תענית אסתר

כתב השו"ע (סי' תרפו') בריש הל' תענית אסתר: בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם, עכ"ל. בכדי להבין דבריו עלינו לבאר בעז"ה כמה וכמה דברים.

'מגילת תענית' – היא מגילה הכוללת זכרון הימים שקבעום חז"ל בימי בית שני (ואף קודם לכן כ-פורים) לימים טובים שהיו אסורים בתענית ובחלקם אף אסורים בהספד מפני הניסים והתשועות שנעשו אז לישראל, ולאחמ"כ הוסיפו החכמים עליה גם על הניסים שאירעו אחר חורבן בית שני כדמוכח בפי"ב שם. איסור התענית בימים הללו נהג בזמן בית המקדש השני ומקצת גם אחרי חורבנו, אבל אח"כ שנתרבו הצרות 'בטלה מגילת תענית' ומותר לההתענות בימים אלו, (עי' בגמ' ר"ה יט' ע"ב) וכך פסק השו"ע (בסי' תקע"ג): הילכתא בטלה מגילת תענית [שם כתוב כמה ימים בשנה שנעשו בהם נסים לאבותינו ועשאום חכמים כיו"ט שלא להתענות בהם וגם לפניהם ולאחריהם אסרו בהם להתענות – מ"ב] וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם [מפני שבעונותינו ארעו בהם הרבה מאורעות ובטלום – מ"ב] וכל שכן לפניהם ולאחריהם חוץ מחנוכה ופורים [רצה לומר שהם גם כן מהימים הכתובים במגילת תענית ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם נשארו בחזקתם – מ"ב] שאסור להתענות בהם בעצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר. בסוף מגילת תענית נכתב 'מאמר אחרון' שבו מובאים ימים שמתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, עי' שו"ע או"ח סי' תקפ'.

בגמ' שבת (דף יג' ע"ב) מבואר שמגילת תענית נכתבה ע"י חנניה בן חזקיה בן גוריון וסייעתו (קודם חיבור המשנה זמן רב), ומוזכרת מגילה זו במסכת תענית פרק ב' משנה ח' וכן בברייתות בש"ס בבלי וירושלמי

והיא נקראית 'מגילה', מפני שהיא כתובה כמגילת ספר, ולא כהמשניות והברייתות שלא היו כתובין משום שהיה אסור לכותבם כדברי הגמ' בגיטין (ס' ע"ב) עה"פ (שמות לד' כז'): ויאמר ה' אל משה כתוב לך את הדברים האלה. מבוא' שמשה ניצטוה לכתוב את התורה. ובהמשך הפסוק כתוב: כי על פי הדברים האלה. משמע שהתורה לא נכתבה אלא נמסרה בעל פה (רש"י), וא"כ שואלת הגמ' כיצד יתיישבו שני חלקי הפסוק? אלא כך אמר הקב"ה למשה, דברים שנתתי לך בכתב דהיינו תורה שבכתב אי אתה רשאי לאומרן לישראל בעל פה. ומבארים הראשונים הטעם, מפני שישנם בתורה הרבה דברים שנדרשים דוקא מתוך הכתב, כגון חסירות ויתירות וקרי וכתיב. ובקריאה בעל פה אי אפשר לדורשם. ולגבי זה נאמר 'כתוב לך את הדברים האלה'. אך דברים שנתתי לך בע"פ אין אתה רשאי לאומרן לישראל בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות. ומבארים הראשונים הטעם, שהדברים העמוקים שישנם בתורה שבעל פה צריכים להימסר דוקא בעל פה בכדי שיובנו כראוי, לפי שבלימוד מתוך הכתב יש שאין הלומד יורד לעומקם של דברים. ומזה לומדים חז"ל שהתלמוד לא ניתן להיכתב, אלא משום שאלמלא לא היו כותבין את התורה שבע"פ היתה מישתכחת. ויש בזה משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך (גמ' ורש"י שם). וז"ל הרמב"ם בהקדמה: רבנו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים, בתורה שבעל פה. אלא, בכל דור ודור, ראש בית דין, או נביא, שהיה באותו הדור, כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה לרבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו, כפי כחו, מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתהדשו בכל דור ודור, בדינים שלא למדום מפי השמועה, אלא במדה משלש עשרה מדות, והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד. עד שבא רבנו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות, וכל הדינים, וכל הביאורים והפירושים, ששמעו ממשה רבינו, ושלמדו בית דין שבכל דור ודור, בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לתלמידים ברבים, ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם, ורבצי בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה, שהתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד, להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא ישכח. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולמדו המשנה ברבים. וז"ל הסמ"ג: אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך.

