'מצה' בחג השבועות?

כתב בספר כל בו (א' מן הראשונים – סי' נב'): ונהגו בכל ישראל (בחג השבועות) גם כן לשום במצה זפר"ן (עי' בר"ש מס' כלים פט"ו משנה ב' בד"ה סירקן. וברמ"א או"ח סי' תסז' ס"ק ז'), והטעם לפי שמשמח את הלב, ע"ש. לכאו' הרואה דברים אולי יחשוב לעצמו שמא נפל טעות ח"ו בדברי ספר כל בו, דלכאו' מה קשור 'מצה' לחג השבועות? והנה בחק יעקב (סי' תצד' ס"ק ט'. וכ"כ בספר כף החיים סי' תצד' ס"ק ס') הביא את דברי ספר כל בו הנ"ל ולא הזכיר כלל מצה אלא עוגה וז"ל: וכתב הכל בו, ונהגו בכל ישראל (בחג השבועות) לשום בעוגה זפר"ן לפי שמשמח הלב וכו', ע"ש (וכן הוא בכף החיים שם ס"ק ס'). אלא שאפשר שלעיני החק יעקב כך היה הגירסא בספר הכל בו שלפניו. 

אמנם הגירסא שלפנינו בספר הכל בו היא שאוכלים מצה בחג השבועות, וכך גם מובא באליה רבה (סי' תצד' ס"ק י') ובעוד ספרים. וכשנתבונן ונחקור אחר הדברים נחזה ונראה שהמנהג לאכול מצה בחג השבועות כדברי ספר כל בו שלפנינו מובא בעוד ספרי ראשונים וז"ל ספר אורחות חיים לרבי אהרן הכהן מלוניל (הל' תפילת המועדים – יג') וז"ל: גם נהגו שמצניעין ממצות של פסח (לחג השבועות) וטובלין אותן במי הזעפראן שמשמח את הלב, ע"ש. וכן בספר אהל מועד (לרבי שמואל ירדוני. דרך שישי נתיב ד' – מובא בספר קובץ שיטות קמאי, פסחים קכ' ע"א) כתב: מנהג הוא להצניע מן המצות של פסח לחג השבועות, זכר למצות שהוציאו ממצרים שאכלו מהן עד שירד המן. וי"א שהמנהג לרמוז כי שבועות היא עצרת של פסח (עי' ברמב"ן פ' אמור, כג' לו') כמו ששמיני של חג הוי עצרת מסוכות. וטובלין המצות במי זאעפרן ובדבש ואוכלין ומשגרין לאוהביהם, וטעם הזאעפרן שמשמח. וטעם הדבש מפני שנתנה בו תורה שנמשלה לדבש, שנאמר (שה"ש): דבש וחלב תחת לשונך, ע"ש.

בספר שריד ופליט (אוסף ד"ת, י"ל ע"י הרי"מ טולידאנו, 

עמ' 8, י"ל בשנת תש"ה) הביא מרבי דוד הטבעוני בהגהותיו על סידור התפילה של רבינו מיימון אבי הרמב"ם וז"ל: וכן מניחים עוגות מצות מפסח עד העצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות.

החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא') ביאר כמה טעמים למנהג אכילת מצה בחג השבועות, וכתב (באה"ד): ויתכן שזה טעם מנהג קדמון לפנים מישראל שהיו אוכלין מצה וחמץ היום הזה, רמז לגוף ונפש שיתעדנו לעתיד, כי בעבור זה הרמז היו חמץ ומצה בשתי הלחם (בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבין בחג השבועות מלבד התמידין ומוסף היום גם שתי הלחם מן התבואה החדשה) ומנחת נסכים. ומבין ריסי עיני ספר הכל בו (שהבאינו לעיל) נראה שהיו אוכלין מצה היום הזה (בחג השבועות) וביאר שם החיד"א: וכאשר ירדוף הקורא יסבור ולא ידע, שהרי ציונו יוצרינו יתברך הוא שתי הלחם חמץ כמפורש בכתוב ובהרמב"ם פ"ח דתמידין? ולזה יש לומר דמנחות ונסכים היו קרבין עם התמידין והקרבנות מוסף היום, והמנחות היו מצה, וזהו חמץ ומצה דהיינו שתי הלחם חמץ, ומנחות ונסכים מצה. ועוד טעם כתב החיד"א לזה המנהג (שם): אי נמי יש ליתן טעם לאכילת מצה, דהפודה עבד אם לשם עבדות ישתעבד, ולכן הקב"ה התנה (שמות ג' יב'): בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלקים וגו'. וכמו שפירשו ז"ל (שמו"ר כט' ג'): אנכי ה' אלקיך אשר הוציאתיך מארץ מצרים (שם כ' ב'), על מנת כן פדיתיך. והמצה, כתבו המפרשים, שהיא זכר לעבדות ולזה, היום הזה שקיבלנו התורה אוכלים מצה סימן עבדות לומר שאנחנו עבדי ה' ולכן קבלנו תורתו. ומה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו להיותנו עבדיו יתברך.(עי' בספר דרכי חיים ושלום, אות תרלג').

בספר שמו יוסף (לרבי יוסף ן' וליד. סי' קמג'. י"ל בשנת תרס"ז) כתב: נוהגין לאכול בחג השבועות מצה עם דבש, הטעם כמ"ש רז"ל, דהמצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש, שנאמר: דבש וחלב תחת לשונך. ואמרו רז"ל, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ועפי"ז נכון מאוד מנהג זה.

בספר זיו המנהגים (עמ' קטו' ל') כתב טעם לאכילת מצה בשבועות, לי נראה פשוט עפ"י המשנה במס' סוכה פ"ה מ"ז, כשחל עצרת בשבת והביאו שתי הלחם שהיו חמץ, ולחם הפנים שהיה של מצה, אומרים לו לכהן שנוטל חלקו, היל מצה הילך חמץ, ולזכר זה אוכלים חמץ וגם מצה.

בספרי רושמי הקורות למנהגי יהודי אשכנז בארץ ישראל מובא, שנוהגים לאכול בחג השבועות מצה עם דבש ונראה הטעם, כמו שאמרו רז"ל דהמצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש.