כשושנה בין החוחים - שבועות

מאת הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'

כתב הרמ"א (סי' תצד' סעי' ג'): נוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת מתן תורה. מפני שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו' ש"מ שהיה שם מרעה (לבוש - מ"ב ס"ק י'). ובספר ברכי יוסף (תצד ו') כתב סמך למנהג לשטוח עשבים בחג השבועות, ממ"ש באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת. (עי' בתרגום שני למגילת אסתר פ"ג ח')

נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים זכר שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם [מג"א]. והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם, (חיי אדם כלל קלא' יג') ע"כ. מבוא' שמנהג שטיחת עשבים הוא לכו"ע, ורק לגבי העמדת אילנות איכא מחלוקת.

ועוד מנהג אנו מוצאים בקשר לעשבים בחג השבועות, כתבו האחרונים בשם של"ה מה שנוהגים לחלק עשבים המריחים בבהכ"נ, לא יחלקו מברוך שאמר עד אחר תפלת י"ח, כדי שיוכל לברך עליהן דבינתים אסור להפסיק. (עי' בבאר היטב ומ"ב שם. וע"ע ב'חק יעקב' לשו"ע שם ס"ק ג')

מלשון הרמ"א משמע ששוטחין עשבים בחג השבועות דהיינו ביו"ט עצמו. וכך כתב להדיא הלבוש (תצד סעי' א'. ועי' במ"ב ס"ק ט'): ונוהגים לשטוח עשבים בי"ט דשבועות. וכן בספר לקט יושר (עמ' 103) כתב, שמנהג בעל התרומת הדשן היה לפזר בביתו עשבים ובשמים של עשב שהביאו בערב שבועות, ביום ראשון של שבועות בשחרית. המהרי"ל בהל' שבועות כתב: נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל. ומתי שחל שבועות ביום א' הנהיג מהרי"ל להשטיח עשבים בהכנסת שבת. וביאר המג"א (ס"ק ה'), דס"ל המהרי"ל כיון שאין ראוי למאכל אסור לטלטלן בשבת ויו"ט (עי' שו"ע סי' שח' סעי' כח'). ואומר המג"א, ואפשר לומר כיון שחשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם כמ"ש בשו"ע (שם סעי' ח') וכן נהגו לשוטחן ביום טוב. ואפשר דגם המהרי"ל לא בא אלא למעוטי שלא ישטחם בשבת כיון שכוונתו לצורך יו"ט ואין שבת מכין ליו"ט, ע"כ.

בספר מנהגי וורמיישא כתב, משטיחין רצפת בית הכנסת והבתים בעשבים (בערב שבועות) קודם מנחה, ומשימין למעלה ובצידי ארון הקודש וכן במגדל שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב, ועי"ש. ובספר מנהגי אמשטרדם  כתב, אנו נוהגין להעמיד עצי בשמים.

כתב רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי' ח' לג'): מה שכתב מור"ם דנוהגים לשטוח עשבים (בשבועות), היינו עשבי בשמים דהן מיני שושנים (כמ"ש הבא"ט). והטעם פשוט זכר למה שאמרו במס' שבת (פח') דעל כל דבור נתמלא כל העולם כולו בשמים. וטעם זה הביאו בס' קמח סולת מפי השמועה ורמז לדבר 'והדת נתנה בשוש"ן'. והוא ממדרש תלפיות. ועוד טעם כתב, לפי שיששכר דהוא ת"ח יצא מהדודאים, דפירשו דהם מיני שושנים, עי"ש. ובנו רבי רחמים נסים יצחק בספרו יפה ללב כתב טעם למנהג לשטוח עשבים בשבועות, דאיתא במדרש תהלים עה"פ (ב' יב') 'נשקו בר וגו'. סוגה בשושנים, אלו דברי תורה שהן רכין כשושנים. 

בספר אמונת צדיקים מובא עוד טעם לשטיחת העשבים מרבי צבי הירש מאוסטראה זי"ע, עפ"י מש"כ בגמ' בעירובין (כב' ע"א) שרב אדא בר מתנא הלך לביהמ"ד ואמרה לו אשתו, מה אתן לאכול לילדך, אמר לה 'מי שלימו קורמא באגמא' פי' האם נגמרו העשבים וירקות הבר הגדלים סביב האגם הנאכלים ע"י הדחק, דהיינו לכי והביאי להם משם. כמו"כ כשנתן הקב"ה התורה לישראל. טענו ישראל, אם נקבל עלינו את התורה איך נוכל למצוא פרנסתינו, אמר להם הקב"ה, מי שלימו קורמא באגמא, ורמז להם על הר סיני שהיה מלובש בעשבים, עי"ש.

בספר בני יששכר (סיון ד' ז') כתב:מנהג ישראל תורה היא, להכין שושנת ורדים ושאר עשבי בשמים בחג השבועות וגם מעטרין בהם את התורה (עי' בספר מנהגי א"י הל' חג השבועות. ובכה"ח תצד' נח'. ובמועד לכל חי שם. מש"כ בזה הענין) הוא לדעתי עפ"י דברי המדרש פ' אחרי (פ' כג), ר' עזריה בשם ר' יהודה ברבי סימון אומר משל למלך שהיה לו פרדס נטוע שורה של תאנים ושל גפנים ושל רמונים ושל תפוחים ומסר לאריס והלך לו לאחר ימים בא המלך והציץ בפרדס לידע מה עשה ומצאו מלא חוחין ודרדרין הביא קצצים לקוצו והציץ באותן החוחין וראה בו שושנה אחת של ורד נטלה והריח בה ושבת נפשו עליה אמר המלך בשביל שושנה זו ינצל כל הפרדס כך כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה לאחר כ"ו דורות הציץ הקב"ה בעולמו לידע מה עשה ומצא מלא מים במים דור אנוש מים במים דור המבול מים במים דור הפלגה מים במים והביא קצצים לקוצצו שנא' (תהלים כט) ה' למבול ישב ראה בו שושנה אחת של ורד אלו ישראל ונטלה והריחה בשעה שנתן להם עשרת הדברות ושבת נפשו עליו בשעה שאמרו נעשה ונשמע אמר הקב"ה בשביל שושנה זו ינצל הפרדס בזכות תורה וישראל ינצל העולם, ע"כ. הרי שלך לפניך יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל לעטר התורה בשושנה וורדים ביום מתן תורתינו, ועי"ש.

ויש באמתחתנו עוד הרבה טעמים ופרטים לזה המנהג, ומחמת קוצר היריעה קיצרנו.