אך מגילת תענית נכתבה לזכרון הימים הטובים שאסורים בתענית. והיא נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות, אך מגילת תענית היא כאילו היה מקרא (רש"י תענית טו' ע"ב בד"ה שאין משלימין)

המשנה במס' תענית (טו' ע"ב) אומרת, כל מועד שכתוב במגילת תענית שאסור להתענות בו, גם ביום שלפניו אסור להתענות, שמא יטעו ויעשו את התענית גם ביום המועד עצמו. והגמ' בדף יח' (ע"א) אומרת, שכך ההלכה, ע"ש. לפי"ז שואלים תוס' (בד"ה רב), איך אנו מתענים לפני פורים (תענית אסתר) ואם תאמר מפני שבטלה מגילת תענית, הרי נפסק שחנוכה ופורים לא בטלו, וא"כ איך אנו מתענים קודם פורים? ומתרצים, שמה שכתוב שחנוכה ופורים לא בטלו, היינו הם עצמם הדינים וההלכות שבהם שהם כיו"ט, אך ההלכות שלפניהן בטלו ולכן אפשר להתענות בערב פורים. 

ולכך השולחן ערוך כשהוא מתחיל לבאר הלכות 'תענית אסתר' הוא פותח בהלכה שמותר להתענות קודם פורים. ומקורו מהתוס' שזה עתה הבאינו (באר הגולה). ולאחר שביארנו את דברי השו"ע בסעי' א' שמותר להתענות בערב פורים. כותב השו"ע בסעי' ב' שמתענין בי"ג באדר בערב פורים.

*************

שאל אדם הנמצא לידך מהי תענית אסתר שאנו צמים בי"ג באדר? בדרך כלל על אתר יענה הוא: התענית שאסתר ציוותה עליה "וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי וגו". אם כך יענה הוא, תודיע לו שלפי רוב השיטות זה איננו נכון. (בהמשך הדברים נביא י"א כתשובתו), אלא טעם התענית כמו שכתב במשנה ברורה (סי' תרפ"ו ס"ק ב'): מתענין בי"ג באדר - כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ד' להנקם מאויביהם ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין שכן אמרו רז"ל שמרע"ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה וא"כ בודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר, ונקרא תענית אסתר כדי לזכור שהש"י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם. (עפ"י שאילתות - ויקהל (תנחומא בראשית); ר"ת, מובא ברא"ש ובר"ן ריש מגילה. כלבו הל' פורים. לבוש תרפו' ב'. (וע' רמב"ם הל' תעניות ה' ה' ובכס"מ. וראה עוד קב הישר פרק צז:)

כתב בספר התודעה: בי"ג באדר - תענית אסתר, זכר לתענית שהתענו מרדכי ואסתר וכל ישראל, באותו יום שלשה עשר בחדש אדר, אשר שִׂברו אויבי היהודים לשלוט בהם ולהשמידם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם וגו' (אסתר ט'). ומצינו, שכל שעה שנקהלו היהודים לעשות מלחמה באויבי ה' ואויבי ישראל - היו עושים תענית ביום הקהילה ומבקשים מה' שיפיל אויביהם לפניהם במלחמה. ואף משה רבינו כשבא לעשות מלחמה בעמלק, היה מתענה. והתענית - להראות שלא בכח יגבר אנוש ולא בגבורת מלחמתם, אלא במה שנושאים עיניהם בתפילה לשמים, ומן השמים מרחמים עליהם ונותנים בהם כח לנצח במלחמה. וכן ישראל שבאותו הדור בשעה שנקהלו לשלוח יד במבקשי נפשם, היו מתענים: ולזכר אותה התענית של יום הקהילה, נקבעה תענית לדורות, כדי לזכור תמיד שהבורא יתברך שמו רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו, כמו שעשה לאבותינו בימי מרדכי ואסתר. וקבלת תענית זו של י"ג אדר שקבלו ישראל על עצמם לעשות בכל דור ודור, היא רמוזה במגילת אסתר שכתוב בה (שם): וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת וְזַעֲקָתָם.

