לראש ולא לזנב (דברים כח' יג')

אמרו חכמינו זכרונם לברכה (בהוריות יב'. ועי' ובכריתות ה' ע"ב): סימנא - מילתא היא (הסימן - ממש יש בו). ולפיכך עושים בראש השנה סימנים המראים לטובה, שנזכה בדין ושתתחדש עלינו שנה טובה, והגמ' מביאה סוגי מאכלים שאוכלים בראש השנה לסימן טוב. יש הנוהגים לאכול בראש השנה את כל המאכלים שהובאו בגמ' וכן עוד מיני מאכלים הנאכלים לסימן טוב שהוסיפו בספרי הפוסקים והמנהגים. ויש שאין מקפידין אלא על מקצת ממיני המאכלים. ישנו מאכל שאינו מוזכר בגמ' שהבאינו לעיל וכולם משתדלים לאכול ממנו והוא אכילת 'ראש כבש או ראש איל או של דג'. במאמר שלפנינו נשתדל בעז"ה להבין מהיכן המקור לכך ומה הטעם.  

מנהג זה בליל ראש השנה מסתבר שהוא כבר מנהג עתיק יומין ומוזכר בדברי הגאונים, וז"ל המרדכי ריש מסכת יומא: כתוב בתשובת הגאונים שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה וכו' על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב, ע"ש. וכן בראשונים מוזכר מנהג זה, בספר מנהגים דבי מהר"ם (מרוטנבורג - ראש השנה) כתב: יש מקומות נוהגי' לשחוט איל בר"ה ולחלק ראשו בין הקהל זכר לאילו של יצחק וראשו משום שישימנו הקב"ה לראש ולא לזנב. ובראבי"ה (ח"ב – ר"ה סי' תקמז') כתב: ראשי כבשים שאנו רגילין לאכול בראש השנה, כדי שישימנו הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל לראש (לראש) ולא לזנב.

ובספר כלבו (סי' סד') כתב: ושאלו לרב למה אנו אוכלים ראש האיל בראש השנה וכו' בדבש, וענה להם ראש האיל זכר לאותו איל שעקד אברהם אבינו שנאמר (שם כב, יג) וישא אברהם את עיניו וכו' ולהכי אוכלין הראש כי הוא ראש השנה.

ובטור (סי' תקפג') כתב: בפרובינצ"א נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש ואוכלין ראש כבש וכו' לומר נהיה לראש ולא לזנב. והר"מ מרוטנבורג היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק. בספר מנהגי מהרי"ל (הל' ר"ה) כתב: דרש מהר"י סג"ל, דמצוה לאכול בליל ר"ה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש. וכ"כ בספר המנהגים (טירנא): ומה שאוכלים הראש כדי שנהיה לראש ולא לזנב, ומטבילין את הראש בדבש.

מכל הנ"ל אנו למדים שאוכלים ראש של כבש בראש השנה בכדי לבקש מהקב"ה שהוא 'כל לראש' שנהיה לראש ולא לזנב, או שאנו מבקשים זאת בר"ה מפני שהוא ראש לכל השנה, ולפי טעם זה אפשר גם ראש דג וכו'. ויש את מנהג של המהר"ם מרוטנבורג לאכול ראש של איל זכר לעקידת יצחק (שהייתה בר"ה – עי' פסיקתא רבתי פרק מ'), ויש שנהגו לאכול בשר הראש עם דבש.

השולחן ערוך מביא את ב' הטעמים (סי' תקפג') וכתב: אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, (ובמ"ב שם כתב: וטוב יותר של איל) וזכר לאילו של יצחק. ובספר חיי אדם (כלל קלט') כתב: ואוכלים ראש ואפילו של דג ואומרים יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב. ואם הוא ראש כבש, יותר טוב. ובשו"ע הרב כתב: יש לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק ואם אין ראש איל יאכל ראש כבש ואם אין ראש כבש יאכל ראש אחר לומר נהיה לראש ולא לזנב. ובספר מטה אפרים כתב: אוכלים ראש כבש זכר לאילו של יצחק, ולומר נהיה לראש ולא לזנב. ואם אין ראש כבש אוכלים ראש אחר לרמז על טעם שני. ובערוה"ש כתב: ואוכלין ראש כבש ואומרים נהיה לראש ולא לזנב ועוד לזכר אילו של יצחק ומפני טעם הראשון אוכלין מכל מין דג את הראש, ע"ש. ויש לעיין האוכלים ראש איל או ראש כבש מפני הטעם זכר לאילו של יצחק ואמרים שנהיה לראש וכו', מדוע אין מזכירים בקשה בענין זכירת מעשה עקידת יצחק? ובאמת ראיתי בספר בן איש חי שכתב: ואחר התפוח נוהגין לאכול ראש כבש, ומבקשים יהי רצון שנהיה לראש ולא לזנב, ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליהם השלום. ואם לא היה יכול להביא ראש כבש וכו', וכשמביא ראש עוף, לא יאמר בבקשה אלא רק שנהיה לראש ולא לזנב, אבל אין אומרים ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו, אלא בראש כבש.

והנה הבקשה שאנו אומרים 'שנהיה לראש ולא לזנב' היא ברכה הכתובה בתורה בחומש דברים (פרק כח פסוק יג'. וראה פ' כח' פ' מד'): וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלקיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. בתרגום אונקלוס פירש 'לראש ולא לזנב': לתקיף ולא לחלש. ובתרגום יונתן בן עוזיאל פי': למלכין ולא להדיוטין. וברמב"ן ביאר: והנכון, שיתנך לראש, מעתה, ולא לזנב, עד עולם באחד מכל העתים. וכן רק למעלה  תמיד, ולא תהיה למטה לעולם.