שלא שינו את שמם

איתא במד"ר שמות רבה (פרשה א'): אמר רב הונא בשם בר קפרא: בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם ושלא שינו את לשונם וכו', ע"ש. על חשיבות 'שמו' של אדם בעז"ה במאמר שלפנינו.

שמות

אמרינן בגמ' ברכות (ז' ע"ב): מנא לן דשמא גרים [מהיכן אנו יודעים ששמו של האדם גורם מעשיו לעתיד] אמר רבי אליעזר דאמר קרא (תהלים מו' ט') לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות [ארצות הגוים שממה] בארץ. אל תקרי שמות [בפתח] אלא שמות [בציירי].

הכותב בעין יעקב מבאר, שהקורא שם לבנו הנולד לו, אין עושה כך מנבואה, אלא הקב"ה שם בפיו שם מסויים הראוי לבנו הנולד, אע"פ שאין טעמו ידוע בזמן קריאת השם, לעתיד המשמעות שבשם נודע לכל, הקב"ה יודע העתידות שם על לבו לקרוא שם לבנו בדרך שיהא רמוז בו הדבר בעתיד. ואין הפירוש הוא ששמו של האדם קובע אם יהיה כך או כך, שמו אינו מפריע לבחירה של האדם, והרשות ביד האדם לבחור, אלא ששמו כולל בו המידות ומעשיו (עי"ש בפי' עץ יוסף). בספר רחמי האב כתב ששמע מפי רבי יחיאל מיכל ז"ל שאמר, כי שם הנקרא לאדם בהולדו ודאי רובו ככולו מזדמן מאת הש"י באשר הוא שמו למעלה והוא חיותו של אדם כל ימיו (מובא בטעה"מ עמ' קה' בקו"א). ובספר אהבת שלום (פרשת וירא) כתב, שעיקר חיותו של אדם הוא הנשמה הקדושה והוא שמו של האדם, (שם עמ' קפ' בקו"א, וע"ש).

במדרש רבה פרשת שלח אמרינן: יש בני אדם ששמותם נאים ומעשיהם כעורים שמותם כעורים ומעשיהם נאים ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים שמותיהם ומעשיהם כעורים.

נאמר בספר שמות: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. ומבאר האור החיים: הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים כי לכולם יקדים טעם השם ואח"כ השם, ביצחק כל השומע יצחק וגו' (בראשית כא' ו') ותקרא שמו יצחק, יעקב וידו אוחזת בעקב ויקרא שמו יעקב (שם כה' כו'), בשבטים כי ראה ה' ותקרא שמו ראובן כי שמע וגו' ותקרא שמו שמעון וכן על זה הדרך, משא"כ בקריאת שמו של משה הקדים הזכרת שמו ואח"כ טעם השם. ואולי כי האמהות היו בעלי רוח הקודש, והיו משיגות בחינת השם וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו, משא"כ קריאת שם משה מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם כי "שמו נפלאות יגיד". וצא ולמד מה שכתב בספר הזוהר (ח"ג רעו:) מה ירמוז שם זה. וה' השם שמות בארץ, שם בפיה שם משה, ומה שאמרה היא בטעם השם הוא כי מן המים משיתהו, ולא ידעה טעם זולת זה, וע"ע שם.

בגמ' יומא (פג' ע"ב) מסופר, שרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי היו הולכים בדרך. רבי מאיר היה מדייק בשם של בעל הבית במקום ששם התאכסנו אם שמו נאה או מכוער, ורבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדייקים בשמו. וכשהגיעו למקום מסויים וחיפשו ומצאו מקום ללון בו, שאלו התנאים את בעל הבית מה שמך? אמר להם 'כידור', אמר רבי מאיר לעצמו מוכח שהוא אדם רשע, שנאמ' (לב' ב') כי דור תהפוכות המה וגו' (ושמו הוא כידור). בערב שבת רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו ארנקיהם אצל בעל הבית, אך רבי מאיר שהקפיד בשמות לא נתן בו אימון ולא הפקיד אצלו אלא טמן את ארנקו בקבר אבי הבעה"ב מראשותיו. בליל שבת בא המת לבעל הבית בחלום ואמר לו שיקח הארנק שמונח לראשותיו, למחרת סיפר בעל הבית 'כידור' את חלומו, אמר לו רבי מאיר חלומות של ליל שבת אין בהם ממש (בשביל שלא ילך לקחת הארנק), הלך רבי מאיר לקבר ההוא ושמר כל היום, ובמוצאי שבת לקח הארנק והלך לו.

למחרת באו רבי יהודה ורבי יוסי וביקשו מבעל הבית את ארנקיהם, אמר להם בעל הבית לא היו דברים מעולם לא קיבלתי מכם הארנק, אמר להם רבי מאיר מדוע אינכם מדקדקים בשמו של בעה"ב (כשם שאני דייקתי ואמרתי לעצמי שהוא רשע)? אמרו לו, למה לא אמרת לנו לדקדק בשם, אמר להם רבי מאיר אני לא אמרתי רק שצריך לחשוש ולדקדק על הבעל הבית, אבל להחזיקו לגנב זה לא אמרתי. בינתיים משכו רבי יהודה ורבי יוסי את בעל הבית בדברים והכניסוהו לחנות יין והשקוהו וראו על שפמו של בעל הבית עדשים והלכו אצל אשתו וביקשוה שתחזיר להם הארנק ונתנו סימן לאשתו שבעלה שלחם שתחזיר להם שאכל היום עדשים. והיא האמינה להם ונתנה להם הארנק, הלכו והביאו את זה לבעל הבית להוכיחו ששיקר, הלך בעל הבית והרג את אשתו.

ובדף לח' ע"ב, הגמ' שואלת, מה הכוונה בפסוק (משלי י' ז') 'ושם רשעים ירקב', אמר רבי אלעזר רקביבות (חלודה) תעלה בשמותן דלא מסקינן בשמייהו. פי' רש"י: לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע. דהיינו שלא ישתמשו בשמות הרשעים וממילא שמותם יעלו חלודה. וברבינו חננאל פי' שם רשעים ירקב, שאין אדם נקרא בזה השם ומצליח. ובספר האגודה (שבת פ"א יז') כתב: לא יקרא בנו על שם רשע כדכתיב ושם רשעים ירקב.

איתא בגמ' שבת (קלד' ע"א): אמר רבי נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת. שלישי הביאתו לפני [שהיו צריכין למולו והביאתו לפני ר' נתן לשאלו מה לעשות] ראיתיו שהוא אדום אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו דמו המתינה לו עד שנבלע בו דמו ומלה אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על שמי. שוב פעם אחת הלכתי למדינת קפוטקיא ובאת אשה אחת לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית אמרתי לה המתיני לו עד שיפול בו דמו והמתינה לו ומלה אותו וחיה והיו קורין שמו נתן הבבלי על שמי.

ובגמ' בבא מציעא (פד' ע"ב) איתא: אייתו לקמיה שיתין מיני דמא [הביאו לפני רבי אלעזר ברבי שמעון ששים מראות של דם נדה לדעת אם טמא או טהור] טהרינהו [טיהר את כולם]. הוה קא מרנני רבנן ואמרי: סלקא דעתך לית בהו חד ספק [היו רבנן מרננים אחריו וכי יתכן שכולם טהורים ואין אפי' באחד מהם ספק?] אמר להו: אם כמותי הוא - יהיו כולם זכרים [אמר להם רבי אלעזר, אם כדברי שהכל טהור כל הנשים הללו יולדו להם בנים זכרים], ואם לאו [ואם טעיתי] תהא נקבה אחת ביניהם [לכל הפחות – ואומרת הגמ'] היו כולם זכרים, ואסיקו להו רבי אלעזר על שמיה [וקראו לתינוקות על שמו 'אלעזר'. כך הגירסא בעין יעקב. אמנם מדברי הגמ' משמע שקראו להם 'רבי אלעזר'. עי' בגמ' פסחים פו' ע"ב ש'רב הונא בר נתן' מקטנות נקרא 'רב הונא'].

איתא במדרש רבה (בראשית פרשה לז'): רבי יוסי אומר הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוציאין שמן לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירים את ייחוסינו, אנו מוציאין לשם אבותינו, רשב"ג אומר הראשונים על ידי שהיו משתמשין ברוח הקודש, היו מוציאין לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו משתמשין ברוח הקודש אנו מוציאין לשם אבותינו,

איתא במדרש תנחומא (פרשת האזינו סימן ז'): לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע כמו שמצינו במרגלים שמוע בן זכור על שלא שמע בדברי המקום וכאלו שאל בזכורו וכן הוא אומר (שמואל א טו) כי חטאת קסם מרי, שפט בן חורי על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ, יגאל בן יוסף על שהוציא דבה על הארץ לכך נאסף בלא עתו, פלטי בן רפוא פלט עמו (עצמו) ממעשים טובים ורפו ידיו שהרי מת, גדיאל בן סודי דבר דברים קשין כגידין, גדי בן סוסי הטיח דברים כלפי מעלה והעלה סיסיא הוא שאמר ארץ אוכלת יושביה, עמיאל בן גמלי העמה כחו על שאמר כי חזק הוא ממנו וגמל לעצמו שלא נכנס לארץ ישראל, סתור בן מיכאל על שהיה בלבו לסתור מה שכתוב מי הוא כאל ה', ואומר אין כאל ישורון, נחבי בן ופסי החביא האמת ופסה האמונה מפיו כמו פסו אמונים מבני אדם (תהלים יב) לומר דברי כזבים על הקב"ה ונעשה מך, וכך נמצא בספר רבי משה הדרשן.

ואיתא בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תמט'): אלו זכו הדורות היה הקב"ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר ויקרא את שמם אדם. וכן אתה מוצא כשהיה הקב"ה רואה צדיק נולד הוא בכבודו היה קורא שמו. קרא לאברהם והיה שמך אברהם, וכן ליצחק וקראת את שמו יצחק, וכן ליעקב והיה שמך ישראל, וכן לשלמה כי שלמה יהיה שמו, וכן ליאשיה הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו, ואלו זכו הדורות, היה הקב"ה קורא שם לכל אחד ואחד, ומשמו היו יודעים את טיבו ואת מעשיו, וכן אתה מוצא במצרים אלה משפחות לוי משפחת הלבני, על שם טיט ולבנים, משפחת השמעי, ששמע הקב"ה את תפלתם, משפחת החברוני, שנתחברה להם שכינה.

כתב בספר ים של שלמה (גיטין ד'): וגם אני הקטן ידעתי לזקיני הר"ר מנחם ציון היה לו בן, ושם אביו מהר"ר מאיר, ושם חמיו מהר"ר אור"י, והיו מחולקים בקריאת הבן, וקראוהו שניאור, כלומר שני אור. מאיר הוא אור. ואורי [הוא גם] אור, ע"ש.

החיד"א בפירושו 'יוסף תהלות' על ספר תהלים (מזמור צט') עה"פ 'ושמואל בקוראי שמו' כתב, שמעתי מהרב מח"ס 'פרי הארץ', שארבעים שנה קודם שנולד שמואל היה בת קול יוצא: עתיד צדיק אחד ושמו שמואל וכו'. וכל הנשים היולדות בנים קראו בשמותם 'שמואל', והיה הבת קול מתמיד והיו יודעים שלא נולד שמואל עדיין. וכשנולד שמואל בן חנה פסק הבת קול וידע כל ישראל כי נאמן שמואל לנביא, כי זה ארבעים שנה שהופיעה בת קול שעתיד לילד צדיק אחד ושמו שמואל. ואמרו ז"ל שכל אותם הבנים אשר אמותם קראום שמואל שסברו שיתקיים בהם הבת קול זכו לנבואה, ע"ש.