ה'משחקים' במקורות

המשחקים הישנים שמצויים בימינו אנו, חלקם עתיקים הם עד מאוד, ומוזכרים בחז"ל בכמה מקומות, ויש בחז"ל אודות משחקים שהיו נהוגים בזמנם ובתוספת פירוט כיצד היה צורת המשחק, על מקצת משחקים כתבו חז"ל בגנותם. במאמר שלפנינו נביא בעז"ה חלק מן הדברים.

כתוב בקהלת (יב' א') דברי חכמים כדרבנות וגו', הרבה פירושים נאמרו בחז"ל על תיבת "כדרבנות", בתוס' סוכה (לו' ע"א בד"ה אתרוג ככדור פסול) פירש: 'דברי חכמים כדרבנות' ככדור של בנות שזורקות זו לזו כך דברי תורה נזרקים מפה אל פה'. ובתוס' סנהדרין (כו' ע"א בד"ה כדור) פירשו: דברי חכמים כדרבנות. ודרשינן ככדור של בנות שזורקין זו ליד חברתה כך אדם מוסר דברי תורה לחברו ולתלמידיו זה לזה ומתפקחין זה מזה.

ובירושלמי סנהדרין (סנהדרין פ"י) כתב: דבר אחר כדרבנות ככדור הזה בין הבנות מה כדור הזה מקלטת מיד ליד וסופה לנוח ביד אחר, כך משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה'. ובקרבן העדה ביאר: ככדור הזה שמשחקות הבנות ומקבלות זו מזו וביד כל אחת היא כולה כמות שהיא כך קיבלו התורה כולה מדור לדור כמו שלמד משה מפה הגבורה. ועי"ש.

בגמ' סנהדרין (עז' ע"ב) אמרינן: ותנא תונא כגון אלו המשחקין בכדור. ופי' רש"י בד"ה כגון אלו המשחקין בכדור: רגילין תינוקות להכות הכדור בכותל בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה, ולאחר שזורק הוא רץ וחבירו אוחז את הכדור ומכה אותו בה אם יכול לכוון ההוא דזרק בכותל. ואמרי' בגמ' שהמשחקין בכדור והרגו, דהיינו שזרקו הכדור בכח לכותל וחזר הכדור לאחוריו והרג, אם הרגו במזיד נהרג. ואם בשוגג גולה, ע"ש. (דבר מעניין אנו מוצאים בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן קיג') לגבי שאלה הנוגעת להלכה למעשה שאין כאן המקום לפרטה, וז"ל: וכשבא לידי עובדא שאלתי באיזה רגל הוא משחק בכדור (פוסבאל) ותשובה היתה שרק רגל הימין זהו הראש וראשון למשחק הלזה, מזה ראי' שעיקר כחו ברגלו הימין).

מהמשנה במסכת שבת (ט' ז') מבואר שהילדים היו משחקים בחגבים, (וע"ע בגמ' יבמות דף קכא' ע"ב). הרמב"ם בהלכות שבת (פ"א ה"ו - באה"ד) כתב: כיצד הרי שצריך לראש עוף לשחק בו לקטן וכו', ע"ש. בזמנו של מרן השו"ע היו משחקין הילדים בעצם בהמה כמו שכתב ביורה דעה (סי' נו' ד') ועצם זה הוא שמשחקין בו התינוקות שקורין קוגי"ל.

גם כעין משחק ה'טניס' מצאנו בשו"ת רבי משה פרובינצאלו (סי' נג') שדן האם מותר לשחק בו בשבת, וכך כותב: כאשר שמענו השמועה וכו' שם כדור אל ארץ לא רחבת ידים, ינידוהו הבחורים יקלעוהו בכף או בקשת קטנה מעופלת נימון מסורגת חבלים, עי"ש.

משחק השח-מט נזכר ברש"י בכתובות (סא' ע"ב) בלשון 'אישקקי"ש' שהוא לשון צרפת לפי המבטא בזמנו של רש"י, ולפי דבריו הוא משחק "נדרשיר" המוזכר בגמרא שם, והמתרגם שם פירש לשון רש"י "שאכשפיעל" (משחק שאך). רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי מזכירו בשם 'אשקאקש'. (כוזרי מאמר ה' סי' כ' הקדמה שישית – אדו"מ ערך 'שאח'. וע"ע בעלון הקאמפים – תשס"א)

