דבש – בחג השבועות

אשתקד כתבנו במדור זה אודות המנהג הנפוץ בכלל ישראל בחג השבועות 'אכילת מאכלי חלב'. יישנו מנהג שמשום מה אינו נהוג היום ברוב המקומות ומקורו קדמון ביותר ומוזכר בראשונים והוא: לאכול דבש בחג השבועות, על כך בעז"ה במאמר שלפנינו עד כמה שהיריעה תספיק.

כתב בספר כל בו (אחד מן הראשונים – סי' נב'. וכן הוא בספר אורחות חיים לרבינו אהרן הכהן מלוניל): גם נהגו לאכול דבש וחלב בחג השבועות מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב כמו שכתוב (שיר השירים ד' יא') דבש וחלב תחת לשונך, ע"כ. מנהג זה הובא גם במשנה ברורה (סי' תצד' ס"ק ח'. וכ"כ בספר כף החיים שם אות ס'. ובספר ערוך השולחן שם אות ה'.) החק יעקב (סי' תצד' ס"ק ט') הביא את דברי הכל בו וכתב: ונהגו בכל ישראל לשום בעוגה זפר"ן, והטעם לפי שמשמח הלב (ועי' בפרי חדש שם). בספר אוהל מועד כתב (לרבנו שמואל ב"ר משולם ירדוני – ח"ב דרך ששי נתיב ד'. עי"ש), מנהג הוא להצניע מן המצות של פסח לחג השבועות וטובלין המצות במי זאעפרין ובדבש ואוכלין ומשגרין לאוהביהם וכו'. וטעם הדבש מפני שנתנה בו תורה שנמשלה לדבש שנא' דבש וחלב תחת לשונך. הבאר היטב (שם ח') מביא בשם השיורי כנסת הגדולה שכתב: אני נוהג לאכול דבש וחלב.

בספר צידה לדרך (לרבינו מנחם בן זרח תלמיד רבינו יהודה בן הרא"ש. מאמר ד' כלל ד' פרק א') כתב: גם מנהגות שנהגו אחר התורה באו להשלים הכוונה הזאת כמנהגינו החג הזה (שבועות) לאכול דבש וחלב, להעיר על התורה שנמשלה לדבש וחלב. וידוע שהחלב הוא מזון הנערים לפי רכותן, וכנגדו באו בתורה המצות המעשיות שהם על הרוב מזון נפשות ההמון. והדבש ידוע כי הוא המתק משאר המאכלים והנער לא יוכל לקבלו, גם הגדול לא ירבה מזונו ממנו פן יקיאנו עם שאר מזונו, וכנגדו באו בתורה דעות אמתיות הנקראות חכמה באמת והוא שאמר החכם (משלי כד') 'אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ: כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת:, ע"ש.

בספר סדר היום (שבועות) כתב: וראוי להכין מטעמים מתוקים ומוטעמים לחכו ביום זה, ויש נוהגין בתבשיל של חלב ונותנין דבש עליו לקיים (שיר השירים ד', י"א) דבש וחלב תחת לשונך, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי המוטעם לחכו והערב לו.

בסידור בית יעקב (לרבי עקב עמדין) כתב, שהטעם למנהג שאוכלין מאכלי חלב בחג השבועות, ע"ש 'דבש וחלב תחת לשונך' שנאמר על התורה, ע"ש. ובספר יפה ללב (לרבי רחמים נסים יצחק ב"ר חיים פלאג'י. סי' תצד' ט') הקשה עליו מדוע לא הזכיר גם את המנהג לאכול דבש בחג השבועות כמ"ש הראשונים לעיל, ע"ש. ושם בספר יפה ללב כתב טעם לאכיל דבש בחג השבועות, מפני שביום זה ניתן לעם ישראל תורה שבכתב ותורה שבעל פה כמבואר בחז"ל. ואיתא בזוהר דחלב כנגד תורה שבכתב ודבש כנגד תורה שבעל פה, ע"ש.

ועוד טעם כתב, דבחג השבועות נוהגים לאכול דבש ומיני מתיקה משום דאיתא בילקוט רות עה"פ 'ויאכל בועז וישת ויטב לבו' מלמד שאכל מיני מתיקה אחר סעודה, מלמד שהמתיקה מרגלת לשון לתורה, והכי איתא בילקוט ירמיה: אמר רבי קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל, לפי שהיו ישראל לוהטין אחרי המתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה. וצריך לערבם ביחד (חלב ודבש) לאוכלם בבת אחת, כי הדבש מחמם והחלב מקרר, לפיכך שניהם כאחד טובים.  

ובספר התודעה כתב: רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה. ועוד כתב: 'דבש וחלב תחת לשונך' - יש מי שאומר: לפיכך נמשלה התורה בדבש וחלב, לפי ששנים אלה רומזים על כח התורה, שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר. שכן הדבורה - שרץ טמא, והדבש שהיא עושה - טהור. אף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר. שכך אמרו חכמים: 'דם נעכר ונעשה חלב', ועי"ש עוד.

בספר מנהגי ארץ ישראל כתב: ולפיכך הנהיגו לאכול מאכלי חלב ודבש בחג הביכורים בכדי להודות ולהלל לה' על כי נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש ויחד עם זה לעשות זכר להבאת ביכורים בזמן המקדש שאינה אלא מארץ ישראל שהיא ארץ זבת חלב ודבש.

ובספר בית ישראל (טוסיג – חלק ו') כתב, נראה לי לתת טעם למנהג על פי דברי רבינו יונה (ברכות מ"ג ע"א) שמטבע הדבש להפוך את הדבר הנופל לתוכו לדבש, ולכן אם נפלה לתוך הדבש חתיכה של איסור אין הדבש נאסר, כמו כן על ידי קבלת התורה נהפכו גם פראי אדם ובעלי מדות רעות לאנשים קדושים, לפיכך נוהגים לאכול דבש בחג השבועות.

בספרי רושמי הקורות למנהגי יהודי אשכנז בארץ ישראל מובא, שמנהגם היה לפתוח את סעודת שחרית בחג השבועות במאכלי חלב ובתוך הסעודה טובלים פתם בדבש. ובקולוניה היו אופים דובשנים שקוראים בורגור קוכין (מנהגים טז', מובא בס' 'עצרת') ועוד כתב, שנוהגים לאכול בחג השבועות מצה עם דבש ונראה הטעם, כמו שאמרו רז"ל דהמצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש.