לסימנא טבא
במאמרים
אחרים כתבנו בהרחבה לקראת ראש השנה אודות מנהג אכילת הסימנים בליל ראש
השנה, ומה אומרים עליהם. וכן מה נוהגים שלא לאכול בראש השנה. וכמו כן כתבנו
באחד המאמרים אודות מחלוקת הסוגיות (כריתות ו' ע"א. הוריות י"ב ע"א) האם
המנהג הוא לאכול אלו הסימנים המוזכרים בגמ', או סגי שיהיה על השולחן ולחזות
בהם.
איתא
בגמ' כריתות (שם): אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש
למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי, ע"כ. אמרינן בגמ' סנהדרין (ס"ה
ע"ב): תנו רבנן [כתוב בתורה (דברים יח' י') לֹא יִמָּצֵא בְךָ ...וּמְנַחֵשׁ וגו']: מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו [צריך לדאוג היום מהיזק – רש"י] מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך [שהיה הולך ממזרח למערב והצבי הולך מצפון לדרום] נחש מימינו ושועל משמאלו [סימן רע לו] אל תתחיל בי [כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר אומר לו בבקשה אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד שסימן רע לו] שחרית הוא [שהיה תובע ממנו חוב אומר לו שחרית הוא ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון] ראש חודש הוא [המתן לי עד מחר] מוצאי שבת הוא [ראשון לימי השבוע]. תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים.
וביאר
החינוך (מצוה רמט'): משרשי המצוה, לפי שענינים אלה הם דברי שגעון וסכלות
גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם
סבה להדיח האדם מאמונת השם ומתורתו הקדושה, ולבוא מתוכם לכפירה גמורה,
שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו,
ונמצא יוצא בכך מכל עקרי הדת. על כן, כי חפץ השם בטובתנו, ציונו להסיר
מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבינו כי כל הרעות והטוב מפי עליון תצאנה לפי מעשה
האדם אם טוב ואם רע, והנחשים לא מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב [במדבר
כ"ג, כ"ג] כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ועי"ש.
כל
ההקדמה שהבאינו עד כה היא בכדי להבין את דברי הראשונים דלקמן. כתב המרדכי
(בריש מסכת יומא. וע"ע באור זרוע ריש הלכות ר"ה) וז"ל: כתוב בתשובת הגאונים
וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה ואוכלים
דבש וכל מיני מתיקה ואוכלים טיסני עם בשר שומן ואוכלין אוביא וכרתי ושאנו
שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית ושאנו מסתכלין בצרפנים
בברכת מאורי האש ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו, נשיב לכם על
ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא
ואגדות, על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בראש השנה
וישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלין טיסני בשר ושומן ושותין דבש וכל
מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו מתוקה ושמינה וכתוב כן בספר עזרא
(נחמיה ח' י') אכלו משמנים ושתו ממתקים. ורוביא הוא פול המצרי אנו אוכלין
כדי שירבו נכסינו כרוביא. וכרתי כדי שיכרתו שונאינו. ושאנו שוחטין תרנגולין
בערב יום הכיפורים, בכוונה טובה אנו עושין כן, וכן נמי מנהג בכל חכמי
ישראל ובעלי בתים לוקחין תרנגולין בערב יום כיפור זכרים ונקבות ומחזירין
אותן בחייהן סביב ראש כל א' וא' שבבית וכן אומר זה תחת פלוני וזה חלוף
פלוני זה נכנס לחיים וזה נכנס למיתה ושוחטין ומחלקין בין עניים ויתומים
ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשנו. ויש חכמים ובעלי בתים שגם בראש השנה עושין
כן. ויש עשירים גדולים ששוחטין בענין זה אילים וכבשים וגדיים ומחלקין
לעניים. ומה שאנו מסתכלין בצפרנים, דבר זה שנוי בתלמוד ירושלמי ובתלמוד
בבלי, אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו, פירוש עד שמרגיש בוהק האור של
נר הבדלה ואף כי זוכרים על צפרניו של אדם הראשון [שנברא כולו צפרנים],
ומאחר שזה שנינו אין זה ניחוש כי אם של מצוה, ועי"ש.
ועל פי אלו הדברים מבאר הדרישה את דברי הגמ' שמביא הטור (בסי' תקפג') אמר רבה (בגמ' שלפנינו איתא רבי אמי) האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה [אם תעלה לו שנתו] אי לא ניתלי שרגא [ידליק נר] בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא [בבית שאין נושבת בו הרוח] אי משיך נהוריה [אם דולק כל זמן שהשמן בתוכו] נידע דמסיק שתיה [יידע אדם זה שתעלה לו שנתו] ומאן
דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין
ושפר מצלח. אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש
שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי, ע"כ. והקשה הדרישה: קצת קשה מאי ענין
סימני דאביי לסימני דרבה דבשלמא סימני דרבה יש לומר כיון שרואה שהנר דולק
יפה והתרנגול שמן שפיר, יכול לידע שהש"י הסכים עמו להיות לו לסימן טוב, אבל
בהאי דיאכל כרתי ואינך, מאי סימנא מילתא שייך לומר ביה וי"ל דלאו לדמותם
אתי אביי, אלא הכי קאמר, השתא דאמרת סימנא מילתא בעלמא הוא ולית ביה משום
ניחוש א"כ בהא נמי לית ביה משום ניחוש ומותר, ועי"ש.
המהרש"א
(בהוריות שם – באה"ד) כתב: דלכאו' בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם
יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי וכו' כדאמרינן
בסנהדרין, וכבר נדחקו המפרשים בכל זה ואענה חלקי גם אני, מהידוע כי הטוב
הוא בא ממנו ית' ב"ה אבל הרע אינו יורד מן השמים, אבל עונו של אדם הוא מסלק
מדת טובו ית' ב"ה כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם. ולזה הטוב הבא
ממנו ית' ב"ה בהחלט כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה וכו', אבל הרע
אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה כמ"ש ברבי חנינא שלא היה יכול המכשף להזיקו
משום דנפיש זכותיה שנאמר אין עוד מלבדו, ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה
לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבוא לו ממנו ית', ועי"ש עוד מה שביאר
בזה הענין.
והמאירי
(הוריות יב' ע"א) כתב: הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש ולא מדרך
נחש חלילה אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה והוא אמרו ליתן על שלחנו
בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי שהם ענינם מהם שגדלים מהר
ומהם שגדלתם עולה הרבה וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם
דברים המעוררים לתשובה והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו וברוביא ירבו
צדקותינו ובכרתי יכרתו שונאינו ר"ל שונאי הנפש והם העונות ובסלקא יסתלקו
עונינו ובתמרי יתמו חטאינו וכיוצא באלו ורוביא פרשוה גדולי הרבנים תלתן
ואנו מפרשים בו קטנית הנקרא פיישו"ל וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר
תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה
אין פקפוק באיסורם והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין
תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים
הדומים לאלו שהוזכרו הנה אמר על כלם ולאו מילתא היא כלומר ואין ראוי לבטוח
על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין והבוטח בי"י חסד
יסובבנו.
ונסיים בדברי החיי אדם שהביא המשנה ברורה (סי' תקפג' ס"ק ה'): והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים.