פרשת שלח - המרגלים

המרגלים ועונשם

'מגילת תענית' – היא מגילה הכוללת זכרון הימים שקבעום חז"ל בימי בית שני (ואף קודם לכן כ-פורים) לימים טובים שהיו אסורים בתענית מפני הניסים והתשועות שנעשו אז לישראל, ולאחמ"כ הוסיפו החכמים עליה גם על הניסים שאירעו אחר חורבן בית שני כדמוכח בפי"ב שם. בגמ' שבת (דף יג' ע"ב) מבואר שמגילת תענית נכתבה ע"י חנניה בן חזקיה בן גוריון וסייעתו (קודם חיבור המשנה זמן רב, ומוזכרת מגילה זו במסכת תענית פרק ב' משנה ח' וכן בברייתות בש"ס בבלי וירושלמי – והיא נקראית 'מגילה', מפני שהיא כתובה כמגילת ספר, ולא כהמשניות והברייתות שלא היו כתובין משום שהיה אסור לכותבם כמבוא' בגמ' גיטין (ס' ע"ב) 'דברים שנתתי לך בע"פ אין אתה רשאי לאומרן לישראל בכתב, ע"ש בראשונים. אלא מפני שאם לא היו כותבים התורה שבע"פ הייתה מישתכחת תורה מישראל ויש בכך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, לכך כתבום. עי' ברש"י שם בע"א). איסור התענית בימים הללו נהג בזמן בית המקדש השני ומקצת גם אחרי חורבנו, אבל אח"כ שנתרבו הצרות 'בטלה מגילת תענית' ומותר לההתענות בימים אלו, (עי' בגמ' ר"ה יט' ע"ב) וכך פסק השו"ע (בסי' תקע"ג): הילכתא בטלה מגילת תענית [שם כתוב כמה ימים בשנה שנעשו בהם נסים לאבותינו ועשאום חכמים כיו"ט שלא להתענות בהם וגם לפניהם ולאחריהם אסרו בהם להתענות – מ"ב] וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם [מפני שבעונותינו ארעו בהם הרבה מאורעות ובטלום – מ"ב] וכל שכן לפניהם ולאחריהם חוץ מחנוכה ופורים [רצה לומר שהם גם כן מהימים הכתובים במגילת תענית ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם נשארו בחזקתם – מ"ב] שאסור להתענות בהם בעצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר.

בסוף מגילת תענית נכתב 'מאמר אחרון' שבו מובאים ימים שמתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, עי' טושו"ע או"ח סי' תקפ'.

כתב הטור (שם): כתב בה"ג, אלו הימים שמתענין בהם מן התורה (אע"ג דמתקנת חכמים הם? קרי להו מן התורה שיש ליזהר בהם כמו בשל תורה – ב"י). והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב. (כל הימים הכתובים בסימן זה כתובים בספר 'כל בו' סי' ס"ג, אבל לא ראיתי מעולם מי שנהג להתענות בהם – ב"י. ועי' במ"ב) באחד בניסן מתו בני אהרן בי' בו מתה מרים ונסתלק הבאר בכ"ו בו מת יהושע בן נון בי' באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית בכ"ח בו מת שמואל הנביא וספדוהו כל ישראל בכ"ג בסיון בטלו הבכורים מלעלות לירושלים וכו'. בי"ז באלול (וי"א ב-ז' אלול – ב"י) מתו מוציאי דבת הארץ במגפה (עי' פי' רש"י במדבר יד' לז').

בכדי להבין את הנאמר עלינו לבאר הדברים. כתוב בספר במדבר בפרשת שלח שהמרגלים שהלכו לראות את ארץ ישראל – וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום (יג' – יכה'). דהיינו בכ"ט בכסלו נשלחו המרגלים והלכו שני ימים בסיון, שלושים יום בתמוז (תמוז של אותה שנה עשאוהו מלא של שלושים יום), ובשמונה באב לעת ערב חזרו, הרי ארבעים יום (חז"ל – סדר הפרשיות). ונאמר: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. (יד' א') בכו בליל תשעה באב. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזר על ביהמ"ק שיחרב (חז"ל – שם).

