חיפוש אחר בן תורה

שאלה

שלום רב

אני בגיל השידוכים כבר מס' שנים ובתוך תוכי אני מחפשת באמת בן תורה אמיתי

והורדתי הצעות שלא היו נראה לי שעונות לדרישות הנ"ל

אבל כשאני בוחנת את עצמי בכנות אני מגלה שאני מאוד חומרית ונמשכת מאוד אחר גשמיות, כמו אוכל

ואני מרגישה שכשאני מדברת על בית של תורה, חסר לי את התלהטות וההתלהבות הפנימית למרות שבפנמיותי זה מה שחשוב לי

ואני בטוחה שבחור עם קצת שכל חש היכן ההתלהבות שלי האם בדיבורים הגשמיים חלילה או בדיבורים רוחניים.

מה עושים איך מגיעם להתלהבות פנימית בעבודת ד'? איך מתנתקים מהרצון וההתענינות היתרה באוכל?

ואם הרב יכול לתת קצת השקפה כיצד צריך להיראות בית של תורה אמיתי ומה התפקיד של האשה באופן תמציתי?

תודה רבה

אני מאוד נהנת מהאתר מעלוני השבת, מההרצאות וממדור השאלות

שתזכו להגדיל תורה ולהאדירה

רחל (שם בדוי)

תשובה

שלום רב

למותר לציין, שתשובות לשאלות מסוג אלו הינם קשים למאד באם אין המשיב מכיר את המדוברת ואת תכונותיה, לרבות החינוך והמקורות מהם היא שואבת דרכה.

באופן מיוחד, רצון לבניית בית אינו נמדד לפי מהויים חולפים, הרי כפי שאדם המחפש  יהלום, ותוך כדי חיפוש הוא שותה כוס בירה מהביל לרוויה, איש לא יחשוב שהוא פוגם בחיפוש האמיתי אליו הוא מכוון דרכו, רק משום שבדרך הוא שתה כוס בירה ולא כוס מים פשוטים, הרי רצונות גשמיים הם נחלת הכלל, וכל מטרתינו היא שאותן רצונות לא יהוו תחליף ח"ו למטרה העיקרית שהיא הקמת הבית הרצוי באופן החיובי ביותר.

הדרך הטובה ביותר להגיע להתלהבות בעבודת ה' הינה הכנת תוכנית עבודה מסודרת, שבה קובעים מראש מהי התכלית ומהו האמצעי והציוני דרך, אם אדם יודע שהוא חפץ להגיע לראש ההר, גם אם הוא נח מעט באמצעו, ואפילו אם הוא מעט יורד בעיקול ההר להגיע יותר בנקל למראשותיו, הוא בדרך הנכונה.

לגבי התפקיד של האשה בבניית הבית, כבר דיברו בדבר ארוכות כל רבותינו, והחוט השדרה היוצאת מדברותם היא מפעימה, שאם הבית שעומלת במסירות להקים בית של תורה אמיתי, הן בדרגתן המפעימה של אמותינו שרה ורבקה רחל ולאה, שעושות את שעושה האם בימינו, ואילו האברכים וודאי ירודים הם בדרגה מדור דור ורחוקים הם בתלמודם מכל הדורות שקדמו להם.

אכתוב לך כאן מה שכתבה אחת המורות על תפקידה של אם הבית, בצורה שאל שאלות ותשובות, והדברים ראויים הם למי שאמרם:

לדבריה - בכל הדורות ובכל התקופות נשים חלושות בכוחן התמודדו בגאון, אם היו חזקות ברוחן. מטען רוחני מוצק נותן את העוצמה לכל התמודדות ולו תהיה מורכבת ביותר.

