לחמים מיוחדים לכבוד חג השבועות

כתב הרמ"א בהלכות יו"ט (סי' תקכ"ט סעי' א'): מצוה ללוש פת בערב יום טוב לכבוד יום טוב כמו בערב שבת, וכמו שנתבאר בלכות ערב שבת (סי' רמב'), ע"ש.

כתב בספר כלבו (א' מן הראשונים, סימן נב'. והדברים מובאים בחק יעקב, ובא"ר סי' תצד'): נהגו הנשים לעשות בשבועות לחם ארוך ולו ארבע ראשים, ונראה לומר כי נמצא המנהג זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת, או אפשר מפני מזל תאומים המשמש בסיון, ע"ש. ובכדי להבין את דבריו הק' מה שכתב 'זכר לשתי הלחם הקרב בעצרת', כדאי להקדים על כך בקצרה. ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות, והוא 'עצרת'. וביום הזה היו מקריבין בבית המקדש קרבן מוסף, ועוד מביאים יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה - שתי הלחם, ומקריבים עם הלחם. שתי הלחם הללו שהם מן התבואה החדשה, צריכים לבוא עשרון מכל סאה ומחצה, ואין עשיָּתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת, אלא אופים אותן מערב יום טוב וכו'. ומפורש בתורה שהם חמץ, וכיצד עושה? מביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון סולת, ומחמצו באותו השאור. וז"ל הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ח הי"א): כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים, מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים, שנאמר: והניף אותם תנופה. ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם, ע"ש.

שאלה מעניינת ביותר אנו מוצאים בשו"ת אגרות משה (אורח חיים, ח"א סי' קס'): ומה שלא תקנו חז"ל גם בשבועות כמו שתקנו בליל פסח (פי' תקנו חז"ל שבליל פסח אדם יביא על שולחנו שני תבשילין, זרוע – כנגד קרבן פסח. וביצה כנגד קרבן חגיגה, עי' שו"ע או"ח סי' תעג' סעי' ד'. וא"כ מדוע בחג השבועות לא תקנו חז"ל שיביא על שולחנו שתי לחם כנגד קרבן שתי הלחם שהיה קרב בחג השבועות בבית המקדש)? הוא משום דשתי הלחם לא היה נאכל אלא לכהנים, ולפנים מן הקלעים, ולא היה ניכר זה אף בזמן הבית (המקדש) בכל בתי ישראל, לכן לא תקנו לעשות זכר שלא היה זה בבתים מעולם. (ומה שכתב הרמ"א בסי' תצד' סעי' ג') אבל עכ"פ יש ללמוד משם דטוב לנהוג כן.

החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא') הביא את דברי ספר כל בו (הנ"ל) דיש עושים לחם ארוך ובו ארבעה ראשים, ונדחק הרב ליתן טעם. ולי ההדיוט אפשר לתת טעם למנהג ההוא, דהתורה נקרא לחם (עי' משלי ט' ה'. וע"ע חגיגה יד' ע"א), וכתיב (איוב יא' ט'): ארוכה מארץ מדה, ולזה עושים לחם ארוך רומז לתורה ארוכה ורחבה. ובו ד' ראשים כנגד פרד"ס שיש בתורה, ע"ש. (מובא בספר מועד לכל חי, לרבי חיים פלאג'י, סי' ח' אות י').

ובספר בגדי יום טוב כתב טעם, על שם הכתוב (בראשית ב' י'): ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ואין נהר אלא תורה ואין עדן אלא סיני. ובספר זיו המנהגים (עמ' קטו') כתב עוד טעם, לפי שמפטירין בהפטרה בחג השבועות (במרכבה דיחזקאל), דמות ארבע חיות וארבע פנים לאחת וארבע כנפים. (עי' בספר ילקוט ירח למועדים, לרבי יעקב חיים זעליג. מועד חג הקציר סי' קכג' הערה ו'. י"ל בווארשא בשנת תרמ"ג. וע"ע בספר שבחו של אהרן, לרבי אהרן אריה הכהן כ"ץ, עמ' לז').

********************

כתב הרמ"א בהלכות חג השבועות (סי' תצד' סעי' ג'): ונוהגין בכמה מקומות לאכול מאכלי חלב ביום הראשון של שבועות, ונראה לי הטעם, שהוא כמו שני התבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, (כתב השו"ע בהלכות ליל הסדר (סי' תעג' סעי' ד'): מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה) כן אוכלים מאכלי חלב ואח"כ מאכלי בשר (כלומר, כשם שבפסח עושים זכר לקרבן, הוא הדין בשבועות – מג"א), וצריכים להביא עמהם שתי לחם על השולחן שהוא במקום שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבים ביום הביכורים, ע"כ. וביאר שם במ"ב, דכשם שבפסח עושים זכר לקרבן כך אנו צריכים לעשות בשבועות זכר לשתי הלחם שהיו מביאין לבית המקדש כמבוא' לעיל, ושיהיו של חטים דוגמת שתי הלחם. ועל כן אוכלים מאכלי חלב ואח"כ מאכל בשר, וצריכין להביא עמהם שתי לחמים דאסור לאכול בשר וחלב מלחם אחד, ויש בזה זכרון לשתי הלחם, ולכן נהגו לאפות לחם אחד עם חמאה, דאז בודאי יצטרך להביא לחם אחר לאכול עם בשר, ע"ש. ולפי טעמו של הרמ"א המנהג הוא לא לאכול רק מאכלי חלב בשבועות, אלא חלב ולאחמ"כ בשר משום זכר וכו'.