וביום השביעי שבת וינפש - בראשית

נאמר בפרשת בראשית (ב' ג'): 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו וגו'. ומפרש רש"י מהו 'ויברך' – 'ויקדש', ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגולגולת ובשישי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד להם מן כלל בשבת. והמקרא כתוב על שם העתיד (ובשפתי חכמים הקשה, ודבר תמוה הוא בעיני, שבשביל ירידת המן שהוא לזמן מועט [שהיה לאחר אלפי שנה מבריאת העולם] דהיינו מ' שנה, יכתוב הכתוב במעשה בראשית 'ויברך' 'ויקדש'? ע"ש מה שתי').

המדרש רבה בפ' בראשית (פ' יג') עה"פ: 'אשר ברא אלקים לעשות' מדייק שלא נאמר אשר ברא אלקים ועשה אלא 'לעשות' כתיב מפני שכל יום מששת ימי המעשה הקב"ה ברא ג' בריות וביום ו' הכפיל וברא ו' בריות (מובא ברש"י).

בפרשת המן (שמות טז') כתוב, שהקב"ה הוריד לעם ישראל כל השבוע מן מלבד יום השבת, ולכן עם ישראל ניצטוו לקחת ביום שישי מנה כפולה 'לחם משנה' (מה שנאסר להם כל השבוע מלבד עומר לגולגולת). ומשה רבינו אמר לעם ישראל: ראו כי ה' נתן לכם את השבת וגו' (שם כט'. בפרשת המן נזכר יום השבת לראשונה בתורה. בפ' בראשית כתוב שהקב"ה שבת ממלאכת הבריאה ביום השביע, אך יום השבת נזכר בזו הפרשה לראשונה).

והקשה במדרש תנחומא מה הפי' בפסוק הנ"ל 'ראו'? אמר ר' יצחק, ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם, שאם יאמרו לכם למה אתם משמרים את השבת, מה ניסים נעשו לכם, ראו כי ה' נתן לכם את השבת. אמרו להם, בכל יום ירד מנה אחת של מן לכל אחד. ובערב שבת שני מנות כמו שכתוב (טז' – כב') 'ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה וגו'. בספר מרגליות הים (סנהדרין סה' ע"ב) ביאר את דברי המדרש, שאם אומות העולם יאמרו לעם ישראל, מי אמר שביום השבת שבת הקב"ה ממעשה בראשית וזהו יום השבת שאתם שומרים, שהרי על כל סיפורי התורה יש עמכם מסורת מאב לבן מכל מה שהתרחש, אבל שהיו ששת ימי המעשה וביום השביעי שבתה היצירה מי יוכל להעיד על זה מאחר שלא היה אדם בעולם בראשית הבריאה, א"כ מי אמר שדוקא אחרי ששת ימים הוא יום המנוחה? תאמרו להם שברדת המן נוכחו כל הששים רבוא מישראל ונשיהם וילדיהם וראו את יום המנויה, יום יום מששת ימי השבוע ירד המן וביום השביעי חדל. ומאז לא פסק שבת מישראל עד היום הזה. ולכן אין שום מקום להיסתפק מתי שבת, ע"ש.