עונשם של המרגלים מבואר בחז"ל, שמתו באותה מיתה הראויה להם לפי מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מודד מידה כנגד מידה. הם חטאו בלשון - ולקו בלשון. שנשתרבבה לשונם עד טבורם והיו תולעים יוצאות מלשונם ונכנסות לטבורם, מטבורם ונכנסות ללשונם. ובטור שהבאינו לעיל מבוא' בשם הבה"ג שהם מתו רק בחודש אלול. והקשה ע"ז הרא"ש בתשובה (סוף כלל יג' סי' כב'), דמשמעות הפסוקים משמע שהמרגלים מתו בתשעה באב מיד ובאותו היום הייתה הגזירה על ישראל שימותו במדבר לאחר שהתפלל משה עליהם בתשעה באב ואז אמרו ישראל חטאנו ועשו תשובה (יד' מ'). וא"כ איך כותב הבה"ג שהמרגלים מתו באלול וכי היו מוציאים דיבה מתשעה באב עד אלול ודבריו תמוהים. ושמא מוציאי דיבה אחרים מתו אז, ע"ש.

הבית יוסף תי' על קושית הרא"ש, ולי נראה דאפשר לומר שעונשן של מרגלים היה שמיד נשתרבב לשונם כדברי המדרש ונמשך מחלתם עד אלול (עי' מ"ב שם).

אמנם הב"ח תי' שבמקרא מבוא' שבתחילה התפלל משה על עם ישראל (יד' – יט'). ואח"כ היה הגזירה שימותו במדבר (פסוק כג'). ואח"כ כתוב (לו' לז'): והאנשים אשר שלח משה וגו' וימותו במגפה לפני ה'. ואיכא למימר שפיר דתפילת משה וגזירה שימותו במדבר היה בתשעה באב, אבל מיתת המרגלים לא הייתה בת"ב אלאל לאחר ת"ב בי"ז באלו דכך גזרה חכמתו יתברך.

הקשה הבית יוסף, מדוע תקנו להתענות ביום מיתת המרגלים, הא שמחה מיבעי באותו יום דבאבוד רשעים רינה (משלי יא' י')? ושמא מפני שלא זכו שתתקבל תשובתם מצטערינן דמסתמא שבו ולא נתקבלו. והב"ח תי' דלפי שכל ישראל נענשו על ידם לפי ששמעו לקולם ונגזרה עליהם גזירה וצרה גדולה שימותו במדבר ועל כן מדרך התשובה קיבלו עליהן להתענות ביום זה לדורות כדי שישימו ללבם העון הגדול ששמעו לקול הרשעים ולא יחזרו עוד לעשות כמעשה הרשעים.

בהקדמה לשו"ת אגרות משה (חלק ח') מובא מעשה נורא אודות חטא הלשון, וכך מסופר שם, בעיר ליובאן היו גדולי תורה רבים, ורבי משה פינשטיין זצ"ל היה מספר את המעשה כדי להראות שהיו מהם שהגיעו למדרגת רוח הקודש כמעט, של גילוי אמיתי בתורה. בתחילת חורף שנת תרפ"ב חלה אחד מבעלי הבתים ונפל למשכב במין חולי מוזר ולשונו התנפחה בפיו. כאשר תקיף ליה עלמא ורבנו (רבי משה) בא לבקרו, ביקש החולה להוציא כל איש מעליו וסיפר לרבנו את סיבת חליו. לדבריו שבוע קודם לכן בשבת פרשת וירא הקשה כיצד זכו בנות לוט שהמשיח יהיה מצאצאיהן, אף שלא בושו בגילוי עריות שעשו והודיעו שבניהן הם מאביהן, ודיבר עליהן בדרך בזיון. בלילה הופיעו בחלומו שתי נשים זקנות מאוד שראשן ופניהן מכוסים ואמרו שהן בנות לוט. הן הוסיפו ואמרו לו ששמעו את טענתו, ובאו מעולם האמת לענות לו. הן טענו שהיו יכולות לומר שמאחר שהן ממשפחת אברהם וניצלו בדרך נס מסדום, לא היו תולים בהם מעשה זנות, והיו יכולות לייחס לעצמן כל מעשה נס. כך שהיו יכולות לומר שנתעברו מו השכינה כביכול, ולייסד דת חדשה כנ צרות. והן קראו לבניהן עמון ומואב להודיע שכאשר אשה מתעברת יש לוולד תמיד אב בשר ודם. בזכות זה זכו ויצא מהן המשיח האמיתי. עוד אמרו שהוא חטא חטא גדול כאשר דיבר עליהן בדרך בזיון. מאחר שהוא דבר עליהן בזלזול, הוא ייענש מידה כנגד מידה כמרגלים (רש"י במדבר יד' לז') ותשתרבב לשונו ותתנפח בחולי משונה וכך ימות. כשסיים האיש לספר את סיפורו, היסב פניו אל הקיר ונפטר לעולמו. רבנו ראה בכך עניין אמיתי, מאחר שההסבר נראה לו הסבר אמיתי.