איתא בגמ' ע"ז (יח' ע"ב): ת"ר ההולך לאיצטדינין (מקום שמנגחים את השור – רש"י) ולברקום (מדור ועושים שם שחוק וליצנות – רש"י) וראה שם את הנחשים (מנחשים ומכשפים – רש"י) ואת החברין (לוחשי נחשים – רש"י) בוקיון ומוקיון ומוליון בלורין סלגורין (כולם מיני ליצנין הן - רש"י) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א') 'אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו וגו', הא למדת שדברים הללו מביאים את האדם לידי ביטול תורה. ובירושלמי תענית (פ"ד) איתא: יש אומרים שמדוע חרב טור מלכא, מפני שהיו משחקים בכדור. ובקרבן העדה פי' שם שני פירושים, א' שהיו משחקין הכדור בשבת. ב' שהיו שהיו מבלים ימיהם בהם ולא עסקו בתורה.

כתב השו"ע (סי' שח' סעי' מה'): אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור: הגה ויש מתירין ונהגו להקל. וע"ש במ"ב. וע"ע בספר שמירת שבת כהלכתה ח"א פרק טז'. (משחק הסביבון בחנוכה יסודו בהררי קודש כמובא בספרי המנהגים לעומת זאת יש בספרים המגנים את משחק הקלפים, ואכ"מ)

ולגבי משחק בקוביא אמרו חז"ל, שהוא פסול לעדות. ומהו משחק בקוביא? מבארת הגמ' בסנהדרין (כה' ע"ב) המשחק בקוביא אלו הן המשחקים בפיספסים (שברי עצים – רש"י) ולא בפיספסים בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים, ואימתי חזרתן (בתשובה להיות כשרים)? משישברו את פיספיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה. וכן לגבי מפריחי יונים כתב הרמב"ם בהלכות עדות (בפ"י הלכה ד'): מפריחי יונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו הממירין בבהמה חיה ועוף, ואמרו כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו וכו' ע"ש.

מימרא מעניינת מטו משמיה רבי ישראל מרוז'ין אודות משחק ה'דאמקא', המוסר השכל מזה, ראשית שמותר לתת אחת אם אפשר עי"כ לקבל שנים, שנית שני מהלכים בבת אחת אסור ללכת, שלישית ללכת יכולים רק קדימה אבל לא בחזרה, ורביעית לאחר שכבר מגיעים למעלה כבר מותר ללכת לכל מקום שרוצים. (אוצר הידיעות – שטרן, ח"ג עמ' תיז').

אודות משחק הסביבון בחג החנוכה נכתב רבות בסה"ק ונביא מקצת הדברים בעז"ה: כתב בס' בני יששכר (מאמר חודש כסלו טבת מאמר ב' אות כה'): ובזה תבין מנהג אבותינו תורה, אשר המנהג בימי חנוכה משחקים הנערים בחתיכת עץ מרובעת ועליו ב-ד' קצותיו חקוקין אותיות גשנ"ה בפירוד אות אחת לכל רוח. והעץ הזה מתגלגל על נקודת קוטב האמצעי, להורות שהמלכויות הללו המרומזים בתיבת גשנ"ה דהיינו, רומי, בבל, יון, מדי, שהמה מנוגדים ל-ד כוחות שבאדם: כח גופני, כח שכלי וכח נפשי, ומלכות הרביעית כולל הכל-ר"ת גשנ"ה. הנה כולם סובבים על המרכז נקודה האמצעית, הם ישראל-המאחדת הקצוות, ע"כ הקצוות סובבים על המרכז וכולם יתבטלו אל המרכז ואז יהפוך אל העמים שפה ברורה ע"כ (ספר המטעמים חנוכה ט'). ובס' אוצר כל מנהגי ישורון (סי' יט' ד') כתב:  הטעם (למשחק הסביבון – דרייזל) כי גזרו (היוונים) שלא ללמוד תורה כמו שאנו אומרים בעל הניסים : "להשכיחם תורתך", ובזמן ההוא למדו כולם בעל פה ובאגודה אחת למען יזכירו איש את אחיו פן שכח דבר, והיתה הגזירה שלא יתאספו במקום אחד אגודות אגודות. מצאו חכמים בעת הגזירה עיצה נפלאה כזו שעשו משחק דריידל להראות אויביהם אם ימצאו, ששיחקו במשחק הגלגלין (סביבון) ולא למדו ובהמצאה כזאת יכלו ללמוד וללמד, לכן נשאר לנו המשחק לזכר הנס שבעבורו לא שכחו תורת ה' שעמדה לאבותינו ולנו.