טורנוסרופוס הרשע היה מושל בארץ ישראל מטעם שלטון הרומי. הגמ' המס' תענית (כט' ע"א) אומרת שהרשע הזה חרש את ירושלים בתשעה באב אחרי חורבן בית שני. ובירושלמי במס' סוטה (ה' ה') מבוא' שהוא ציוה להוציא להורג את רבי עקיבא על שנתפס על דברי תורה. בחז"ל בכמה מקומות (ב"ב י' ע"א מדרש תנחומא – תזריע, ועוד) שאותו רשע היה מיתוכח עם רבי עקיבא בעניני אמונה. בגמ' בסנהדרין (סה' ע"ב) כתוב שטורנוסרופוס הרשע שאל ביום השבת (עי' שאילתות דרב אחאי – בראשית א', ד"ה ברם צריך) את רבי עקיבא, ומה יום מיומיים? המהרש"א מבאר ששאלתו הייתה מחולקת לג' חלקים. א' מי אמר שהיום הוא היום של שבת בראשית שבו שבת ה' ממלאכתו. ב' מי אמר שהקב"ה ציוה אותכם לשבות בו. ג' מי אמר שהיום הזה יהיה יום שבת ומנוחה לעתיד לחיי עולם הבא. ענה לו רבי עקיבא (על כל השאלות), ומה אתה שונה משאר האנשים? אמר לו טורנוסרופוס לרבי עקיבא, מפני שאדוני הקיסר של רומי רוצה בכך. אמר לו רבי עקיבא גם יום השבת אדוני הקב"ה רוצה שיהיה יום חשוב ומיוחד. פירש אותו רשע את שאלתו לפני רבי עקיבא, מי אמר שהיום הוא יום השבת אולי יום אחר משאר ימות השבוע הוא יום השבת? אמר לו רבי עקיבא, נהר סבטיון יוכיח, ופי' רש"י, נהר אחד של אבנים (א"ה: מדוע רש"י כותב נהר אחד של 'אבנים'? ואפשר שכוונתו שהנהר שוטף אבנים בכל ימות השבוע, דהיינו זורקם, וביום השבת נח, ודו"ק) שכל ימות השבוע שוטף והולך וביום השבת שקט ונח. ומבאר הרמב"ן בדברים (לב' כו'), שנקרא נהר זה כך מפני שיום השבת בלשון ההוא נקרא 'סבט' כאשר הוא כך בלשון ערבי. ונהוג להוסיף בלשונם בתארים 'יון' אזוביון חוריון מוליון, וכן הרבה.  ויש אומרים שהנהר ההוא נקרא 'שבתיון' (רד"ק בראשית ב' ג').

במדרש רבה בראשית (פרשה יא') מובא, שאותו רשע לא קיבל תושבה זו, מפני שהנהר ההוא היה רחוק מהם והוא לא ראה זאת אף פעם וא"כ אמר לרבי עקיבא מי אמר שכך הוא.

רבי עקיבא הביא לו עוד הוכחה לגבי שבת, [נאמר בתורה שאחד מן הנסקלים זהו בעל אוב (ויקרא כ' כז'). ומבוא' בחז"ל (סנהדרין פ"ז מ"ז), שזה מכשף עם מתים ומגיד עתידות, ע"ש. וה]בעל אוב [הזה] אינו יכול להעלות מתים בשבת. ובמדרש (שם) מבוא' שאותו רשע בדק את הדבר וניסה להעלות את אביו, ובמשך ימי השבוע צלח הדבר בידו חוץ מיום השבת. ובאחד הימים שהעלה את אביו שאלו, מדוע בכל הימים אתה עולה ובשבת לא, האם נעשית יהודי לאחר מיתתך? ענה לו אביו, כאן כולם שומרים שבת. שאלו בנו הרשע, מה אתם עובדים כל השבוע שבשבת אתם נחים? ענה לו אביו, כל ימות השבוע אנחנו נידונין ובשבת אנחנו נחים. א"כ רבי עקיבא הוכיח לו שמכך שבעל אוב אינו יכול לעשות כישופיו בשבת מוכח שאנחנו מצווים לשבות.

עוד הוכחה הביא רבי עקיבא לקדושת יום השבת, ואמר לאותו רשע, הקבר של אביך יוכיח, שאינו מעלה עשן. פי' כל ימות השבוע היה קבר אביו של אותו רשע מעלה עשן מפני שהיה נדון ונשרף, ובשבת לא היה מעלה עשן, מפני שהרשעים שבגיהנם שובתים מדינם ביום השבת (רש"י). וכאן הוכיח רבי עקיבא לאותו רשע שגם בעולם הבא נחים ביום השבת.

בספר פרשת דרכים (לרבי יהודה רוזאניס, בעל המשנה למלך על הרמב"ם – דרוש כג') כתב: והנה אנחנו נאמין אמונה שלימה דכשם שאנחנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים, ומלבד מה שארז"ל (סנהדרין שם) מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי ונהר סבטיון, עוד יש הבדלים רבים ודברים מופלאים בשמי השמים בין ימי חול ליום שבת קודש כאשר נודע ליודעי חן.

