מאכלי חלב בחג השבועות

במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה אודות המנהג הנהוג בכל תפוצות ישראל לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, חלוקים הם המנהגים במנהג זה לגבי סוגי המאכלים, ומתי הם נאכלים במשך החג, האם בסעודה בפני עצמה, וא"כ מתי, בליל החג או ביומו, או לאחר הקידושא רבא בבוקר, ועל כך במאמר שלפנינו. נקדים, שאלו האוכלים במשך כל החג רק מאכלי חלב לא טוב הם עושים, משום שביום טוב צריך לאכול בשר. וכ"כ להדיא בספר מטה משה וז"ל: וצריך לאכול גם בשר כי אין שמחה בלא בשר ⁽עי' בביאור הלכה סי' תקכט' ד"ה כיצד משמחן. וע"ע בספר דרכי תשובה סי' פ"ט ס"ק י"ט). וכ"כ בספר יוסף אומץ (סי' תתנד') וז"ל: נוהגין לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות ויש להם על מה שיסמוכו. אכן מפני שאחז"ל אין שמחה אלא בבשר ויין, נוהגין לאכול בשר אחריהן, ע"כ. והדבר יבואר בהרחבה לקמן.

וכדאי הוא הדבר להקדים בקצרה הלכות בדיני ההמתנה בין חלב לבשר. האוכל מוצרי חלב לא קשים ומעוניין לאכול אח"כ בשר, יש לו לנקות את ידיו ולשטוף פיו ⁽עי' שו"ע יו"ד סי' פ"ט) ואם רוצה לאכול על אותו שולחן, צריך לנקות את השולחן היטב משאריות החלב. ואם אכל את מאכלי החלב עם פת, אסור לאכול משאריות הפת בשר (מ"ב סי' תצד ס"ק יד'). וממידת חסידות כתב הבית יוסף ⁽יו"ד סי' קע"ג. ש"ך סי' פט' ס"ק טז') להמתין אחר החלב כחצי שעה. אמנם האוכל גבינה קשה, ואח"כ רוצה לאכול בשר, לבני אשכנז המנהג שממתין ו' שעות (עי' בספר טעמי המנהגים עמ' רפב'), ולבני ספרד המנהג שעה אחת ⁽עי' ברמ"א סי' פ"ט סעי' ב'. ובספר הכשרות עמ' ר"פ) ולענין גבינה צהובה המצויה כיום, נחלקו הדעות האם דינה כגבינה קשה או רכה.

שורש הענין

מקור המנהג לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות מוזכר כבר בספרי הראשונים. בספר כל בו (אחד מן הראשונים. סי' נב') כתב: נהגו לאכול דבש וחלב בחג שבועות מפני התורה שנמשלה לדבש וחלב כמו שכתוב (שיר השירים ד' יא') דבש וחלב תחת לשונך, גם נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבע ראשים, ונראה לומר כי נמצא המנהג זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת, או אפשר מפני מזל תאומים המשמש בסיון. (עי' בספר תורת חיים מסכת חולין פג' עמוד א')

וכן בספר לקט יושר לר' יוסף ב"ר משה תלמידו של בעל 'תרומת הדשן' (או"ח עמוד קג') כתב: ביום ראשון של שבועות אכל פלדן ודגים המטוגנים בחמאה. ואח"כ היה עושה הדחה לידיו ולפיו, ומשים אצבעו לתוך פיו, כדי להדיחו יפה. ואח"כ אכל קינוח, ואכל בשר, עי"ש.

בספר מטה משה (לר' משה מפרעמסלא, תלמיד המהרש"ל. סי' תרצב') בשם בעל אבן בוחן שכתב, גם אמרו בעלי משל וחידה שמספר תרי"ג רמז אל 'דבש 'חלב 'קמחא 'דסמידא. והא' העודף יפתר לאכול מהן שובע והותר, כן היום מנהג בני אמותינו ביום מתן תורתינו, עכ"ל. סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור וממנהג אבותינו אל תסור כל אשר יורוך, ואל ישנה אדם שום מנהג כדאמרינן בפסחים וכו', ע"ש.  

בהגה"ה לספר המנהגים לר"א טירנא כתב: בשבועות אוכלין חלב וזכר רמז לטעמי תורה שנאמר 'מנחה חדשה לה' בשבועותיכם' ראשי תיבות 'חלב' (וכ"כ במטה משה). וצריך לאכול גם בשר כי אין שמחה בלא בשר, ע"כ. אמנם בספר סדר היום (סדר חג השבועות) כתב: וראוי להכין מטעמים מתוקים ומוטעמים לחכו ביום זה ויש נוהגין בתבשיל של חלב ונותנין דבש עליו לקיים דבש וחלב תחת לשונך והכל לפי מה שהוא אדם ולפי המוטעם לחכו והערב לו ואע"פ שלא יהי' בשר ויין כי אין הענין אלא לענג עצמו אבל לא בענין שיצטער.

