והדליקו נרות בחצרות קדשיך
איתא בגמ' שבת (כא' ע"ב): מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון [פי' שאין מספידין בהן ושאין מתענים בהם] שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
ולכאו' מדוע חיפשו החשמונאים דוקא אחר שמן טהור בכדי להדליק המנורה, מדוע לא בדקו אחר קרבנות כשרים או סממני הקטורת וכדו'? (ואולי באמת כן בדקו אחר שאר עבודות בבית המקדש, אך בחז"ל מודגש הענין שבדקו דוקא על שמן זית ובו נעשה הנס).
וראיתי שכתוב ב'מגילת תענית' – היא מגילה הכוללת זכרון הימים שקבעום חז"ל בימי בית שני (ואף קודם לכן כ-פורים) לימים טובים שהיו אסורים בתענית מפני הניסים והתשועות שנעשו אז לישראל, ולאחמ"כ הוסיפו החכמים עליה גם על הניסים שאירעו אחר חורבן בית שני כדמוכח בפי"ב שם. בגמ' שבת (דף יג' ע"ב) מבואר שמגילת תענית נכתבה ע"י חנניה בן חזקיה בן גוריון וסייעתו (קודם חיבור המשנה זמן רב, ומוזכרת מגילה זו במסכת תענית פרק ב' משנה ח' וכן בברייתות בש"ס בבלי וירושלמי – והיא נקראית 'מגילה', מפני שהיא כתובה כמגילת ספר, ולא כהמשניות והברייתות שלא היו כתובין משום שהיה אסור לכותבם כמבוא' בגמ' גיטין (ס' ע"ב) 'דברים שנתתי לך בע"פ אין אתה רשאי לאומרן לישראל בכתב, ע"ש בראשונים. אלא מפני שאם לא היו כותבים התורה שבע"פ הייתה מישתכחת תורה מישראל ויש בכך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, לכך כתבום. עי' ברש"י שם בע"א). איסור התענית בימים הללו נהג בזמן בית המקדש השני ומקצת גם אחרי חורבנו, אבל אח"כ שנתרבו הצרות 'בטלה מגילת תענית' ומותר לההתענות בימים אלו, (עי' בגמ' ר"ה יט' ע"ב) וכך פסק השו"ע (סי' תקע"ג): הילכתא בטלה מגילת תענית [שם כתוב כמה ימים בשנה שנעשו בהם נסים לאבותינו ועשאום חכמים כיו"ט שלא להתענות בהם וגם לפניהם ולאחריהם אסרו בהם להתענות – מ"ב] וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם [מפני שבעונותינו ארעו בהם הרבה מאורעות ובטלום – מ"ב] וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים [רצה לומר שהם גם כן מהימים הכתובים במגילת תענית ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם נשארו בחזקתם – מ"ב] שאסור להתענות בהם בעצמם אבל לפניהם ולאחריהם מותר. בסוף מגילת תענית נכתב 'מאמר אחרון' שבו מובאים ימים שמתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, עי' שו"ע או"ח סי' תקפ'.
וכך איתא במגילת תענית (עפ"י פירוש 'אשל אברהם, לרבי אברהם אליהו ב"ר יחיאל מיכל ב"ר זרח בורנשטיין – נדפס בירושלים שנת תרס"ח]: ומה ראו להדליק הנרות [של המערכה בהיכל טרם שכלכלה העבודה בבית המקדש ולא היה שום כלי שרת ולא מנורה נעשית עדיין ומה הועיל להם השמן שנמצא בפך] אלא בימי מלכות יון שנכנסו בני חשמונאי להיכל [מיד כשנכנסו להיכל] ושבעה שפודין של ברזל בידם, וחיפום בעץ והדליקו בהם את המנורה [נזדמן להם דרך נס שבעה שפודין כנגד ז' נרות המערכה, וכך איתא להדיא בפסיקתא דרב כהנא (פרשה ב') שנזדמן להם בנס, הבינו שיש להדליק את הנרות באותו יום מיד וחנכו את ההיכל בעבודת המנורה, עוד לא נעשה שום עבודה זולתה כל שמונה שעסקו במזבח וכלי שרת], ע"ש. א"כ מבואר שמפני שנזדמן להם דרך נס ה-ז' שפודין הבינו שיש להדליק המנורה תחילה. (עי' בגמ' מנחות כח' ע"ב).