בספרים הקדו' מובא דברים נפלאים אודות שביתת הבריאה ביום השבת ונביאם לקמן בעז"ה. ראינו לעיל בדברי קדשו של רבי עקיבא אודות נהר הסבטיון (וי"א סמבטיון), היעב"ץ בספרו [בירת] מגדל עוז (עליית הטבע דף קכא' ע"ב, באה"ד) הביא שכתב סופר קדמון רומי שכשנסע טיטוס במקומות ערקא ורופנא, ראה נהר פלא שעם היות מימיו כבירים שוטפים בחוזק והוא נח מזעפו אחר כל ששת ימים עד שביום השביעי רואים בו תהום יבש בלי מים כלל. ואחר יום השביעי הולך וסוער בלי שינוי כלל ועל כן כינו את הנהר ההוא שאבתי"קא על ששובת ביום השבת קודש. והרבה מקומות היו ידועים ומפורסמים בשנים הקדמונים ועתה הם סתומים וחתומים ונעלמים.

בסידור באר חיים (לרבי דובער זאב וואלף ליבשיטץ – י"ל בוילנא שנת תרל"ט) מבאר את התפילה הנאמרת בשחרית של שבת 'ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לישראל עמך נתת באהבה' ה' נתן לעם ישראל את מצות השבת באהבה, שעם ישראל ניצטוו על השבת קודם מתן תורה שכפה עליהם הר כגיגית. והם ניצטוו על השבת במרה וקיבלוה את השבת באהבה. והקב"ה מנע מהעולם לדעת היכן נהר הסמבטיון, מפני שאם היו יודעים ורואים את הנהר הזה הם גם היו שובתים, כמו שאמר אותו רשע לרבי עקיבא שאמר לו נהר סבטיון יוכיח שהיום שבת, ענה לר"ע, אתה אומר לי דבר שאינני יודע היכן ומהו. ולכן כיסה הקב"ה את האות הטבעי שיש בעולם לידע מתי הוא שבת. ועוד פי' שם, שהרי מאכלי שבת מבוסמים יותר וגם זאת לא מרגישים אומות העולם, וזהו מה שמסיימין בתפילה 'וכולם ישבעו ויתענגו מטובך' אבל לגויים אין את התענוג הזה.

באיגרת המיוחסת להרמב"ם (קובץ על יד) ישנה עדות משמו, שנהר הסמבטיון מושך חול כל ששת ימי המעשה וביום השביעי הוא נח. וכבר הביאו בימי הזקן הצדיק הנגיד אבי אבא ז"ל צלוחית אחת מהחול הזה, והיה מסבב כל ששת הימים ונח בשביעי והדברים אמיתיים וכו'. וזרק את החול באויר והשמיע קולות משונים, ע"ש.

בספר מקוה ישראל (לרבי מנשה ב"ר ישראל אבד"ק אמשטרדם, בעמח"ס נשמת חיים. י"ל בשנת תרסא' – פ"י לט') מביא בשם רבי מרדכי יפה בספרו יפה תואר, שאדם אחד היה לו כלי זכוכית מלא מהחול שבנהר סמבטיון ובכל ששת ימי המעשה היה החול ההוא סוער והולך בזכוכית ובשבת היה נח. ואני כמו כן מעיד על זה כפי השמועה ששמעתי מאבי ז"ל ובודאי אמת הוא, שסיפר כמה פעמים שבעיר לישבונא שבארץ פורטוגל היה כושי אחד שהיה לו כלי זכוכית מלא מהחול הנ"ל והלך בכל ערב שבת לעת הכנסת שבת לרחוב שבו דרים יהודים אנוסים. והכושי ההוא היה מכנה אותם בשם יהודים והיה קורא להם והראה להם את הזכוכית שבידו ואמר, סגרו את החנויות כי בא העת לקבל שבת, ע"ש.

בספר אליהו רבא (סי' רצב') מביא א' מן הראשונים שפי' מה שאנו מתפללים במנחה של שבת 'מנוחת אהבה ונדבה', פי' שנדב הקב"ה ליתנה לישראל מאהבתו בם ולא שאלוה. 'מנוחת אמת' פי' שיש לנו עדות ששבת הוא יום מנוחה כגון נהר סמבטיון וכו' (בזמירות לליל שבת אמרינן – יום שבת קודש הוא וכו' סמבטיון הנהר, שבכל יום רץ ונמהר, יוכיח בו מנוח וכו').

