לימוד ומנוחה

שאלה:

לכבוד ועדת הרבנים שלום רב.

רציתי לשאול בקשר לענין בלתי ברור ומוגדר, של חובת הלימוד וההתמדה מצד אחד וצורך המנוחה והשחרור לגוף מצד שני. כשקוראים סיפורים על גדולי ישראל כמובן מצטיירת התמונה שמעולם לא עשו כלום חוץ מללמוד, וגם מנוחתם היתה לימוד מדרשים בבית וכד', אבל כידוע זה לא בדיוק המציאות (וכבר דיבר על כך מרן הגר"י הוטנר זצוק"ל במכתבו המפורסם) ופה ושם רואים שבאמת גם המתמידים הגדולים ביותר הלכו לנפוש פה ושם (הגרש"ז זצוק"ל אמר שבילדותו עשו טיול לקבר רחל ויש כאלה שחשובים שזה ביטול תורה – אז לא חשבו כך... וא' סיפר על הגרי"ש אלישיב שליט"א שהגיע לחוף הים, ויש תמונות מפורסמות מראשי הישיבות בליטא בדאצ'ה וכו' וכו') ומי שלא נותן את המנוחה הנדרשת לגופו נופל ויש הרבה כאלה מקרים מוכרים, אבל מאידך גיסא הרבה מפריזים ונוסעים לכל מיני מסלולים כל שבועיים ואיין יום בבין הזמנים שלא מקיימים בו ופרצת ימה וקדמה ובעיקר צפונה ונגבה, וזה בודאי לא מוביל לגדול בתורה, ואם כן השאלה איזוהי הדרך שיבור לו האדם. כמובן שא"א לתת תשובה מדוייקת כי זה תלוי בכל אדם באשר הוא ובנסיבות הזמן והמקום, אבל מ"מ השאלה איפה הוא הגדר והגבול בין "שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" ל"עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראתה עינו ולא אכל". ולענות שכל מה שעוזר ללימוד היא תשובה מעורפלת כי אחד יטען שלדעתו יותר מנסיעה לכותל א"צ ואחר יטען שבשביל ללמוד הוא צריך לכל הפחות עשר טיולים בשנה למסלולים הרפתקניים עם רכבים וסלקום וכיו"ב, ולכן צריך הגדרה יותר ברירה ששני הטיפוסים הנ"ל יוכלו לנווט את דרכם עפי"ז.

בכבוד רב,

השואל החפץ לידע דבר ה'

תשובה:

שלום רב!!

ראשית חשוב להבהיר ברורות, ששאלות מעין אלו צריכים להיענות על ידי גדולי הדור באשר הם מורים לכלל כיצד עליהם לנהוג, ובודאי שכל יחיד וטבעו שונים, וכל אחד יעשה כמצות רבו בשאלה זו.

אך נקודה אחת חשוב להבהיר, מבין מילות השאלה ניתן לזהות, כאילו לימוד התורה יומם וליל הוא אינו מנוחה כלל, והמנוחה היחידה היא יציאה למסלולים עם סלקום וכו' ככתיבת השואל. ולצערינו זו טעות ביסוד הבנת הדבר.

רבי ירוחם ממיר היה שואל תמיד בשיחותיו, על כך:

מדוע הקב"ה נתן לישראל את התורה אשר מדרכי קניניה הלא הוא ישוב ומנוחת הנפש בלי שום מפריעים כלל וכלל, דוקא במדבר, והיה ראוי שינתן להם דוקא בארץ ישראל בהיותם כולם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והנה נתנה להם במצב שהוא קצה ההיפך ממש במדבר שמם אשר אין כל להם אחר ה"ויענך וירעיבך" [דברים ח' ג'], אחרי כל העינוים והטלטולים בשבירת הגוף כזו, ואז הוא שנתן להם את התורה.

וביאר שאמיתת הדברים כן הוא כמו שעצמה של התורה הוא לימוד לאדם איך האדם יעשה מסוגל לקבלת התורה, הנה לקבלת התורה ודאי צריכים למנוחה רבה, אבל מה נקרא מנוחה באמת, על זה למד לנו הקב"ה באופן נתינתה של התורה דוקא במדבר, שכן טועים אנשי העולם אשר אין להם כל ידיעה בדרכי המדות ומהלכן, ואומרים שמנוחה נקנית במנוחת הגוף, ואמנם הדבר הוא בהיפוך לגמרי, כי מנוחה הנובעת מנוחיות הגוף וממילוי כל צרכיו, אדרבה היא מקור הבלבול מאחר שמתרגל למנוחה רק בתנאים שלא יחסר לו כלום מהנצרך למנוחת הגוף, נמצא שכל מצב שלא יהיה לפי הרגלו כבר ישבור אותו ולא יתן לו כל מנוחה, אלא יטרידו לגמרי מעבודתו.