החידוש בן זמננו הוא עול הפרנסה שהאישה נוטלת בו חלק עיקרי. אך כפי הנראה לא את החלק הזה צריך לחזק אצלהן. המצב כיום שעצם היציאה לעבודה הוא מעין פרס, שאף בחורה שיוצאת מן הסמינר אינה מוותרת עליו, [אם אכן המטרה היחידה הייתה הרצון לעשות את המחויב למען מסירות לתורה, אזי לא היה בכלל הניסיון של חיפוש עבודה במקומות מפוקפקים, כי הרי התורה ודאי לא מעוניינת בכך...], החיזוק שנצרך הוא בחלק השני, כאשר האישה מיישמת את עצמה בחוץ, אזי בשובה הביתה היא כבר מסתכלת על עבודת הבית כירידה במעמדה, הטיפול בכביסה, בתינוקות וכל היתר נראית משפילה אחרי שבבוקר התעסקה בדברים 'החשובים' .

כאן מתחילה השאלה המהותית יותר, במה אני רואה את עיקר תפקידי, האם גם אחרי היציאה לחוץ, אין אני מרגישה שווה יותר עד כדי להרגיש שוות ערך לעיסוקו של הבעל. כך שלא חיוב הפרנסה שנפלה על הנשים בדורנו צריכה חיזוק, אלא החלק והתפקיד העיקרי של עקרת הבית שנראה מזולזל הוא הצריך חיזוק...

ואיך מחזקים תחושה זו של שליחות האשה בחלקה כלפי בעלה הלומד?

האישה היא החלק המעשי והרגשי של הבית. ולכן את ההפנמה החזקה ביותר - מה חשוב באמת ומה יקר באמת, על מה לא מוכנים לוותר. היא היוצרת בין כותלי הבית בכך שיודעת לוותר על דרישות חומריות, וביצירת תשתית הולמת ללימוד, אם זה במקום של כבוד, ואם זה ביצירת תנאים פיזיים נאותים שיהיו בבחינת הטופח ע"מ להטפיח את הרוחניות. התנאי הברור לכל זה - שזה יהיה חלומה. חלום של אדם לא צריך ללמד. לפרט איך מגשימים אותו - הוא מוגשם!  

ואיך האשה אכן עושה זאת הלכה למעשה?

ראוי להדגיש, להבין חיי תורה אין הכוונה להבין ולו במשהו מההווי התלמודי של הוויות אביי ורבא, דווקא ההבנה וההסתכלות מהצד הנשי למושג תורה, זהו המתכון המיוחד ליכולת להאהיב את התורה על לומדיה, כאשר הבעל לוקח את הכובד של המושג תורה, והאישה את היופי המלכותי של כבוד התורה, היא יודעת ליצור את "הממלכת כהנים וגוי קדוש", להפוך את בעלה למלך, ואת בניה לנסיכים, כאשר היא הופכת בזאת להיות אם הממלכה שהיא בנתה בעמל כפיה.

ניקח לדוגמה את ענין השבת. במובן הגברי היא חמורה שבחמורות, כאשר המחללה במזיד חייב סקילה ובשוגג חטאת, מבחינתו השבת מתחילה במסכת שבת על כל סוגיותיו העמוקות, וכלה בשו"ע על כל פרטי ההלכות, כאשר כל שאלה שמתעוררת הוא ענין רציני המצריך עיון בסוגיא ובליבון עם ת"ח או שאלת רב.

מנגד האישה מתחילה את השבת בהדלקת הנרות ברגש ובקדושה, כאשר כל בני הבית מביטים בעיניה הלחות אחרי התחינה על גידול צאצאיה, תמונה אשר נשארת חרותה בלבבות לאורך ימים ושנים. ה"גוט שבת" שמתנגן מפיה ככלות ההדלקה, והפקעל'ך המחולקים לטף בלכתם לביהכנ"ס או לשמירת הלשון, הרי זו הדוגמה המוחשית ביותר להרגשת 'ממלכת כהנים' שהיא יוצרת באוירה שהיא נותנת דוקא בגלל שהיא נשית. אין ספק שכאשר היא מצליחה ליצור תחושה זאת, בכל יציאה לכולל /ישיבה /תלמוד תורה, לא יהיה לה ספק בתפקידה המכריע בעיצוב דור חדש של תורה בעם ישראל.

האם המטען הרוחני של הנערה בבואה בברית הנישואין זהה למטען שמביא עמו הבעל.

תפקיד המחנכות בהטענת המטען הרוחני של הבנות הוא מחד להדליק את הלהט הרוחני לחיי תורה מקודשים בבחינת "ואני קרבת אלוקים לי טוב", על כל המשתמע מכך, מתוך עליונות ודחייה מכל סחף הרחוב ותעתועיו. ומאידך להבהיר בצורה ברורה שאין לנו כלל את הכלים להבין בכלל מהי התורה בהיכלי הישיבות, וגם כאשר אנחנו לומדות בשעורי התנ''ך לכל רבדיהם, אנחנו רק מקדשות את מחשבותנו ומעמיקות ברגשותינו את ההערכה לקדושה המונחת בתורה, והאמת הברורה שבכל מילה הכתובה בה כל זה כדי למקד ולהגדיר את האחת שאלתי וליצוק את הכלים להערכת התורה ומחויבויותיה.

איך ניתן לחזק אשה הנשחקת רבות בעבודה אין סופית של שנים רבות כאברכית.

שחיקה הוא מושג של שנות 2000 ששורשו בשיבוש תובנת החיים. כאשר החיים נתפסים כמנוחה, טיולים, וישיבה רגל על רגל. כאשר העמלים משוועים לדחיקת העמל אל אתגר האתנחתא, כאשר אין הנאה מהעבודה והיצירה, אלא החלום למנוחה היא המטרה. אם ניטיב להגדיר את מצב השחיקה, זה העדר אתגרים ברורים והעדר של מילוי מצברים נכון, וממילא גם חסר הסיפוק ומגיעה הלאות.  המושג שחיקה חדר היום לכל תחום, אישה עובדת מרגישה שחוקה, גם התלמידים סובלים משחיקה, ובעצם כל המשך גווע משחיקה. כך כשאנו דנים במצב של 'אברכית' זאת אומרת נשחקת נשחק בה מהות 'האברכית', היא נתקעה באמצע הדרך היעד האתגר לא נהירים לה דים.

ילד חוזר מהחיידר עם ברק בעינים ועם קריאה שוב ושוב של הטייש בחומש, זה פתרון לשחיקה.. בחור חוזר מהישיבה עם גמרא תחת בית שחיו, ולימוד משותף של אבא ובן, רכונים יחדיו על דפי הגמרא הם פתרון לשחיקה. כי הם נותנים את הטעם האתגרי הרוחני לעמל היומיומי.

בנות ישראל בוגרות בית יעקב הן יותר אינטליגנטיות ושואפות לגדלות הבעל. כיצד מחנכים שהפער לא יקלקל בבניית הבית. ישנה גם בעייה של יותר יראת שמים, ולעתים אף ידיעת הלכות יותר מהבעל... כיצד מתומדדים עם כך.

אם נצא מתוך הנחה שהשדכן היה אמיתי, ואכן יש התאמה בנושא כ"כ חשוב למבט על החיים, ושני בני הזוג חותרים לאותה מטרה, לא תיתכן כאן השוואה בין בת הלומדת כמה שעות תנ"ך, דינים והשקפה ביחד עם מתמתיקה, אנגלית, הסטוריה, לבין בחור המסתופף באוהלה של תורה, היושב ומשקיע את ראשו ומרצו בהבנת התוס' שלושה סדרים. גם אם הבת עם השגים מצוינים וידע מקיף, והבחור השגיו וידיעותיו בינונים, כל ההשואה בטעות יסודה. שכן הקשר והחיבור אל התורה לא נמדד בהישגיות כי אם בהשקעה.

יר"ש עמוקה ואמיתית היא תוצאה של עיסוק הראש כל הזמן בדברי אלוקים חיים של בן תורה, ידע של מאמרי מוסר אף מורכבים על יר"ש הם עדיין לא יר"ש עמוקה ואמיתית. כך שבת הרואה את עצמה אינטליגנטית, בזה שהיא יודעת יותר הלכות ומוסר, יש לה תפיסה מעוותת בעקרון היסוד של התחברות נכונה אל התורה, שהיא לא בידע כי אם בנשמה.

בנוסף לכך, אישה המרגישה את עצמה חשובה יותר, יש כאן צורך של עבודת המידות. כל אדם חי את מעלותיו, ואת חסרונות זולתו. קל מאוד לראות את הפער  שבין שני בני הזוג , במה אני חשובה יותר, היבט תורני דורש לראות את הפער בזוית הפוכה, במה הוא חשוב יותר.

ומעל לכל ספק על כל אישה לדעת, שהיא ההופכת את בעלה ללמדן, לחשוב, ליודע יותר... כי אשה שמעריכה את בעלה ויודעת למצוא את עומק מידותיו ולהעריך אותם, תדע גם ללבות את הגחלים ולהופכם ללבת אש יוקדת. כאשר דמותה ההרואית של רחל אשת רבי עקיבא היא דוגמת המופת למצבים שכאלה, כאשר על אף שעל פניו היה נראה בעלה כשונא כל דבר שבקדושה כאשר נוטף מפיו ארס של שנאה בצורת "מי ייתן לי ת"ח ואנשכהו כחמור", אך היא ידעה למצוא את הפנימיות החבויה ולהופכה ללבת אש שהאירה ומאירה את שמי היהדות. היש תפקיד יותר גדול וחשוב מזה.

באותו ענין, איך פותרים את הפער שיש לאשת האברך המייחלת לבן תורה שמתגדל בביתה, שכל דקה מזמנו יקרה וכו', לבין המציאות שלא תמיד היא כזו במלא מובן המילה.

רבי יצחק הוטנר זצ"ל היה טוען נגד מחברי תולדות גדולי ישראל שמספרים רק את הסוף של הסיפור בלי לספר על הקשיים של ההתחלה, כאשר מאחורי כל גדלות היו המון נסיונות, קשיים, ונפילות בלי סוף {ראה בספר תולדותיו של הצדיק הפלאי ר' נחומקה מהרודנה זצוק"ל}. ישנם נשים שחושבות ליישם את מה שלמדו בשנות הסמינר בתפקיד המיוחד, לשבת במטבח ולשמוע את קולו הענוג של בעלה לומד בסלון... כאשר היא לא מבינה שזהו סופו של הסיפור שבזה אין לה חלק, ואדרבה כאשר היא עוזרת להיווצרותו של "הזה ספר תולדות אדם" של בעלה, אזי באמת מגיעה לה התואר "עזר כנגדו".

מה עושים שאשת אברך לא תחפש מימושים עצמיים בהשתלמויות וכדומה, אלא תחוש בספוק עצמי בהיותה עקרו של בית? ובכלל, חיי אברכות היא בעצם בניגוד ליציאה לבניית חיים עצמיים, איך מחנכים לכך במלא מובן המילה.

ישנם שאלות שבעצם מתחדשות בבחינת אותה הגברת בשינוי אדרת. כאשר אמנם בתחילת הדרך לפני כמאה שנה כשנשאלו השאלות הם נשארו ללא מענה, ואכן גרם לנפילה קשה ועצובה בעם ישראל, אך כיום כאשר בעצם כבר היינו בסרט הזה וגם ראינו את סופו, קל יותר לעמוד ולהסביר את הדרך הפשוטה והנכונה שהוכיחה את עצמה. אם נצא לחוצות העיר ונראה את אותם חילונים ו/או מזרחיסטים שהקדישו את חייהם למען היישום העצמי ברדיפה אחר התואר הנכסף, כאשר הסכימו למען האידיאל המדומה לדחות נישואין לגיל מבוגר, וענין הקמת הבית הפך לדבר משני כאשר גידול הילדים הפך להיות גורם מפריע לאתגר האקדמאי...

אך נתבונן כיום האם יש לנו קנאה באותם חילונים שנשארו עם חֶסֶר בישום העצמי, שכל חייהם מתבטא בילד וכלב ובבדידות משמימה מול הטלוויזיה. הדמיון המדומה שמציג לנו הרחוב בפיתויו, כאילו העצמאות, הקרירה, התארים, הבילויים, מרחב הפעולה לעשות מה שרוצים, מתי שרוצים, ללא עול ושעבוד, מקנים לנו אושר ונשיות. אך כאשר רואים כיום כחלוף שנים, את סופו של הסרט, מתנפץ הכזב שבדמיון, והאושר הנכסף שכל בר אנוש משווע לו מתברר כלא קיים שם.

עם אגו מנופח, עם בריחה מעול של גידול ילדים, מצויים הבדידות, הסכסוכים, הגיטין. ודוקא 'האברכית' שהורגלה לוותר, לשים על ריחיה עול תורתי, היא המאושרת כיום בסופו של הסרט, כשרואים את אשת החיל בירכתי הבית ובניה כשתילי זיתים סביב לשולחנה.

כשפוגשים את הסבתא ששפשפה את גבה וידיה למען העול, מוקפת כמלכה ומטופלת במסירות ע"י בניה ונכדיה האוהבים. אין כל קושי במבט אמיץ ובטוח, לקחת על עצמנו את האתגר שבו הישום העצמי הרב ביותר. עם כל ההקרבה והמאמץ.

עוני כתוצאה הוא שובר, וגורם מצוקה נפשית. עוני כאידיאל, איך מפתחים זאת.

עוני ועושר הם אומנם מושגי חיים. יש עניים ויש עשירים, יש שפרנסתם באה להם בקלות ויש שבדוחק. אך יש לשרש את הטעות וההרגשה שברחוב כולם עשירים, ויש הרבה אפשריות עבודה, והכנסה להציע.

המצב כיום שגם בציבור הכללי בעבודות הרגילות במשק, כגון נהג אגד, נהג מונית, פקיד בבנק וכו', ההכנסות לא הופכות אותם לעשירים. האם יש להשוות את הקושי ואת המאמץ בלי שום אידיאל, כאשר כל החודש עובדים רק בשביל המשכורת של סוף החודש. ומנגד הסיפוק והאתגר בלימוד התורה פלוס העבודה של האברכית, כאשר מטבע הדברים הבית התורני שתורגל על הסתפקות הוצאותיו, הם ללא השוואה למול ההוצאות המקובלות היום ברחוב, אין הוצאות על בילוים, יציאות לחו"ל וכדו', כך שהעוני הוא לא בהכרח מנת גורלו של האברך.

כמו שלא כל האמריקאים עשירים וכל הישראלים עניים... כך לא כל החילונים עשירים ולא כל החרדים עניים...

איך מטפחים הערכה לבעל העמֵל בכולל ולא קיבל משרה. גאוות יחידה א-מ-י-ת-י-ת מול גאווה אולי מדומה.

השאלות של משרה לבעל, שנראה לכאורה כאילו השאיפה היא פשוט היישום העצמי של הבעל, בדרך כלל נגועה מהרצון 'לתורה וגדולה'. החלום האמיתי לבית של תורה אסור שיהיה בגלל שאז 'אני אהיה במרכז הציבור החרדי'. 'אליטות' זאת לא שאיפה שצריכה להעלות על נס, ולא ע"ז תהיה תפארת המחנכות בסמינר, לחנך בת שתרצה שבעלה יהיה ראש ישיבה ולא עו"ד, אין זה מניסיונות זמנינו ב"ה.

הצלחה בחינוך לתורה היא לדעת לנטוע בלב הבנות את החלום האמיתי לראות בעל עם אור בעיניים, עם סיפוק נפשי שרק מי שזכה לחיות לצד בעל שכזה יודעת להעריך זאת, ולא להחליף תענוג זה בשום אפשרות אחרת.

אין תפקידה של האשה לדעת ולהבין  את הסוגיות בהן עוסק בעלה, אך אין כמו אישה שיכולה לתת את הפידבק הכל כך נדרש כדי שהבעל ירגיש שהוא עושה את החשוב והמיוחד והטוב ביותר בעולם.

נשים החושבות שהן לא תהינה מרוצות רק עם הבעל יספק את רצונה ברמה הרוחנית שהיא תקבע בשבילו, זהו בעצם מסלול ההתרסקות של השטייגן של הבעל, ושל שמחת החיים בבית.

אם תרצו פרטים יותר מדוייקים בהתאם לאופייך, תוכלי להותיר מספר ליצור עמך קשר והדבר ייעשה במידת האפשר

ועד הרבנים