ואפשר עוד ליישב שאלה זו על פי דברי הפוסקים בהלכות חנוכה שכידוע שלא רק כתבו את ההלכות בענין חנוכה אלא אף הוסיפו פירושים ורמזים ועוד בענין חג החנוכה. וידועה מחלוקת הפוסקים בענין מסיבות חנוכה הנהוגות בתפוצות ישראל. האם דינם הם סעודות מצוה, או דינם כסעודות רשות? והאם יש דין שמחה בחנוכה? [ברור הדבר, שאם בסעודה מדברים בדברי תורה, או אומרים שירות ותשבחות להקב"ה, ונותן שבח ומפרסם הניסים של הקב"ה לכו"ע סעודת מצוה היא גם בסעודות של שאר ימות השנה].
בשאלה זו נחלקו הפוסקים. דעת הר"מ מרוטנבורג (מובא בטור סי' תרע') והשו"ע (סי' תרע' סעי' ב') שהסעודות שמרבים בהם בחנוכה סעודות רשות הם. דמה שקבעו הוא להודות ולהלל דהיינו לומר הלל ועל הניסים בהודאה ולא למשתה ושמחה.
ולפי דעתם הקשו המפרשים, מאי שנא חנוכה מפורים (עי' שו"ע או"ח סי' תרצה') ששם יש מצוה לעשות סעודה? והרבה תירוצים נאמרו בזה הענין. הב"ח חילק בין חנוכה לפורים וכתב: ונראה דבפורים עיקר הגזירה היתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע (מגילה יב' א') ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור ושמחה ומשתה של איסור, וכשעשו תשובה עינו נפשותם וכמו שאמרה אסתר לך כנוס את כל היהודים וגו' ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו' (אסתר ד' טז'), ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס, אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא (מובא בספר אוצר מדרשים - אייזנשטיין עמ' 193 ד"ה דור), שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד. ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין, ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז' כ'): להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין כו', עמדו וטימאו כל השמנים. וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה' על כן נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב, עכ"ל. ולפי דבריו ברור מדוע חיפשו מיד אחר שמן.
בספר ערוך השולחן (סי' תע"ר) כתב: ביאור הדברים שכשטיהרו את המקדש והיו כולם טמאי מתים מהמלחמה (עי' בלבוש סי' תע"ר) וטמא מת לא יכול לטהר רק אחר ז' ימים בהזאת שלישי ושביעי (במדבר יט' – יב') ויום אחד להכנת שמן טהור (ב"י). ועוד שהיה שמן טהור בריחוק ד' ימים ועד שילכו ויבואו יעברו ח' ימים (ר"ן שם) ולא היה להם מה להדליק בהמנורה וכל הקרבנות של התמידים הקריבו דקרבן ציבור דוחה את הטומאה ולכן גם היו יכולין להדליק את הנרות שבמנורה מטעם זה, דגם הדלקת המנורה דוחה את הטומאה כדתניא בתורת כהנים פרשה אמור (ספי"ג) על הפסוק 'יערוך את הנרות לפני ד' תמיד' תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה, ורק דשמן היה מוכרח להיות טהור דלא הותרה טומאה בציבור רק טומאת מת ולא שארי טומאות כמבואר בפסחים (סז' ע"א) והשמנים נטמאו מטומאות אחרות ממגען וממשאן וכל הזיתים נטמאו עד שישיגו ממחוברים שאין מקבלין טומאה ויעברו הח' ימים ולכן כשמצאו זה הפך החתום בחותמו של כהן גדול והיה מונח בעומק באופן שגם לא הסיטו אותו דאל"כ היו מטמאין בהיסט (תוס' שבת שם כ"א ד"ה שהיה). ועוד דאלו היו רואים אותם בוודאי היו נוטלין אותו שהיו מדמין שיש שם אבנים טובות (ר"ן שם) והקב"ה עשה להם נס שאע"פ שלא היה רק ליום אחד הדליקו ממנו ח' ימים עד שעשו שמן טהור ולכן קבעו ח' ימים להלל והודאה, עכ"ד. א"כ בערוך השולחן מבוא' להדיא שהם עשו העבודות שיכלו בבית המקדש פרט להדלקת הנר מפני וכו'. ולכך חיפשו אחר שמן טהור.
ואולי עוד אפשר לתרץ, שבאמת הדלקת הנרות חשובה יותר מהקרבנות כמבוא' ברש"י ריש פרשת בהעלתך, וז"ל: בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, עכ"ל. הרי מבוא' שהדלקת והטבת הנרות גדולה מן הקרבנות, ודו"ק.
