וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וגו'

במאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה אודות המנהג לומר פסוק בסוף תפילת שמו"ע המתחיל באות הראשונה של שמו ומסתיים באות שהיא האחרונה בשמו קודם "יהיו לרצון".

כתב בספר אליהו רבה (סו"ס קכב'): כתב הבית יוסף, טוב לומר פסוק אחד מן התורה או מנביאים או מכתובים קודם שיאמר יהיו לרצון, המתחיל בשמו ומסתיים בשמו, ע"כ. כתב בספר קיצור שו"ע (סי' יח' סעי' טו'): ונראה לי דהאומר יהיו לרצון שני פעמים לא יאמרו אלא קודם יהיו לרצון השני. (ועי' בשו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' כז')

ובס' ליקוטי מהרי"ח (ח"א עמ' קלט') כתב: איתא בסידורים בשם השל"ה, שקודם יהיו לרצון, יאמר פסוק אחד מן התנ"ך המתחיל באות ראשון משמו ומסיים באות האחרון משמו (והוא סגולה שלא לשכוח שמו בשעת הדין). והנה בשל"ה ליתא, וגם בקיצור של"ה לא מצאתי, אח"כ מצאתי בקיצור השל"ה בסופו. וז"ל: כתב בספר הכוונות בענין חיבוט הקבר, הרשעים אינם יודעים שמם בקבר ומכין אותן וכו' (עי' בספר ראשית חכמה שער היראה פי"ב פ"ב) ומי שאומר בחייו כל יום פסוק א' המתחיל בתחילת אות משמו ומסיים בסוף אות משמו, דהיינו אותו השם העולה עמו לס"ת שהוא שם הקודש וכו', הוא סגולה שלא לשכוח שמו, ע"ש.

יש שהביאו מקור למנהג זה מדברי רש"י בספר מיכה (פרק ו' פסוק ט') עה"פ: ק֤וֹל ה' לָעִ֣יר יִקְרָ֔א וְתוּשִׁיָּ֖ה יִרְאֶ֣ה שְׁמֶ֑ךָ שִׁמְע֥וּ מַטֶּ֖ה וּמִ֥י יְעָדָֽהּ: ופי' רש"י (בד"ה ותושיה יראה שמך), וז"ל: מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מגיהנם עכ"ל. (דברי רש"י כאן הם בסוגריים, וספק אם רש"י כתבם). ובסידור נהורא השלם כתב: החפץ שלא ישכח שמו ליום הדין, יאמר קודם יהיו לרצון פסוק המתחיל באות משמו ומסיים באות אחרון משמו.

ביאר החפץ חיים בספרו שמירת הלשון (ח"ב פ"ז בהגה"ה) ביאר: ובזה ניחא לי מה שכתבו הספרים ליעץ לאדם, שיהא תמיד מזכיר שמו ברמז בסוף שמונה עשרה, דהיינו אם שמו אברהם, יאמר פסוק שמתחיל באות א' ומסיים באות מ'  וכל כיוצא בזה. וכתבו שזהו תועלת שיזכור שמו, דמרוב הפחד והחרדה בשעת הדין, כששואלים לו את שמו, שוכח ולא יודע מה להשיב. והנה באור הדבר האמיתי בפשיטות, דטבע האיש שהולך בדרך הרשע, לדבר ולהתלוצץ מאנשים שהולכים בדרך האמת והצדק, וממילא ידוע שהעונות שיש על פלוני במה שהתרשל מעבודתו ע"י זה נרשם על שמו. אף ששם פלוני הוא יעקב, והיה נרשם העון ע"ש יעקב, והוא שמו עכן הולכים המקטרגים לעכן, אף שהוא צועק: אני לא עשיתי העוון, שאני שמי עכן ולא יעקב, המשחיתים ההולכים בשליחות מבית דין של מעלה, אין מסתכלים ע"ז כלל ומשיבים לו: אין אנו יודעים דבר, אנו הוזהרנו בשליחותינו לילך אליך ולהענישך, מסתמא שמך יעקב ותוכרח לקבל העונש. והנה האיש הזה שמוכרח לקבל העונש חושב בנפשו: אולי באמת שמי יעקב, ושכחתי על ידי המיתה את המעשים ואת שמי, והנה האיש שדרכו לבזות אנשים ולצערם באונאת דברים והלבנת פנים, לשון הרע וליצנות, בוודאי לא פעם נכשל בזה בימי חייו, בוודאי כמה מאות פעמים עשה כזה לכמה מאות אנשים, וממילא נחשבים עליו עוונותיהם. וכל איש ואיש יש לו שם אחר והוא מוכרח לסבול מכולם, וממילא הוא מבולבל מאוד, שכל משחית בא לו בפני עצמו בשם אחר, ועל כן אינו יודע כלל איך הוא האמת כששואלים אותו שיגיד שמו. ולזה יעצו שיאמר בכל יום את הפסוק המרמז על שמו, שעל ידי זה יזכור היטב, וגם על ידי זה יתבונן איך ליזהר מחטא הלשון, כדי שלא ישונה שמו האמיתי. ונראה עוד שלזה יעצו לומר הפסוק אחר 'אלוקי נצור לשוני מרע', ושאומר, שעל ידי זה יזכור שמו האמיתי ולא ישתנה.

כתב בספר טעמי המנהגים (אות צ'): טעם שתקנו לנו הקדמונים לומר בסוף תפילת י"ח פסוק שרומז בו שמו של אדם שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת שמו וסיום שמו, כי השם של אדם רומז על בחי' חיותו שיש לכ"א מישראל חלק אלקי קדוש. ואת זה לעומת זה עשה אלקים וח"ו כשהס"א מתגברת נופלים שמות בנ"י בגלות בין הס"א ואוה"ע, ובזה שאומר הפסוק בסוף תפלת י"ח שמתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו בזה הכח יקח את שמו מבין הסט"א שלא יהיה בגלות ביניהם ויהיה שמו רק בקדושה (זרע קודש). ועוד כתב שם (בהגה"ה): כתב בספר משפט צדק בשם הסידור שחיבר המקובל הגדול מוהר"ר הירץ זצלל"ה, קבלה בידינו אשר פסוק המתחיל בשם איש דהיינו כמוני ששמי נפתלי נ' בראשו י' בסופו והיינו פסוק "נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני" טוב להזכירו בדרך ההולך או עסק את עמיתו הן בלימוד הן בכל חפץ. עי' בספר דעת תורה, או"ח סי' קנו' א'.