החפץ למצוא מנוחה על ידי מנוחת הגוף, דומה לאדם ששופך שמן על אש למען לכבותו, או לאדם ששותה מים מלוחים לרוות צמאונו, שכרגע אמנם כן נדמה לו שהרוה צמאונו וכבה את האש, אבל לאחר רגע תיכף יווכח ויראה שהצמאון אף נתחזק והאש גדלה גם ביתר תוקף, ממש כן הוא זה המבקש לקנות מדת המנוחה ע"י מנוחת הגוף, אשר הן הן המקור לבלבול, מנוחה האמיתית המדה הנצרכת לקבלת התורה לא תתכן כי אם בשבירת הגוף בהנטל ממנו רוב נוחיותיו בהמעיט כל תענוגותיו, ואם למרות כל זה לא ישבר אלא על מצבו יעמוד ובמנוחתו ישאר, כי אז היא היא המנוחה שעל ידה מסוגל האדם לקבלת התורה, ואיך יצליח האדם לבא להשתלמות שכזאת, אחת היא הדרך שתובילהו לזו המנוחה השלמה בשומו לנגד עיניו תמיד רק תכלית אחת אחרי "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמר צריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו", כי על כן ימצא תמיד במצב אחד מכוון לאותה התכלית, והנמצא תמיד במצב אחד, אצלו לא יתכן לא השבירה ולא הטרדה כי מה שאנו רואים באנשים מן הטרדה והשבירה הוא מזה שהם חיים במצבים רבים ושונים, והנמצאים במצבים שונים מוכרחת היא השבירה, מצבים רבים שוברים את האדם, כי מטולטל הוא תמיד ממצב אחד למצב שני, האחד מושכו לכאן והשני להפכו, אין לו מקום ואין לו מעמד, והשקט לא יוכל.

חייל שמלמדין אותו להיות מוכן ליום קרב, והתנאי העיקרי לזה הוא המנוחה שכדי שיוכל לנצח את האויב ביום קרב ביום הסערה היותר גדולה ביום שחייו תלוים לו מנגד, הלא בראש וראשונה נצרך הוא להחזיק עצמו בכל התוקף להשאר עומד בכל המנוחה השלמה, הנה התרגילים שעושים את החייל הזה מוכן לתכלית זאת אינם כלל במילוי כל צרכיו ונוחיותיו בנתינת מקום למנוחה ולענג אותו באכילתו ושתיתו, אלא אדרבה עיקר התרגילים הוא להרגיל אותו להחזיק מצב גם בהעדר כל נוחיותיו, מתנהגים עמו בכל מעשיו דוקא במרוצה ובחפזון, ובכל מיני שבירת הגוף, ומלמדין אותו כי לא יטרידהו כל מצב לא זה ולא אחר, כי כולם כאין וכאפס הם אלא תכלית אחת תהיה לו ללחום כגבור בעד "המולדת" ולנצח אויביה, ודוקא בשלילת כל נוחיותיו על ידי שבירת הגוף מתלמד הוא למנוחה הנדרשת.

וכן הוא בענינינו, המנוחה האמיתית הנדרשת לקבלת התורה היא דוקא ובדוקא המנוחה הבאה משבירת הגוף והמעטת צרכיו, שאם ישאר במנוחה אחרי כל הטלטולים והשבירות במצבים של מדבר שמם, במצבים של "ויענך וירעיבך", כי אז יהיה לבן חיל, ושום דבר לא יטרידהו ולא ישלול ממנו כל מנוחה, והוא המסוגל באמת לקבלת התורה, אבל לא בארץ ישראל בישיבת תחת גפן ותחת תאנה תקנה המנוחה.

וידוע שגדולי עולם העידו שהעולם הזה הכי טוב בעיניהם הוא הלימוד והשקיעות בו, כמו אותו מעשה נודע שבאו קצינים בחירים למעונו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל להיוועץ עמו בעניני השעה, ותוך כדי שיחה אמר להם הגרא"מ שך, הן זה שאינכם עסוקים כל העת הלימוד התורה, לעולם הבא נצרכים אתם לוותר במעשיכם למען כלל ישראל, ואולי תקבלו שכר מה עבור כך, אבל כיצד אתם מסכימים לוותר על חיי העולם הזה, הרי התענוג שיהיה לכם משקיעות בלימוד בעולם הזה!! לא תמצאו בכל הנאה שהיא בעולמינו.

נמצא שכל אחד צריך לשאוף להגיע לדרגה זו, שהיא התכלית, ורק הדרכים להגיע לכך שונים כל אחד לפי כוחותיו וטבעו.