רש"י (הבאינו לעיל) מבאר את נהר הסבטיון וז"ל: נהר של אבנים ובכל ימות השבוע שוטף והולך וביום השבת שקט ונח, עכ"ל. המד"ר בבראשית מבאר, שנהר סמבטיון מושך אבנים כל ימות השבת ובשבת נח. רבינו בחיי בספרו כד הקמח (וכן בפי' על התורה – שמות כ' ח') כותב, נהר סבטיון כל ששת ימים הוא רץ ובשבת אינו רץ.

'אלדד הדני' – יהודי משבט דן שהגיע מעשרת השבטים שמעבר לנהר סמבטיון (עי' מד"ר בראשית עו' ו'. ובמדרש בראשית רבתי דף עט'. ובמד"ר איכה ב' ט'. ובילקו"ש בראשית ל' קל'. וברש"י ישעיה כז' יג') לחכמים לפני בערך כ1100 שנה והגיד הלכות. וכך כותב ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, רבותינו הקדושים העידו אשר בא לפניהם איש אחד צדיק וישר, שמו רבי אלדד הדני משבט דן. חלק מדבריו נפסקו בראשונים ושמו מוזכר בתשובת רב צמח גאון. וז"ל המרדכי (בריש מס' חולין): כתב רבינו ברוך, ראיתי כתוב בהלכות שחיטה שהביא אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים וכו'. את הלכותיו תמיד אמר ששמע מאבותיו מיהושע (בן נון) מפי משה (רבינו) מפי הגבורה. (בתוס' וברא"ש בריש מס' חולין כתבו, שבהלכות ארץ ישראל כתוב, שנשים לא ישחטו, ע"ש. וי"א שהיה כתוב, 'כתוב בהלכות א"י בר"ת' והכוונה ל'אמר יהושע', אלא שהמדפיס טעה ופתח הר"ת 'ארץ ישראל') וסיפר אלדד הדני (מובא בספר סדר הדורות), שהסבטיון הוא נהר שגולל אבנים וחול בלי מים ברעש גדול וקול גדול וכו' והנהר גולל כל ששת ימי השבוע אבנים וחול בלי טיפת מים ובשבת נח ולכך נקרא 'נהר שבתיון' ובשעה שיעריב יום הששי בבין השמשות תרד עליו ענן ואין אדם יכול ליגש אליו עד מוצאי שבת.

בספר לקט דברי חיזוק מהגרא"ל שטיינמן שליט"א מובא שאמר, כתוב בגמ' שיש נהר סמבטיון שכל השבוע זורק אבנים ובשבת נח, והיכן זה היום? הרי היום יודעים כל מקום שיש בעולם? אלא זה הסתר פנים! ובזמנם ראו את זה וראו שיש 'רבונו של עולם' כי לא שייך להבין שזה טבע שכל השבוע הנהר זורק אבנים זורק וזורק ועוד פעם ולפתע מגיע שבת ושקט שום דבר, ראו שיש הקב"ה שהוא מנהיג את העולם ואיפה זה היום? רק שזה הסתר פנים לא רואים כלום.

הרד"ק (בראשית ב' – ג') עה"פ 'ויקדש אותו' פירש, שיהא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין הקל, כי הם קדושים בשומרם את השבת שהיא עדות על חידוש העולם, ולהודיע לכל העולם, כי העולם איננו קדמון, כי חידשו הקל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי, גם אמרו כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע.

בספר ילקוט ראובני (בראשית כה' ע"ב) כתב בשם ספר סודי רזיא, יש דג ששובת בשבת על שפת הים עד מוצאי שבת ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת. ובספר עונג שבת כתב בשם ספר התגין, ולפי"ז קרוב מאוד לומר שבלשון ערבי נקרא שבתי שיבוטא וכדברי הרמב"ן לעיל, ונמצא דשיבוטא הוא דג השובת בשבת. ובספרים כתוב, שאותו דג אינו זז ממקומו כל השבת ואפילו אם יכוהו בחרבות ורמחים לא יזוז ממקומו (ס' רזא דשבת). ובספר שבט מוסר (פי"א פא') כתב, ויש דגים שיוצאים ליבשה בערב שבת בין השמשות ונחים שם, ואינם חוזרים לים עד מוצאי שבת. ולפי"ז כתב בספר אוצר השבת (סי' רמב') דאיתא בגמ' קידושין, שרבא מלח לכבוד שבת דג ששמו שיבוטא מלשון 'שבתא'. והידר דוקא אחר דג זה ששמו וטבעו מורה על מצות שביתה בשבת.