ונקראת תענית זו על שם אסתר, לפי שהיא פתחה בתענית תחילה ואמרה למרדכי (שם ד'): לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וגו'. ואעפ"י שתענית אסתר שאנו מתענים, לא קבעוה לזכר אותה תענית שלשת ימים, שהרי שלשה ימים אלה היו. י"ג, י"ד וט"ו בניסן, מיד לאחר שנודע למרדכי על גזרת המן והספרים שכתב בי"ג בניסן להשמיד וכו'; ואילו אנחנו מתענים בי"ג באדר לזכר התענית שביום הקהילה, אלא כיון שאסתר פתחה תחילה בתענית וצום, קוראים על שמה כל התעניות שהיו באותו הפרק.

ויש אומרים, (עפ"י מסכת סופרים כא,א ב; שבלי הלקט קצד:) שתענית אסתר שאנו מתענים, נקבעה בעיקר לזכר הצום של שלשה ימים שהתענו עם פרסום הגזרה, אלא שאי אפשר לקבעה בזמנה מפני שאין מתענים בניסן, ולכך סמכו חכמים את התענית ליום י"ג באדר, ביום שנקהלו למלחמה בשונאיהם, שאף הוא יום תענית היה. ואף על פי שתענית אסתר היא זכר לשלשה ימי הצום, הקלו בה חכמים ולא קבעוה אלא יום אחד בלבד.

ומן הטעם הזה יש מתענים עוד שלשה ימים, (עי' בשו"ע בהלכות תענית אסתר – תרפ"ו סעי' ג', ובמ"ב שם) בימים ב' ה' ב' שאחר הפורים כדי לעשות זכר לתענית, ולצוֹם שלשה ימים שאמרה אסתר. ויש שמתענים תענית זו בי"ג אדר לילה ויום, מאותו הטעם, כדי שיהא בה זכר לתענית, ולתעניות שבימי הגזרה שהתענו בהן לילה ויום.

כתב הלבוש (תרפו' ג'): יש מתענין באדר ג' ימים כנגד ג' תעניות של אסתר. ואע"פ שאותן היו בניסן, אין מתענין בו, לפי שבו נגאלו אבותינו ממצרים והוקם בו המשכן. ומה שלא נהגו להתענות אלו ג' ימים בדרך חובה, כדי שלא להכביד על הציבור, עכ"ל.

כתב בא"ר (שם ח'), יש מתענין בה"ב אחר פורים (בית יוסף מגן אברהם). ובמדרש איתא עה"פ וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם. וכי אפשר לאדם לעשות כן, אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום, עד כאן. פירש בריב"ש סימן תי"ו שלא היה שלושה צומות רצופים אלא בלתי רצופים כגון בה"ב אלא שבכל אחד יפסיק מבעוד יום, עד כאן, כמו ביום כיפור ולזה אמר לילה ויום, ע"כ.

אמנם ברש"י מגילה (טו' ע"א בד"ה יו"ט ראשון של פסח) כתב: שהרי בשלשה עשר בניסן נכתבו האגרות וניתן הדת בשושן, וארבעה עשר וחמשה עשר וששה עשר התענו, ובששה עשר נתלה המן בערב, ע"כ. משמע שהתענו ברציפות ג' ימים. וכ"מ בגמ' יבמות דף קכא' ע"ב, ע"ש. (כה"ח תרפו' ל').