כתב הרמ"א בהלכות חג השבועות (סי' תצ"ג סעי' ג'): ונוהגין בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום הראשון של שבועות, ונראה לי הטעם, שהוא כמו שני התבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, (כתב השו"ע בהלכות ליל הסדר (סי' תעג' סעי' ד'): מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה) כן אוכלים מאכלי חלב ואח"כ מאכלי בשר (כלומר, כשם שבפסח עושים זכר לקרבן, הוא הדין בשבועות – מג"א), וצריכים להביא עמהם שתי לחם על השולחן שהוא במקום שהוא במקום המזבח ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבים ביום הביכורים, ע"כ. ופי' שם במ"ב, דכשם שבפסח עושים זכר לקרבן כך אנו צריכים לעשות בשבועות זכר לשתי הלחם שהיו מביאין, וע"כ אוכלים מאכלי חלב ואח"כ מאכל בשר, וצריכין להביא עמהם שתי לחמים דאסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד, ויש בזה זכרון לשתי הלחם, ע"כ. ולפי טעמו של הרמ"א המנהג הוא לא רק מאכלי חלב, אלא חלב ולאחמ"כ בשר משום זכר וכו'.

מבוא' בדברי הרמ"א בעיקר המנהג, א. שיש לאכול חלב ולאחמ"כ בשר משום שהוא כזכר לשני תבשילין. ב. שיש לאכול פת עם החלב ופת עם הבשר. (עי' בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קס'). ג. יש לאכול את המאכלי חלב 'ביום חג השבועות'. בספר מנהגי וורמיישא כתב: יש נוהגין לאכול בסעודת שחרית מאכלי חלב.

הפרי חדש כותב על טעם הרמ"א: כמה טעם חלוש הוא זה. ויותר נראה לומר שאוכלים מאכל חלב, משום שהוא יום שניתנה בו תורה והתורה נמשלה בו, כדאמרינן בפ"ק דתענית (ז' ע"א) למה נמשלו דברי תורה לג' משקין הללו במים וביין ובחלב וכו'.

בספר יוסף אומץ כתב: מנהגינו לעשות מולייתא מחלב או בשר ודמות סולם מז' שליבות עליה, זכר לז' רקיעים שקרע הקב"ה בשעת מתן תורה להראות שאין עוד מלבדו והוא מנהג טוב ויפה.

(בשו"ת שיח יצחק (לר' יצחק ב"ר ישעיה יששכר בער ווייס. סימן רלז', באה"ד) כתב, צריך עיון דרמ"א כותב בסי' זה (ס"ג), דטעם לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, הוא כמו השני תבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, עיי' בסי' תע"ג סעיף ד', כן אוכלים מאכל חלב, ואח"כ מאכל בשר, וצריכים להביא עמהם ב' לחם על השולחן, שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים. צ"ע למה יגרע חג הסוכות לעשות בו ג"כ זכר לניסוך המים שהי' מנסכים בחג, ואפשר במה שנהגו חסידים ואנשי מעשה להיות נעורים כל הלילות איזה שעות לזכר שמחת בית השואבה ומרננים שירות ותשבחות, עושים גם בזה קצת זכר וצ"ע).

כתב בבאר היטב: ושמעתי שאוכלים חלב ואחר כך בשר, דלא כמו שעשו המלאכים אצל אברהם אבינו שאכלו בשר בחלב, שבעבור זה נתנה התורה לישראל, ודו"ק (עי' בגמ' ב"מ פו' ע"ב. וע"ע בספר ילקוט הגרשוני סי' תצד'). וכתב שם בראשית דבריו טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות, עפ"י הזוהר שביאר שאותן ז' שבועות (מפסח ועד עצרת) היו לישראל ז' נקיים דוגמת אשה מנדתה, וידוע דדם נעכר ונעשה חלב, והינו מדין לרחמים, ומנהג אבותינו תורה היא. (עי' בחתם סופר, נדה ט' עמוד א')

השל"ה (מסכת שבועות פרק נר מצוה) כתב: העולם נוהגין לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ואחר כך אוכלין בשר, לקיים 'ושמחת בחגך' (דברים טז' יד'), ואין שמחה בלא בשר (פסחים קט' א'). אז צריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן ובשר. ורמז לדבר 'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו' (שמות כג' יט'. א"ה: רמז לשבועות שאז הביאו ביכורים שאוכלין חלב לא יאכלו בשר בחלב), שיהיה נזהר שלא יערבבם. ומי שמתקדש בזה ביותר, קדוש יאמר לו. (וכ"כ בשכנה"ג: אני נוהג לאכול דבש וחלב ומברך ברכת המזון ואוכל בשר) מסדר הדברים בדברי השל"ה שם מבוא' שאוכלים מאכלי חלב לאחר התפלה בבוקר בסעודה. וכך לכאו' גם משמע מדברי המ"ב שכתב טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות: ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד (טעם זה מובא בספר טעמי המנהגים בשם ספר גאולת ישראל) שאמר טעם נכון לזה כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעת לעת נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה, ע"כ. ולפי טעם זה עיקר המנהג הוא לאכול לאחר התפילה בבוקר מאכלי חלב.

