פי הארץ

נאמר בפרשה: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה': וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: (במדבר טז').

אמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ה מ"ו): עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן פי הארץ וכו'. ומבואר בגמ' פסחים (נד' ע"א) ש-פי הארץ נבראה בכדי לבלוע את הרשעים – עדת קורח (עי' בגמ' סנהדרין קי' ע"א). ופי' רש"י במסכת אבות: פי הארץ, שפצתה את פיה בימי קורח, אותו פתח נברא בארץ באותו מקום מששת ימי בראשית, אלא שהיה מכוסה הפתח מלמעלה עד אותו זמן. (עי' בתוספות יום טוב שם).

צורת בליעת האדמה את קורח והכיסוי מעליהם, מבואר ברבינו בחיי בשם הרמב"ן, וז"ל: כתב הרמב"ן: מה שהוצרך לומר 'ותפתח הארץ' אחר שהזכיר 'ותבקע האדמה'? שלא תאמר כי בקיעת האדמה היתה כטבעו של עולם ומנהגו, שהרי יש מדינות נבקעות מפני הרעש הנקרא טרימוט"ו [נ"א אלזלזלא], והיה הענין בטבע גמור אין בזה נס כלל, לפיכך בא להשמיענו אחר כך: 'ותפתח הארץ את פיה', לבאר שהיה נס גדול וענין כמוהו לא היה מעולם, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואח"כ נתכסה המקום, זהו שאמר: 'ותכס עליהם הארץ', ואין זה ענין טבעי, כי בבקיעת האדמה בקצת מדינות בנוהג שבעולם אחר שהמקום ההוא מתבקע הוא נשאר פתוח, אבל בכאן אחר הבקיעה הזכיר שפתחה הארץ את פיה ותבלע אותם וחזרה לכסות עליהם, וזה היה נס גדול מן הניסים המפורסמים, ומפני זה הזכיר הכתוב לשון בריאה: 'ואם בריאה יברא ה', שהוא לשון המצא יש מאין, והענין המחודש הזה היה פלא עצום וחדוש גדול כחדוש המצא יש מאין, עד כאן

וכן בתפארת ישראל ביאר, פי הארץ רצה לומר ניתן כח בהארץ באותו מקום לפער פיה לבלוע עדת קורח ולסתמו אחר כך, כחיה הפותח פיה וחוטפת וטורפת בכעס ובולעת שללה וחוזרת וסוגרת פיה. וכמו שכתוב 'ותכס עליהם הארץ' והיה זה רק לקדש שמו יתברך ולברר אמיתות תורת משה, מדכפרו בנבואות משה רבינו ע"ה, וכמ"ש 'וידעתם כי נאצו וגו' את ה'.

איתא במדרש רבה: ותפתח הארץ את פיה. א"ר יהודה באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה, שנאמר: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל. (דברים יא') בקרב כל ישראל. א"ר נחמיה והרי כתיב ותפתח הארץ את פיה, אמר לו והיאך את מקיים בקרב כל ישראל? אלא שנעשית הארץ כמשפך וכל היכן שהיה אחד מהם היה מתגלגל ויורד ובא עמו, נמצאת מקיים 'בקרב כל ישראל' ומקיים 'ותפתח הארץ את פיה'. ואת כל היקום, זה הממון שמעמיד את הרגלים (ממונו של אדם שמעמידו על רגליו - סנהדרין קי' ע"א), רבותינו אמרו אפי' היו כלים (של קורח ועדתו) ביד הכובס היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן. א"ר שמואל בר נחמני, אפי' מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם אף היא היתה נבלעת, שנא' וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. וכל כך למה, שחלק על הקב"ה.

המלבי"ם מבאר ענין בליעת קורח באדמה וז"ל: אם נשים אל לבנו עוד פליאה עצומה שיש בענין זה, שכבר נתברר בפ' במדבר בשם מדרש מדות שמן מחנה ישראל עד מחנה לויה היה מרחק מיל, ומשם עד המשכן היה ג"כ מרחק מיל. והנה כתיב ותפתח הארץ את פיה מבואר שלא פתחה רק פה אחד, ומשמע שהיה פתיחת הפה קרוב למשכן דתן ואבירם ששם עמד משה, וא"כ יפלא איך נבלע בית קרח שהיה במחנה לויה רחוק ממקום הפה אלפים אמה, וכ"ש שיקשה איך נבלע קרח עצמו שעמד אז לפני אהל מועד והיה רחוק ממקום הפה ארבעת אלפים אמה, ומזה למדנו כי ברא ה' בריאה חדשה בארץ שנעשה לה פה דומה כפה של בעל חי שיש לו חיות והוא מתנענע ופותחו ברצונו ובולע אל תוכו ברצון וסוגר פיו אחר שבלע ומוריד הנבלע אל חדרי בטן, וכמו שברא ה' את פי האתון שיהי' בו כח הדבור כן ברא את פי הארץ כפה של בע"ח שיש בו חיות ורצון, ותחלה שלחה את פיה ובלעה אל תוכה אהלי דתן ואבירם וכל אשר להם וירדו אל חדרי בטנה, ואח"ז האריכה את פיה ב' אלפים אמה עד מחנה לויה ובלעה את כל אשר לקרח, ואח"כ האריכה פיה עוד ב' אלפים אמה עד פתח אהל מועד ובלעה את קרח עצמו שנחרך בתוך כך מן האש והיו מן הבלועים והשרופים. וזה היה עקר הנס שעל זה אמר שפה הארץ ופי האתון הם מן הדברים שנבראו בע"ש בין השמשות, כי היה בריאה שאין דוגמתה בעולם שנברא בששת ימי המעשה רק בעולם הפלאות, וחז"ל אמרו במד' שאפי' מחט שהיה לאחד מהם בכ"מ נתגלגלה אל פי הארץ ונבלעה, לדעתם הי' לפה זה כח המושך שהיה שואף עצמיים שרוצה לבלעם מרחוק ובולעם אל תוך מעיו, והנה אמר ואם בריאה יברא ה', כי הארץ עצמה נבראה יש מאין ביום הראשון כמ"ש בראשית ברא אלקים את הארץ, ומכסה הארץ עד עומק תהום רבה היא בריאה ועומדת מכבר, ועתה חדש ה' בה בריאה חדשה שנעשה לה פה מתנענע שעלה מן התהום שזה קורא בשם שאול עד למעלה, ועז"א ואם בריאה יברא ה'. ר"ל להארץ הברואה מכבר יש מאין יברא ה' בה בריאה חדשה ג"כ יש מאין והוא שתפצה את פיה, כבע"ח הפותח פיו ומניעו ברצונו. ובמד' אמר שהיתה הפתיחה קטנה רק כפי רוחב גוף אדם, כי הי' הפה מתפשט ומתקמץ נתארך ונתקצר לפי גודל הדבר שרצה לבלוע ולפי רחקו מן המקום ששם נפתח, וכשבאו אל תוך הפה היו חיים עוד עד שירדו אל השאול בעמקי תהומות.

כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. (מסכת אבות)