שביתה ממלאכה בימי ספירת העומר משקיעת החמה

כתב הטור (סי' תצג'): מצאתי כתוב (עי' בספר אבודרהם שהביא מנהג זה בשם רב האי בתשובה. ועי' ב"י שם) שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית. משום תלמידי רבי עקיבא שמתו (בין פסח לעצרת – יבמות סב' ע"ב) סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה. והיו העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות מלאכה בנתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה, ע"כ

וכתב בפרי חדש (סי' תצג'. וכן כתב המשנה ברורה, שם ס"ק יח', ע"ש) שהוא הדין אנשים שלא יעשו מלאכה, אלא שדיבר הטור (וכן השו"ע סי' תצג' סעי' ד') בלשון הווה, שדרך הנשים לעסוק במלאכת התפירה בלילה (עי' משנה סוטה פ"ו מ"א), ע"ש. וכתב בשער הציון (שם טז'), ולעניות דעתי אין להחמיר משקיעת החמה ואילך בעשיית מלאכה רק כדי זמן קבורה (ודלא כמו שכתב הטור עד שחרית). ובפרט לאחר ל"ג בעומר (עי' ברמ"א שם סעי' ב') אין להחמיר, ויש להתיר אז לגמרי.

ובספר שבולי הלקט (סי' רלה') הרחיב בזה הטעם וז"ל: מה שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימים שבין פסח לעצרת, יש תולין הטעם לפי שבין פסח לעצרת מתו תלמידי ר"ע קרוב לשקיעת החמה. ובשם הרב ר' שמחה משפירא זצ"ל מצאתי, עדיין צריכין אנו למודעי, דבבראשית רבה (פרשה יז') גרסינן התם, מפני מה הנשים מהלכות אצל המת תחלה? אמר להן מפני שגרמו מיתה לעולם הולכות אל המת תחילה. והלכך בידהן ובהן נוהגת מידה זו זריזות ונשכרות, להודיע שבחן בכל דור ודור שקדמו אצל אותן תלמידים ולכבדן ולהתעסק בהן. לפיכך נהגו שלא לעשות מלאכה באותו העת זכר לנשים צדקניות שהיו באותו הדור. 

ועוד טעם כתב בספר שבולי הלקט (שם): ואחי ר' בנימין נר"ו פי' הטעם מה שנהגו שלא לעשות מלאכה לאחר שקיעת החמה בימי ספירת העומר, לפי שהעומר בא משעורים, ושיעורו עשירית האיפה קמח, וכן מנחת סוטה היתה שעשירית האיפה קמח שעורים. על כן נהגו הנשים צדקניות שלא לעשות מלאכה כל הלילות של ספירת העומר להיות להם לכבוד ולתפארת ולהיות להם לזכר וסימן לבעבור תהיה יראת ה' על פניהן ונווסרו כל הנשים אשר לא תבגודנה אשה מריעה ומצינו כיוצא בה ויעש את כיור נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד.

עוד טעם כתב הטור למנהג שלא לעשות מלאכה בין פסח לעצרת אחר שקיעת החמה, וז"ל: ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה. וכתיב (ויקרא כג' טו'): שבע שבתות תמימות תהיינה. מלשון שבות. ולשון שמיטה 'שבע שבתות'. וכתיב (שם כה' ח'): וספרת לך שבע שבתות שנים. וכתיב (דברים טז' ט'): שבעה שבתות תספור לך (וכו'), מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה, ע"כ. וכתב במ"ב (שם ס"ק יט'), דלפי הטעם הזה, אחר שספר ספירת העומר מותר תיכף במלאכה. ואמנם בשולחן ערוך הרב (סי' תצג' סעי' ט') כתב, ואותן הנשים שאינן סופרות (עי' מ"ב סי' תפט' ס"ק ג') אפשר שיש להן לשבות ממלאכה כל הלילה.

ובפרי חדש (שם) כתב, שלפי טעם זה, אע"ג דלענין תספורת ונישואין לא נהגו איסור אלא עד ל"ג בעומר, לענין מלאכה נהגו עד עצרת.

רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (סי' תצג') כתב עוד טעם, מפני שהימים הללו בין פסח לעצרת הם דוגמת חול המועד (כי חג השבועות הוא כמו שמיני עצרת דחג), אלא שחס הקב"ה שלא לאסור מלאכת האנשים בימים ההם, דזמן חרישה וקצירה היא, מכל מקום חשו חכמו לדבר לאסור מלאכת הלילה ושל נשים.

האם מנהג זה נוהג היום

כתב בחק יעקב (סי' תצג' ס"ק יב'): ולא ראיתי נזהרים בזה אף הנשים. ור"ש הלוי (סי' ו') מחמיר בזה יותר מתספורת. ובספר ערוך השולחן (סי' תצג' ט') כתב, וגם עתה יש נשים שנוהגות כן.