מנהג אחר אנו מוצאים בספר אליהו זוטא בשם (סי' תצד' ו') ספר כלבו, שאוכלים בסעודת שחרית בשבועות בשר ובסעודת המנחה חלב, וכתב שם חידוש דין בענין זה שאע"פ שאנו נוהגין להמתין ו' שעות בין בשר לחלב (שו"ע יו"ד סי' פט' סעי' א'), בחג השבועות יש נוהגין לאכול גבינה בסעודת המנחה אף שאין ו' שעות מסעודת שחרית ובלבד שיחצוץ את שיניו להוציא הבשר, ע"ש. אמנם הפרי מגדים (א"א סי' תצד' ס"ק ו') כתב על כך: ואין להתיר בשבועות כלל כי אם כמו בשאר השנה להמתין ו' שעות דוקא אחר בשר. וכ"כ בספר ערוך השולחן אורח חיים (סימן תצד'): ואין להקל בשבועות בעניין אכילת בשר אחר חלב או להיפך יותר מבכל השנה. (ועי' מה שכתב בזה הענין בשו"ת משנה הלכות חלק ז' סימן ע').  

אמנם מנהג רוב העולם כהיום שאין נוטלין ידים לסעודת פת שחרית למאכלי חלב, אלא הם נאכלים בעת הקידושא רבא לאחר תפלת מוסף. ולאחר מכן אוכלים סעודת יו"ט בבשר כל מקום כפי מנהגו או בבוקר (לאחר ההמתנה כדלעיל) או בשעת המנחה. וכך כתב הדרכי תשובה ^{(שם בהגה"ה)}: על כן נכון לפני יותר המנהג שקבלתי מרבותי ומאבותי הקדושים נ"ע לאכול המאכלי חלב בעצרת תיכף אחר התפילה בשעת הקידושא רבא בלא פת רק בדרך סעודת ארעי ומברכין ברכה אחרונה וממתינין שעה ויותר ואוכלין סעודת שחרית בבשר ויין ויוצאין בזה לכו"ע רק שצריך לחצוץ את שיניו קודם הסעודה מהגבינה שבין השינים וכו' וזהו המנהג המובחר לפענ"ד ובזה יוצא ידי חובה לכו"ע, עכ"ל.

בשו"ת שם משמעון ⁽לר' שמעון פאללאק – ח"א סי' י"ד) כתב עוד טעם לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות: דכיון דלכו"ע בשבת נתנה תורה, א"כ היו צריכים לעשות קידושא רבא של יום השבת על היין, אבל מאחר שיצאו אז מגדר נכרי ונכנסו לכלל ישראל, א"כ היו על היינות שלהם דין נכרי, ולא היה ראוי לקדש עליו, וא"כ היו צריכים לקדש על חלב שהוא מרוי ומשכר דומיא דיין, (עי' בכריתות י"ג ע"א, דאם שתה חלב ונכנס למקדש חייב משום שכרות) ולזכר זה אנו אוכלין מאכלי חלב בשבועות ע"כ. ולפי"ד נמי משמע שהמנהג של אכילת מאכלי חלב בשבועות הוא בבוקר. ( ועי"ש שביאר בהמשך דבריו, דהא דחלב היה מרוי ומשכר כמו יין, היה רק מלפנים, אבל טבע החלב של זמנינו נשתנה.)

אמנם בספר המטעמים הביא עוד טעם לאכילת מאכלי חלב בשבועות מספר בית אהרן: דאיתא בשו"ע ^{(יו"ד רמו')} כי יש לעשות סעודה בכל גמר מצוה, ואסרו חג הוא סעודת גמר מצות יום טוב, וא"כ צריכין לעשות סעודה בגמר ספירת העומר וא"א לעשות סעודה בבשר כי אינו ניכר שהיא נעשית לשם כך רק לכבוד יום טוב, ועל כן עושין סעודה ממאכלי חלב, ע"כ. מדבריו לכאו' משמע שאת המאכלי חלב יש לאכול בליל יו"ט שאז מסתיימת מצות ספירת העומר. ועי' בספר מנהגי אמשטרדם ^{(ע' ס"ב)} שנהגו הם לאכול חלבי בליל שבועות. ובספר אורחות רבינו מובא, שהסטייפלר זצ"ל אכל בליל שבועות סעודה חלבית ובבוקר סעודה בשרית, ע"ש.

עוד טעמים למנהג

השפת אמת (במדבר – שבועות, באה"ד) כתב: רק בנ"י נמשכו לקבל התורה לשמה הגם שלא הרגישו שיהי' להם טובה לכן זכו למתיקות של התורה. וזהו השבח של בנ"י שתורת חסד על לשונה שבפיהן של ישראל שלומדין לשמה זוכין להפיק רצון ולמתק הדברים להיות תורת חסד [וזהו טעם מנהג ישראל לאכול חלב בשבועות].

כתב בספר בני יששכר (מאמרי חודש סיון מאמר ד - מעלת החג): מנהג אבותינו תורה היא לאכול מאכלי חלב בחג השבועות, נ"ל הטעם, חלב רומז לחסד גוון לובן (זוה"ק ח"ג ד' ע"א), והנה ל'הגיד ב'בקר ח'סדך (תהלים צב' ג') ר"ת חל"ב, ע"ש.

ר' צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה אות נו') כתב: ומה שכתבו המנהג לאכול מאכלי חלב הוא דוגמת מנהג מאכלי חלב בשבועות בקבלת תורה שבכתב כי החלב יונקים משדי האם ועיקר קבלת התורה הוא להכיר נותן התורה יתברך שמו שממנו יונק הכל.

בשם הרה"ק ר' שמשון מאסטרופאליע ז"ל אמרו טעם לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות, דאיתא במדרש, שמונה שמות יש להר (סיני) וחד מנהון גבנונים, מלשון נקי כגבינה, על כן אוכלין גבינה בשבועות, כי אז קבלנו התורה על הר ששמו כן. (טעה"מ שם)

ובשם הרה"ק ר' פנחס מקאריץ ז"ל אמרו טעם, מפני שהתורה אינה אוהבת אלא שפלות, לכך בימים קדמונים היו למדים על הארץ, ומאכל חלב הוא קטנות. (שם)

בספר אוצר כל מנהגי ישורון כתב: טעם לאכילת מאכלי חלב ביום מתן תורתינו הוא מפני שמאכלי חלב מאז ומקדם היה מאכל הפרושים והאוחזים מדת ההסתפקות ומיעוט תענוג, וכן יוכיח האמור במשלי (כז') 'ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך' על זה אמרו חז"ל בחולין (ל"ח), ודי חלב עזים דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו. ופי' רש"י, הכי משמע די חלב עזים די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם. וידוע כי התורה אינה נקנית קנין חזק ואמיץ וקיים עדי עד רק להפרושים והאוחזים מדת ההסתפקות ומעוט תענוג ככתוב במס' אבות: כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ועוד אמרינן שם: והתורה נקנית הארבעים ושמונה דברים ואלו הן וגו' במעוט תענוג וכו', ולכך אוכלים מאכלי חלב בזמן מתן תורתנו להזכיר את החוגגים לאחוז במדות הפרישות וההסתפקות ומיעוט תענוג אשר בה יקנו את התורה קגנין עולם ולעד לא תעזב מהם, ויספיקו לפעמים במאכלי חלב ולא יתאבו תמיד למלא בטנם בבשר המרבה את הדאגה להשיג כסף מקנתו וכו', עי"ש.  

וי"א טעם למאכלי חלב בחג השבועות, על פי מה דאמרינן בגמ' בכורות (ו' ע"ב): וחלב מנלן דשרי, הא אבר מן החי הוא וכו', וא"כ קודם קבלת התורה היה חלב אסור משום אבר מן החי, כי הוא מז' מצות שגם בני נח הוזהרו עליו, ואחר שקבלו את התורה אז הותר להם לאכול חלב, וע"כ נוהגין לאכול מאכלי חלב בחג השבועות זכר למתן תורה (טעמי המנהגים בקו"א עמ' רפב'. וכ"כ בספר המטעמים). 

טעם נוסף כתב בספר המטעמים, לפי ש-'חלב' בגימ' ארבעים, רמז לארבעים יום שניתנה בהם התורה והלוחות.

עוד טעם כתב שם, שתיכף משקיבלו עם ישראל עליהם את עול התורה נעשו תשושי כוח שהתורה מתשת כח, ועל כן אכלו חלב לרפואה שהיא מאכל תינוקות. וכעין זה כתב שם עוד טעם, לפי שביום מתן תורה נתגיירו ונעשו בריה חדשה וכקטן שנולד ונעשה להם טבע חדשה, ועל כן אכלו חלב שהיא רפואה לקטן.

עוד טעם כתב שם, מפני שמאכל בשר משתהה להתעכל ומי שלא ישן כל הלילה הוא רעב (ובשבועות ערים כל הלילה) ולכן ראוי לתקן מאכלים שבשולם נגמר מהרה. (וע"ש בספר המעמים שכתב עוד טעמים)