ועוד כתב בספר ילקוט הראובני, יש הר שמוצאין מעפרו כסף ובשבת לא יוציאו מעפרו כסף.

בספר רזא דשבתא הביא בשם ר' יוחנן אלמאנו (חכם איטלקי מהמאה ה-15) מספרו 'חי עולמים' (בחלק עולם המוחש – חיבורו לא הודפס והוא נמצא בכת"י), כי השור הימי (הוא חית הים הנודעה בשם פרת הים, והיא היא התחש הנזכר בתורה במלאכת המשכן 'ועורות תחשים וגו' (שמות כה' ה'). ועורה יקר עוד היום [וצ"ע, דאיתא במס' שבת כח' ע"ב, א"ר אלעא אמר רשב"ל, אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן 'ונגנז'. מבוא' בגמ' שהבריה הזאת הייתה לשעתה]. והערבים צדים אותה בים סוף סמוך להר סיני ומשם לקחוה למשכן). אשר מעורו עושים רצועות יקרות בעלת שער צהוב. כל ימי השבוע היה הולך ושב כיתר בעלי החיים אשר בים, וביום השבת ינוח על שפת הים, ומשם לא יזוז כל היום ההוא וכל הלילה. ובנוחו יצודו אותו כמפורסם אצל יורדי הים. וכתב היעב"ץ, שור הימי, עמדו עליו דייגים פעמים רבות והעידו עדויות זה שלא בפני זה עד דלא יתכן בהם השקרות, שזה הדג בערב שבת כבוא השמש הוא מתקרב ליבשה ואינו זז ממקומו ואף אם יפצעוהו בחרבות ורמחים, לא נעתק מאותו מקום.

נאמר בתורה אצל נח שהיונה ששלח מהתיבה לראות אם כלו מי המבול, 'ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה וגו' ויחל עוד שבעת ימים וגו'. ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וגו'. בספר מטה יהודה מפרש, שזה היה ביום השביעי בשבת ואז מצאה היונה מנוח לכף רגלה כמו שאנו מזמרים ביום השבת 'יונה מצאה בו מנוח'. היעב"ץ בספרו [בירת] מגדל עוז (עליית הטבע דף קכא' ע"ב באה"ד) כתב, שיונה אינה תולשת בשבת מן המחובר וכנסת ישראל נמשלה ליונה, ע"ש. ולפי"ז מבא' בספר רזא דשבתא, שזה הפי' בפסוק בפרשת נח, 'ותבא אליו לעת ערב והנה עלה זית בפיה וגו' שכל השבת היונה לא תלשה רק לעת ערב במוצאי שבת היא תלשה. ובסידור היעב"ץ כתב, שיונה אינה אוכלת כל השבת מהמחובר כי אם מן התלוש.

עוד כתב בספר רזא דשבתא, ששמע וראה בספר הזכרונות אשר כתב השר רוברטו בשובו מארץ הצבי דברים נפלאים ואחד מהם הוא, שיש באר עמוקה מאוד שמוציאים מימיה בכוח שוורים מושכים בחבל, וביום השביעי הם שובתים ואין כח באדם להניעם ממקומם בשבת. ועוד כתב בשם סידור ר' פתחיה (פרק י'), שבעכו יש מעין שנובע כל ששת הימים, ובשבת אפילו טיפה אחת לא נמצאה בו.    

 

איתא במדרש שוחר טוב (תהלים - מזמור עג'): אמר ר' שמעון בשם ר' סימון חסידא בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים, אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, והיא צווחת ואומרת שבת היא,

 

איתא בפסיקתא רבתי (פיסקא יד' – פרה): אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה (עמה) [עמו] ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת, א"ל בא ואני מעמידה, כיון שבא ואמר לה באזנה פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי ומיד עמדה וחרשה, א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו (ואיני) [איני] מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה, אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה, התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה, מיד נתיירא הגוי, אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה, ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו.