אורה ושמחה

מאת הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'

אחד מן הדברים המבטאים ביותר 'שמחה' – הוא אור, כמו שכתוב 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וגו' (אסתר ח' טז'), ולכן בימים טובים ובמועדי שמחה המנהג הוא להרבות בנרות. ולביאור הנאמר נקדים: עד המצאת אור החשמל המאיר את הלילה, האירו הנרות בבתים ובבתי כנסיות ובתי מדרשות ואף את המבואות. נברשות שבהם היו בתי נרות רבים השתלשלו מתקרת המקום או שהיו קבועים בתי נרות בקירות ובהם מקום להדלקת נרות חלב - שעוה או שמן, כל מקום כמנהגו. בימים שבשיגרה האירו מספר נרות מצומצם את המקום, אך בימים טובים ובמועדי שמחה – נרות רבים היו קובעים בנברשות הללו לכבוד המאורע, בית ש-אור חזק היה בוהק בו, סימן הוא הדבר ששמחה שרויה בו. (עי' גמ' גיטין נז' ע"א 'ואדליקו שרגי') ענין זה מצינו רבות בהלכה, כגון שנהגו להרבות בנרות בראש חודש (עי' פרי חדש סי' תיט'. מעשה רב להגר"א – ר"ח. ספר מנהגי ארץ ישראל. ועי' בספר אתקינו סעודתא – ר"ח.) וכן במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה כתב המשנה ברורה (סי' ש' ס"ק ג'): יש נוהגים להרבות בנרות במוצאי שבת יותר מימי החול, עי"ש. וכן בליל פורים (עי' מ"ב סי' תרצ"ה ס"ק ג'). וכן עוד אירועים וזמנים מסויימים. ואין צריך לומר שבשבתות וימים טובים האירו את הבתי כנסיות בנרות רבים. (ואין ענין זה נוגע עתה לענין הדלקת נרות שבת ויו"ט) אורות רבים ביטאו את השמחה. ואף ביום שבדרך כלל לא היה צורך בנרות מכיון ש-אור היום היה מאיר לתוך הבית או הבית הכנסת, בכ"א לכבוד ראש חודש או פורים או כל סעודת מצוה שהייתה במקום כלשהוא גם ביום היו מדליקים נרות מכיון שזה היה מרבה בשמחה. דבר זה היה נכון לימים עברו, אך בימים בזמן הזה שהחשמל מאיר בכל מקום, בשבתות וביו"ט ובזמני שמחה מאירים את המקום ביותר חשמל מביום רגיל. (שמעתי שמרן הייסטפלר זצ"ל במוצש"ק היה מדליק את רוב או כל החשמלים שבביתו בכדי שיהא מואר ביותר שזה סמל לשמחה) אם כי שמנהג הנרות נשאר בשמחות בשולחן הכבוד, שדבר זה מצריך מאמר בפני עצמו ואין כאן מקומו.

לעומת זאת חושך מבטא צער או אבילות כמש"כ במגילת איכה 'במחשכים הושיבני'. ואחז"ל (איכה רבתי): אמר הקב"ה (למלאכים בשעת חורבן בית המקדש): מלך בשר ודם כשהוא אבל, מה הוא עושה? – מכבה את הפנסים שלו. אף אני אעשה כן, דכתיב (יואל ב') 'שמש וירח קדרו', ע"כ. ואשר על כן כתב המרדכי (מועד קטן סי' תתצ"ה): גם נהגו שלא להדליק נרות בבית הכנסת בט' באב כי אם נר אחד לצורך החזן, וזה נראה מנהג כשר כדאמרינן באיכה רבתי שאמר הקב"ה למלאכים בשעת החורבן וכו' (וכ"כ בהגהות מיימוניות בהלכות תענית , וברא"ש מסכת תענית פרק ד' סי' לז'). וכן פסק השו"ע בהלכות תשעה באב (סי' תקנ"ט סעי' ג'): אין מדליקין נרות בלילה כי אם נר אחד לומר לאורו קינות ואיכה, ע"כ. והטעם כתב במ"ב (ס"ק יד') משום דכתיב במחשכים הושיבני וגו'. ובלבוש (מובא בכף החיים) כתב, משום שכבה נר ישראל (היינו בית המקדש).

ונחזור לענין האור שמבטא שמחה כמו שביארנו לעיל, איתא בגמ' מגילה (ז' ע"ב): אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה [דהיינו בליל יד' ולמוקופין בליל טו'] לא יצא ידי חובתו, מאי טעמא? ימי משתה ושמחה כתיב (אסתר ט' כב'). מבוא' בגמ' שמצות משתה ושמחה היא דוקא ביום ולא בלילה. וכתב בספר כל בו בשם יש מפרשים, שסעודת פורים שאכלה בלילה דהיינו כעין לילה, כשאין אבוקה כנגדו דרך שמחה לא יצא ידי חובה (עי' בב"י). וכתב על כך בפרי חדש, שאין לפרש שאם אכל את הסעודה בלילה כנגד האבוקה שיצא יד"ח, אלא הפירוש הוא, שאפילו כשאוכל את הסעודה ביום אם אכל במקום חשוך ולא היה אבוקה כנגדו לא יצא יד"ח. וכתב בשערי תשובה, שבית שאינו אפל פשיטא שאין צריך הדלקה, דשרגא בטיהרא מאי מהני. ואני ראיתי חסידים ואנשי מעשה כשהיו יושבין בסעודה (סעודת פורים) לאחר מנחה היו מדליקין נרות לשמוח בהם. ובליקוטי פר"ח כתב, כשעושה סעודה ביום מדליק אבוקה דרך שמחה ויו"ט, ע"ש. כתב בספר קיצור שולחן ערוך (סימן קמב' ה') דעיקר הסעודה מצותה שתהא ביום דכתיב ימי משתה, ויש להדליק נרות דרך שמחה ויום טוב גם כשעושין הסעודה ביום.

ובספר ערוך השולחן (סימן תרצה סעיף ח') כתב, ומצוה להרבות בנרות לפנות ערב כדכתיב: 'ליהודים היתה אורה וגו', ע"ש.

וגם כך לגבי ליל פורים כתב בספר סדר היום: וימצא בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת, מפני כבוד היום, ע"ש. וכ"כ במשנה ברורה (סימן תרצה'): כתבו האחרונים דנכון ללבוש בגדי שבת גם כן מבערב וימצא אחר כך בביתו נרות דולקות ושולחן ערוך ומטה מוצעת.