פי האתון – פי הנחש ועוד

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וגו'.

פי האתון – פי הנחש

תנן במסכת אבות (פ"ה מ"ו): עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת (בראשית קודם שנשלמה הבריאה) בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן וכו', וביאר רבינו עובדיה מברטנורה, שבבין השמשות נגזר על האתון שתדבר עם בלעם. וביאר התיו"ט, שלא יתכן שהיה (האתון) חי כל כך מששת ימי בראשית עד זמן בלעם. וכן פירש בדרך החיים, שכל אלו העשרה דברים שנבראו בין השמשות, לא בריאה ממש. אלא גזירה שגזר הבריאה בין השמשות, ע"ש. וכך ביאר בתפארת ישראל, שנתן הקב"ה כח בהאתון הראשון להוליד אחר כמה דורות האתון של בלעם שהיה בו כוח לשעתו לדבר עם בלעם. ולא באמת שנבראו אז, דא"כ לפי"ז חיה האתון כמה אלפי שנה וכי תורתנו הקדושה תעלים ממנו הנס הגדול הזה? אלא רצה לומר, שניתן כח בהברואים שיוציאו הפלא בשעתן. ובמחזור ויטרי כתב להדיא: פי האתון – שנברא הדיבור והיה עומד ומצפה עד שדיברה בו האתון.

והקשה על כך היעב"ץ בספרו 'לחם שמים', דמדוע אי אפשר לומר שהאתון חיה כ"כ הרבה שנים, והא אחז"ל (במ"ר יב' יח'), שהפרות שנדבו הנשיאים למשכן חיו עד שהקריבום בבית עולמים כמעט 500 שנה ולדעת רבי מאיר במדרש, הפרות הללו עדיין חיות וקיימות. ואלו הפרות לא נבראו בע"ש הראשונה, וא"כ ק"ו באלו שאחז"ל שנבראו בע"ש בין השמשות?

ובאמת בפרקי דרבי אליעזר (פל"א. ובילקו"ש וירא צח') איתא, השכים אברהם בבוקר (לעקידה) ולקח את ישמעאל ואליעזר ויצחק בנו וחבש את החמור (עי' רש"י במדבר כב' כא'), הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות וכו'. הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים וכו'. הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו וכו'. וביאר הרד"ל, שלא רק פיה נברא בע"ש (כלעיל) אלא היא עצמה נבראה בע"ש בין השמשות עם כח הפה (וצ"ל בדבריו, שביום ה' למעשה בראשית שנבראו הבע"ח נבראה גם אתון וחוץ מכך נבראה גם האתון הזו בע"ש בין השמשות). והחמור של אברהם היה בנה, ודו"ק. (עי' ברש"י שמות ד' – כ')

ויש לעיין, דהנה בפ' בראשית נאמר (ג' – א'): ויאמר הנחש אל האשה וגו' (ועוד). מפורש הוא שהנחש דיבר, ולכאו' היכן מצינו שבששת ימי המעשה נתן הקב"ה כח דבור בהנחש כהאתון, דהרי לגבי דיבור האתון אחז"ל שהקב"ה כבר ברא זאת בששת ימי המעשה, ומה לגבי דיבור הנחש?

(ואע"פ דהמעשה עם הנחש היה ביום השישי לבריאה, לא מצינו שניתן בו או בכל בע"ח אחר כוח הדיבור, פרט לאדם כמו שנאמ' (בראשית ב' כז') 'ויהי האדם לנפש חיה' ומתרגמינן: והות באדם לרוח ממללא. הרי שרק לאדם היה כוח הדיבור. -  וברמב"ן הקשה, מדוע פרסם הכתוב את נס פתיחת פה האתון ולא פרסם את נס פתיחת פיו של הנחש? עי' בס' טללי אורות – בלק מש"כ בזה הענין).

וראיתי שכתב האור החיים (שם), ויאמר (הנחש) אל האשה וגו'. פירוש בציפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל ציפצופי וכו' ואפילו שיחת הדומם. כי כל מה שברא ה' יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו (משלי טז') כל פעל ה' למענהו, וצא ולמד מפרקי שירה. ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה כאומרם ז"ל (סוכה כח' א') אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי עליו השלום וכו' ומכל שכן אדם הראשון יציר כפיו יתברך. מבאר לנו האו"ח שהנחש דיבר בשפתו ואדם וחוה הבינו דבריו, משא"כ אצל האתון שהיא דיברה ממש וגם כל הסובבים שם הבינוה כמבו' בחז"ל. (וצ"ע מדוע האו"ח לא הביא את דברי המד"ר בריש שה"ש (א' ט') ששלמה המלך הבין שפת הבע"ח? ודו"ק. ומש"כ במלכים א' ה' יג', עי' פי' רש"י שם)

אמנם רבינו בחיי כן השווה בין דיבור הנחש לאתון וז"ל (באה"ד): ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, ע"ש. בחזקוני (שם) כתב להדיא: פתח הקב"ה את פי הנחש כמו פתח ה' את פי האתון של בלעם.

האבן עזרא הביא כמה דיעות במפרשים בענין דיבור הנחש. א' שדיבר בשפת החיות והאשה הבינה (כהאו"ח לעיל). ב' הנחש הוא השטן והוא דיבר. והקשה האבן עזרא על כך, ע"ש. ג. רבינו סעדיה גאון פי' שמאחר שהתברר לנו שאין דבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש וגם האתון לא דברו אלא מלאך דיבר בשבילם, ע"ש. והאבן עזרא עצמו פי' שהדברים כמשמעם, הנחש היה מדבר, ע"ש.

והקשה עליו הרד"ק, והחכם ר' אברהם בן עזרא כתב, כי הנחש היה מדבר, והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת האדם שם בו. והנה הפסוק העיד כי היה ערום מכל חית השדה רק לא כאדם, וכן דעת רז"ל (ב"ר שם) ויש לתמוה לפירוש החכם הזה איך בעת הבריאה לא הבדילו מן הבהמות ומן החיות כמו שהבדיל האדם שאמר עליו נעשה אדם בצלמינו? ועוד כאשר קלל הנחש ואמר לו, על גחנך תלך ועפר תאכל איך לא אמר ודעת תחסר כי היא הקללה הגדולה ואיך לא הזכירה? והקרוב בכל מה שכתבנו הוא שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו האשה, ואע"פ שלא אמר, ויפתח ה' את פי הנחש כמו שאמר באתון בלעם לפי שיש בזה נסתר גדול והוא העיקר למביני מדע; ועדיין יש לשאול למה נתקלל הנחש אחר שהקל שם הדבר בפיו? ויש לפרש כי הנחש חשב בערמימות לקנא באדם, והאל שידע דעתו התירו ושם הדבר בפיו, כענין שאמרו (שבת ק"ד) בא לטמא פותחין לו, ועוד שידעו בני אדם כי בדין נענש. (עי' בס' אבות הרא"ש פ"א עמ' נב')

*************

בגמ' במס' ע"ז (כד' ע"ב) עסקינן אודות מה שכתוב בספר שמואל (א' ו' יב') שהפרות שהביאו מהפלישתים את ארון ה' לבית שמש נאמר בהם (שם): וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש וגו'. שואלת הגמ' מה הפירוש 'וישרנה'? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו [הפרות] שירה. ורב זוטרא בר טוביה אמר [בשמו של] רב: שישרו [הפרות] פניהם כנגד הארון ואמרו שירה. (במד"ר – במדבר ה' – ח' כתוב, שבני קהת נושאי הארון היו מהלכים אלו שלפני הארון אחוריהם ופניהם לארון כדי שלא ליתן אחור לארון, ע"ש). וביאר הריטב"א (שם), שהפרות אמרו שירה בלשון הקודש ממש. ומה שלא מנו את פי הפרות במשנה במס' אבות (שם) עם שאר הניסים שנבראו בערב שבת? לפי שכבר הזכירו פי האתון בפי' בתורה והוא אב לכל כיוצא בו, ע"ש. מבוא' מדברי הריטב"א, שכוח הדיבור של הפרות היה מבריאת פי האתון בערב שבת בין השמשות. (וזה אינו שייך לומר לגבי פי הנחש, מפני שהוא דיבר קודם, ביום השישי קודם בין השמשות).

ולפי דברי הריטב"א הללו אפשר לפרש את הדברים דלהלן בספר מלכים (א' יח') במעשה של אליהו הנביא עם נביאי הבעל נאמר: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם וגו'

ואיתא במד"ר (במדבר כג' ט'): מה עשה אליהו, אמר להם, בחרו שני פרים תאומים מאם אחת הגדלים על מרעה אחד, והטילו עליהם גורלות, אחד לשם, ואחד לשם הבעל, ובחרו להם הפר האחד ופרו של אליהו. מיד נמשך אחריו הפר שעלה לשם הבעל, נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו לזוז את רגלו עד שפתח אליהו ואמר לו, לך עמהם. השיב הפר, ואמר לו לעיני כל העם, אני וחבירי יצאנו מבטן אחת מפרה אחת וגדלנו במרעה אחד והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו, פר פר אל תירא לך עמהם ואל ימצאו עלילה שכשם ששמו של הקב"ה מתקדש על אותו שעמי כך מתקדש עליך. אמר לו וכך אתה מיעצני שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם שנא' (שם): ויקחו את הפר אשר נתן להם. ומי נתן להם? אליהו.

ולדברי הריטב"א דלעיל אפש"ל נמי הכא שכח הדיבור של הפר היה מבריאת פי האתון בערב שבת בין השמשות.

אמנם בפי' עץ יוסף (על המד"ר שם) הביא מספר תורת חיים (עירובין פ"י. ב"מ פד'), שכתב, לא שהפר היה מדבר כן בפיו, שאין כל חדש תחת השמש, אלא שהקב"ה נתן אז הטבע בלב הפר שלא ילך משם כאילו אינו רוצה ללכת מחמת שנבחר לבעל. וכשאמר לו אליהו פר פר וכו', אז ביטל הוא יתברך את הטבע ההוא והלך. וכל זה עשה ה' כדי שיראו ישראל וילמדו מוסר מן הפר הזה. וכעין זה הוא בחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול עד שעישרו תחילה, שהשי"ת נתן אז טבע לחמור שלא יאכל, ע"כ. (עי' בגמ' ב"מ פה' ע"א, דההוא עגלא דהוו וכו').

************

בפרשת נח (פ"ח) נאמר: וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ: והביא רש"י, דרשו (עירובין יח' ב') בפיה לשון מאמר אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם.

ופי' בכלי יקר, ומה שפי' רש"י, אמרה היונה יהיו מזונותי מרורים כזית כו' אין הפירוש שאמרה כך בפיה כי היונה לא בעלת דברים היא מתמול שלשום אלא שאנו מבינים ממה שהביאה למאכלה עלה זית מאכל מר מאד וכי לא ידעה היונה שיש לה ארוחת תמיד על שלחנו של נח דבר יום ביומו אלא ודאי שלכך בחרה במאכל מר זה לפי שהיה בידי שמים ולא בידי בשר ודם.

*************

בגמ' סנהדרין איתא (קח' ע"ב): אורשינה [עוף ושמו חול ואינו מת לעולם – רש"י], אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא [מצאו נח ישן בתיבה בחדר ספון ומתוקן לו – רש"י]. אמר ליה [נח]: לא בעית מזוני [אינך רוצה לאכול]? אמר ליה [העוף ששמו חול]: חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך [ראיתי אותך טרוד בהאכלה של שאר בעלי החיים, אמרתי לא אצערך בענין מזונותי]. אמר ליה [נח, היות שאתה מצטער מהצער שלי]יהא רעוא [יהי רצון] דלא תמות [לעולם], שנאמר (איוב שם): ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים.

**************

אחר מכירת יוסף הביאו אחיו את כותנתו טבולה בדם אל אביהם ובכה ואמר חיה רעה אכלתו וימאן להתנחם. וכתוב בספר הישר, ויהי אחרי כן ויקם יעקב מהארץ ודמעותיו נוזלות על פניו, ויאמר אל בניו, קומו וקחו חרבותיכם וגם קשתותיכם וצאו השדה ובקשו אולי תמצאו גויית בני והבאתם אותה אלי וקברתיה. ואתם בקשו נא בעד החיות וצודו אותם ואשר תמצאו לקראתכם בראשונה ותפשתם אותה והבאתם אותה אלי, אולי יראה ה' בעניי היום הזה והכין לכם את אשר טרף את בני והבאתם אלי ואנקום נקמת בני. ויעשו בניו כאשר צוה אביהם וישכימו בבוקר ויקחו איש חרבו וקשתו בידו ויצאו השדה לצוד החיות. ויעקב עודנו צועק ובוכה והולך ובא בבית ומכה כף על כף ויאמר יוסף בני יוסף בני. ובני יעקב הלכו המדברה אל החיות לתפשם והנה לקראתם זאב אחד ויתפשוהו ויביאו אותו אל אביהם. ויאמרו אליו זאת מצאנו בראשונה ונביא אותו אליך כאשר צויתנו ואת גויית בנך לא מצאנו. ויקח יעקב את החיה מיד בניו ויצעק עוד בקול גדול ובבכי ובידו החיה. ויאמר במר לב ונפש אל החיה מדוע אכלת את יוסף בני ואיך לא ירקאת מאלקי הארץ ומצרת בני, ותאכל את בני חינם על לא חמס ותשימני עליו ולכן האלוקים יבקש את הנרדף. ויפתח ה' את פי החיה בעבור נחם את יעקב בדבריה. ותען את יעקב ותדבר אליו כדברים האלה, חי האלקים אשר בראני בארץ וחי נפשך אדוני לא ראיתי את בנך ולא טרפתיהו, אך מארץ רחוקה באתי לבקש את בני גם אני כי כאשר קרה לך עם בנך קרה לי עם בני גם אני. כי זה עשרה ימים אשר באתי בארץ הזאת מבקש את בני אשר הלך מאתי היום שנים עשר יום ולא ידעתי אנה הוא אם מת ואם חי הוא. ובוא היום בשדה לבקש את בני וימצאו אותי בניך ויתפשוני ויוסיפו לי יגון על יגוני ויביאו אותי אליך היום ואדבר אליך את כל דברי. ועתה בן אדם הנני בידך ועשית לי כטוב בעיניך היום. אך חי האלקים אשר בראני בארץ לא ראיתי את בנך ולא טרפתיהו ולא בא אל פי בשר אדם כל ימי חיי. ויהי כשמוע יעקב את דברי החיה ויתמה מאוד וישלח מידו את החיה ותלך לדרכה.