצי בחצי בשוה עם האשה, ולכך יש לו לצדיק רק ש"י עולמות, כשש"י העולמות הנותרים לזכות האשה הם.