קידוש בשבת

שאלה

שלום רב,

בעלי נוסע לעתים דיי מזומנות לחוץ לארץ, ובנינו הגדול שנעשה זה עתה בר מצוה עמנו בשבת, האם עדיף שהוא יעשה קידוש בשבת במקום האב, או שאני אעשה זאת, לנו ילדים נוספים בבית.

יהודית

תשובה

שלום רב,

בשאלתך כבר דן המשנה ברורה [רעא] המביא את דברי הפוסקים בדבר, והוא מעלה להלכה שאשה מוציאה ידי קידוש אחרים אף אנשים - וכן הסכימו הט"ז והמ"א והגר"א, אך סיים שמכל מקום יש להחמיר לכתחילה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה, מחמת דזילא מילתא.

וטעם הדבר הואיל והן חייבות בקידוש, ולכן יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש, וכמו באיש שלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין להוציאו, והשומע צריך לכוין לצאת, לכן מהנכון שיזכיר בעל הבית וכן האשה לבני ביתם שיכוונו לצאת. אך קיים חילוק אחד בין איש לאשה, לענין זמן, שבאיש זמן חיובו מן התורה כשהוא בן י"ג, ובאשה כשנעשית בת י"ב דאז היא מתחייבת בכל המצוות.

וידועה דעת המגן אברהם, לגבי חיוב הקידוש שיוצא ידי חובתו בתפילה, אם ראוי להוציא בקידוש מי שלא התפלל תפילת ערבית, שכן כתב הרמב"ם [שבת, כט] מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו', ומדברי סופרים שתהא זכירה זו על כוס של יין, ודין היין הוא רק מדרבנן. ולפי זה כתב המגן אברהם שמדאורייתא בקידוש שאומר בתפילה די לעיקר החיוב, דקרא כתיב זכור את יום השבת, והרי זכר אותו בתפילה, והקידוש במקום סעודה הוא רק מדרבנן, וגם קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא אפילו לגדול בקידוש אם הגדול התפלל כבר.

אמנם המשנה ברורה פקפק בזה הרבה, שהרי להלכה [ס, ד] מצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה, ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המצות עשה של קידוש דזכור בתפלה כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אחר כך בברכה כדין, וטוב יותר שיצא אז המצות עשה דאורייתא, משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה, ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה, לכן יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן, ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מילה במילה, גם כן נכון למנוע מזה אם לא שמונח לפניו גם כן פת או יין בעת הקידוש. וראוי לידע שקידוש של יום טוב הוא מדרבנן, ומכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת, ואם יום טוב חל בע"ש ואין לו אלא כוס אחד, מניחו לשבת שהוא מן התורה וביו"ט יקדש על הפת.

ולכך, פשוט שקטן אינו מוציא את האשה, שכל חיובו רק דרבנן ואינו מוציא האשה בחיוב דאורייתא, ואפילו אם הוא בן י"ג שנה, חששו שמא לא הביא שתי שערות, ובדיני תורה לא סמכו על החזקה לומר, כיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימני שערות עד שיתמלא זקנו, לכן ראוי שתקדש האשה לעצמה, ואם אינה יודעת לקדש בעצמה תאמר עמו מילה במילה מראשו ועד סופו, ולא תכוין לצאת בקידושו, ובאופן זה כיון שהיא אומרת הקידוש בעצמה, נכון שיהא פת או יין מונח גם לפניה בעת הקידוש, ולא תסמוך על מה שהנער אוחז הכוס או הפת בידו, כיון שאינה יוצאת בקידוש שלו, ועצה זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר.

אמנם כל זה נאמר רק אם לא התפללה האשה תפילת ערבית, אבל אם התפללה ערבית, שלדעת המכן אברהם כבר יצאה ידי קידוש דאורייתא, בזה יש לסמוך על נער בן י"ג שנים שיוציאה אחר כך בקידוש, דהיינו שיכוין להוציאה.

נמצא לסיכום: לדעת המגן אברהם, ולצאת ידי כל הדעות, ראוי שהאשה תתפלל תפילת ערבית וכל חיובה יהיה רק מדרבנן כחיובו של הנער שהתפלל, ואז יכול הבן להוציאה בקידוש מעיקר הדין, ואם לא היה סיפק בידה להתפלל, תקדש לבדה, או תאמר עמו מילה במילה, כשהיא מכוונת שלא לצאת ידי קידוש ממנו.

כמו כן, אלו שיודעים בודאי שהבן נתמלא זקנו, והגיע לכדי שערות, הרי הוא כהאב עצמו, ואין כל חשש שיוציאה בקידוש. אבל אין לסמוך על חזקה בענין זה, ויש לידע כן בבירור.

במידה וניתן, ראוי לעיין בדברי הביאור ההלכה שם, שהאריך בעוד שאלות ונידונים בענינים אלו, וראוי לידע אותם, אך אינם נוגעים במישרין לשאלה זו, לכן לא פירטנו זאת.

ועד הרבנים