בין המצרים

עשרים ואחד ימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים "ימי בין המצרים" על שם הכתוב (איכה א') כל רודפיה השיגוה בין המצרים ואמרו חכמים (מדרש. רש"י איכה ג' ו') אלו ימי הצרה שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב (עי' מס' תענית פ"ד מ"ו). כתב הטור (סי' תקנא'): גרסינן בירושלמי, מה יש ביניהם בין י"ז בתמוז לט"ב כ"א יום משהובקעה העיר עד שחרב הבית וי"א כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל (שלושה שמיטות התענה דניאל על חורבן הבית, דהיינו כ"א שנים. עי' בפרישה).

ובספר הרוקח (סי' שט') כתב: 'השיגוה בין המצרים' בגימטריא המה כ"א ימים מי"ז בתמוז עד ט' באב, עי"ש. ובספר רביד הזהב כתב עוד טעם מדוע ימים אלו נקראים בין המצרים, לפי דמשבועות עד י"ז תמוז הוא מ' יום ואז ירד משה מן ההר ושיבר הלוחות ועלה עוד מ' יום ואלו מ' יום היו בכעס, ומי גרם לזה, היצר הרע הוא השטן וגרם מיתה לעולם, ומצרים מ' בתחילתה מ' בסופה ויצר באמצע וע"כ נקרא בין המצרים מ' יצר ואחר מ' יום הצליח מעשה שטן.

ובימים אלו "קטב ומרירי" (שמו של שד מזיק) מצוי, ושאר מזיקים שולטים בהם וצרות רבות ורעות מצאו את ישראל בצרותיו בימים אלה, וכן חרב הבית בראשונה ובשניה בימים אלה של מצרים ומצור ומצוק, משום כך הוקבעו כל ימי בין המצרים לאבל על חורבן בית המקדש, ובכוונות האר"י שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה.

כתב בספר סדר היום (עמ' קמא'): יש נוהגים שכל שלושה שבועות אלו, שהם כ"א יום שיש משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב אין אוכלין בשר ולא שותין יין (עי' שו"ע סי' תקנא') כי אם משבת לשבת מפני כבוד השבת ומביאין סמך מדניאל (י' ג'.) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין וכו' עד מלאות שלושת שבועות ימים, וראוי לכל תלמיד חכם לנהוג כך אם בידו לעשות שאינו חלוש כל כך, כיון שהם ימי הרעה ובין המצרים כבדים לנו בעוונות דאיתרע מזלינו ראוי לנו שנחלה עצמינו על כך ולפחד מן הדין כאילו חרב מונחת בקרו זוית. וכן אמרו ז"ל (מדרש איכה א' ג') ששולט בהם קטב ומררי, ואם כן אין ראוי להשוות אלו הימים לשאר ימי השנה להקל בהם אלא להחמיר לצער עצמו בכל דבר וכו'.

כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער ט' פרק יא'): נהגו להתאבל בין המצרים איש איש כפי יראתו מהבורא יתברך שמו, ועיין גם כן בשו"ע (סי' תקנא') שכתב שראוי לאדם לסגף עצמו בכל מה דאפשר ואל יקל בעידונין חס ושלום שלא יסיח דעתו מהאבילות ודרשו רבותינו ז"ל (תענית ל' ע"ב) על הפסוק שישו איתה כל המתאבלים עליה שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה ושאינו מתאבל וכו' רחמנא לצלן. ויזהר האדם מאד ביחוד בימים אלו למעט שיחה בכל מה שאפשר שלא יבוא למלאות פיו שחוק, ואיסור זה הוא גם בכל ימי השנה מדינא דגמרא והובא ג"כ בשו"ע (סי' תקס' ס"ה) ודי בהערה זו.

כתב בספר הברית (חלק ב' מאמר יב'): וכבר היה מעשה בצדיק אחד שנהג לקום תמיד בחצי הלילה להתאבל על הר ציון ששמם ויתן את קולו בבכי קול בכי וקול זעקה ובא שכנו אחד מן הבורים ואנשי מקנה ואמר לו מה תצעק ומה תתאונן ולמה בכה תבכה בלילה בכיה של חנם על גאולתנו ועל פדות נפשנו מן הגלות הן תוחלתך נכזבה כלו כל הקצים ועדיין לא בא משיח ואין לו לא נשמע ולא נראה בזה העולם אך נגד ה' משיחו וכבר עזב ה' אותנו כל כך מאות שנים בכו העם הרבה בכי בכל השנים בין המצרים ויתמו ימי בכי אבל ג' שבועות וט' באב גם בשנה הזאת ועברו כל הימים ואין מושיע, ואם היום יבא משיח איך יקויים שמחנו כימות עניתנו (תהלים צ') הרי כבר עברו כמה מאות שנה באלף הששי ג"כ ומה אוחיל לה' עוד במה יושיע את ישראל אחר כי הזמן חלף הלך לו בעת ספוד ולא נשאר עת לרקוד, והשיב לו דע לך איש נבל שאפילו אם אהיה בשנה אחרונה של אלף הששי לא אמנע מיחל לאלהים כי עוד אודנו ישועת משיחו ורוח והצלה יעמוד ליהודים ובא יבא רוח אפינו משיח צדקנו בלי ספק אע"פ שיתמהמה עד סוף אלף הששי חלילה כי דבר אלהינו יקום לעולם וירם קרן משיחו כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול אשר עמנו בגלות, וכבר הבטיח אותנו ע"י נביאי אמת כי בא יבא ישועת ישראל משיח ה' ויוסיף ה' שנית להתגלות בכבודו אלינו, כנאמר אשרי המחכה ויגיע ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין (דניאל י"ב), ונאמר ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים (מלאכי ג'), ונאמר אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס'), ונאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' (מלאכי ג'), ונאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים (ישעיה כ"ז), ונאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד), ועי"ש עוד.

ימי בין המצרים, נוהגים בהם מנהגי אבילות. ונחלקו המנהגים, יש שאין נושאין נשים ולא מסתפרים ואין אוכלים בשר ושותים יין מי"ז בתמוז. ויש מר"ח אב שבו נאמר משנכנס אב ממעטין בשמחה ומוסיפין גם איסור רחיצה כיבוס גיהוץ ועוד. ויש מחמירים בשבוע שחל בו תשעה באב. וככל שעוברים הימים מי"ז בתמוז לקראת תשעה באב מחמירים יותר (עי' שו"ע סי' תקנא'). על חלק ממנהגי האבילות שאנו נוהגין מר"ח ובעיקר בשבוע שחל בו יש לכך מקור במס' תענית (כו' ע"ב כ"ט ע"א ב') ובברייתא במס' יבמות (מג' ע"א), ע"ש. אך לגבי אכילת בשר ושתיית יין מבוא' בגמ' בתענית שאסור רק בערב ת"ב בסעודה המפסקת בלבד, אבל קודם לכן משמע בגמ' שמותר. אלא שזה מוזכר בראשונים, על כך בעז"ה במאמר שלפנינו.

בשו"ע (סי' תקנא' סעי' ט') כתב ג' מנהגים בזה הענין וז"ל: יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו (דהיינו שבוע שחל בו ת"ב). ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז, (פרט לשבתות שבינתיים) ע"ש. המקור למנהג הראשון שאסור רק בשבוע שחל בו הטור (שם) מביא לכך מקור מדברי הירושלמי בתענית (א' ו') וכן הוא ברמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"ו) וז"ל: וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו (שבוע שחל בו ת"ב), ע"כ. והמנהג השני שנוהגין זאת מר"ח אב הוא מובא ג"כ בטור שם. וכן כתב הרשב"א (בשו"ת ח"א סי' שו') וז"ל: וגדולה מזו נהגו אבותיכם נוחי נפש שלא לאכול בשר משנכנס אב. ואף על פי שאין כאן איסור כלל מדין התלמוד. שאפילו בערב הצום בסעודה שאין מפסיק בה מותר לאכול בשר ולשתות יין. אפילו כן מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר של ראשונים. ופורץ גדר ישכנו נחש של דבריהם, עכ"ל. והמנהג השלישי שכותב השו"ע שיש נוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מי"ז בתמוז מקורו הוא מבספר כלבו (סי' סב') וז"ל: ויש נמנעין מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר וכו'. וכתב ה"ר אשר ז"ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתית היין משבעה עשר בתמוז עד עשרה באב ואומרות שכך קבלו מאימותיהן דור אחר דור, ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד וכן בעונותינו בטל נסוך היין ויש מן האנשים שנהגו כן, ונהגו בספרד שאין אוכלין בשר מר"ח אב עד תשעה בו, וע"ש. (ועי' בשע"ת סי' תקנא' ס"ק ט'. ובמ"ב ריש סי' תקנב' ובס"ק ה'. וע"ע בספר הליכות שלמה – ת"ב עמ' תטז' בהגה"ה). ובמחזור ויטרי (סי' רסג') כתב: בתלמוד ירושלמי (הרבה גירסאות יש בזה הירושלמי, עי' בטור ובאור זרוע ובספר המנהיג ועוד) אמר מר הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב מנהגא הוא. ורוב הגאונים שבלותיר נהגו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משנכנס אב עד ט' באב, ויש שמקדימין מי"ז בתמוז עד ט' באב לנהוג כן, וע"ש.

ואף שאלה הלכתית בקשר למנהג זה אנו מוצאים במרדכי פסחים (פ"ד תרב') וז"ל: נשאל לרבינו מאיר על מי שרגיל להתענות בכל שנה תענית שלפני ראש השנה ובין ראש השנה ליוה"כ או מי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מריש ירחא דאב או משבעה עשר בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא והשיב וז"ל אמר לי מורי קרובי רבי יהודה כהן שצריך שלשה שיתירו לו וראייתו וכו', ע"ש. ובספר קיצור שולחן ערוך (סימן סז') פסק, מי שנהג איזה חומרא בדברים המותרים מדינא מחמת סיג וגדר ופרישות, כגון תעניות שבימי הסליחות, או שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין משבעה עשר בתמוז ואילך וכיוצא בו אפילו לא נהג כן רק פעם הראשונה, אלא שהיה בדעתו לנהוג כן לעולם, או שנהג כן שלש פעמים, אף על פי שלא היה בדעתו לנהוג כן לעולם, ולא התנה שיהא בלי נדר, ורוצה לחזור מפני שאינו בריא, צריך התרה, ויפתח בחרטה שהוא מתחרט על מה שנהג כן לשם נדר. לכן מי שהוא רוצה לנהוג באיזה חומרות לסיג ופרישות, יאמר בתחלה שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההיא, או בפעמים שירצה, ולא לעולם.