'שהחיינו' בבין המצרים

וזאת למודעי, כי לא באו הדברים הכתובים במאמר שלפנינו להיות כפסק הלכה למעשה, אלא למישקל ומטרי כדת של תורה והמעיין, הטוב בעיניו יבחר.

כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה (מ"ב רכה' יט'). וז"ל הירושלמי בשלהי מס' קידושין (פ"ד הי"ב): רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא. פי' היה חושש להלכה זו והיה מקבץ פרוטות לקנות בהן מכל דבר המתחדש פעם אחת בשנה. לישנא אחרינא, עשה כן לברך שהחיינו וליתן שבח והודיה להשי"ת על שברא בריות טובות ליהנות בהן בני אדם (פני משה. ועי' בביאור הגר"א סי' תקנ"א יז').

אך לגבי ימי בין בין המצרים כתב בספר חסידים (סי' תתמ'): יש מהחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב, כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב, ועי"ש. (ועי' במהרי"ל עמ' רלט') החיד"א בפי' ברית עולם (שם) כתב על כך, דהחסידים הראשונים לא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב ואפילו בשבתות, כן כותב האר"י ז"ל (הבאינו דבריו לקמן) שאפילו בשבתות שבבין המצרים אין לברך 'שהחיינו'. ואח"כ כותב בספר חסידים דיש נוהגים לברך בשבת, עי"ש. וכן בספר האגודה (מס' ברכות) כתב, שיש מסופקים אם לברך שהחיינו על פרי חדש כשיכולים לברך עליהם אחריהם, כי החסידים הראשונים אינם רוצים לאוכלם וטעמם שאין רוצים לומר בימי אבל וצער שהחיינו לזמן הזה, וכ"כ הכל בו. ובשו"ע  (סי' תקנא' סעי' יז')כתב: 'טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים'

הדברים אמורים לגבי פרי או מלבוש חדש, אך על מצוה שהגיע זמנה בבין המצרים כגון פדיון הבן (שו"ע סי' תקנ"א יז') או ברית מילה מברך 'שהחיינו'. ובדבר הרשות שזמנו עתה, כגון מצא מציאה, או ראה חבירו החביב וכדו', כותב היעב"ץ (סדור בית יעקב – דיני בין המצרים): קרוב אני לומר שמברך, דחשיב כמצוה, מאחר שאי אפשר לדחותו והרי הגיעה לו הנאה, והוא כמצווה לברך לברך עליה משא"כ בפירות שלא יאכל.

וכתב במגן אברהם (תקנ"א ס"ק מב') דטעם האיסור הוא, כיון דהזמן ההוא זמן פורענות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו, עכ"ל. אמנם בביאור הגר"א חולק, וכתב דהוא חומרא יתירה, וכן הט"ז מפקפק בזה, ועל כן כותב המשנה ברורה (ס"ק צח') שבשבת אין להחמיר בזה, דבלאו הכי הרבה אחרונים מסכימין להקל [בברכת שהחיינו] בשבת. אמנם המג"א (שם) הביא בשם כתבי האר"י (עי' באר היטב ס"ק לח') שאפי' בשבתות של בין המצרים אין לברך שהחיינו.

ולענין פרי שלא ימצא כמוהו אחר ט' באב ואינו יכול לשמרו עד שבת מפני שיתקלקל, מותר לברך עליו שהחיינו ולאכלו בבין המצרים (רמ"א שם. ונ"ל שטעמו מהירושלמי הנ"ל, דאל"ה לא יאכל). וכתב בט"ז: ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים [לברך שהחיינו] דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו, ועי"ש. ונראה דכל הפוסקים הנז' לא חיישי לזה משום דס"ל כמ"ש ביומא (י"ג ע"א) דמיתה לא שכיחא (כף החיים ס"ק רכ'). ולגבי ראש חודש אב דינו כשבת לענין ברכת שהחיינו (שער הציון אות צט').

כתב בספר חיי אדם (כלל קלג' סעי' ח'): וגם נוהגין שאין מברכין שהחיינו בימים הללו, אע"ג דאפי' אבל מברך שהחיינו, מ"מ ימים אלו כיון שהזמן הוא זמן פורעניות, אין מברכין שהחיינו לזמן הזה ולכן ג"כ אין לובשין בגד חדש, דצריך לברך שהחיינו ובשבת יש נוהגין היתר לברך שהחיינו ואם לא ימצא הפרי אחר ט"ב או על פדיון הבן, מברכין אפי' בחול, כדי שלא יחמיץ המצוה.

דנו הפוסקים, באחד שלקח פרי בבין המצרים וברך ברכת הפרי, האם יברך גם ברכת שהחיינו, וכתבו שיברך (מהר"י ן' נעים, הובא בתשו' כנה"ג או"ח ח"ב סי' לד', והסכים עמו הכנה"ג שם סי' לה'. עי' בשערי תשובה) וכן מי שאכל פרי חדש בבין המצרים ולא בירך שהחיינו שחשב דאסור לברך, אחר בין המצרים יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו ויכוין לפטור גם אותו פרי (שע"ת שם.)

בשו"ת אבני נזר (סי' תכח') כתב, שנ"ל להתיר לברך שהחיינו על פירות חדשים בשבת שבבין המצרים, משום שזה לא דוחה מצות עונג שבת, ויברך את ברכת הפרי ושוב יהיה חייב לאוכלו ויברך ברכת שהחיינו, ואם כבר בירך ברכת הפרי על פרי אחר שלפניו, אזי יאכל את הפרי החדש בלא ברכת שהחיינו, עי"ש.

כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער ט' פרק יא'): נהגו להתאבל בין המצרים איש איש כפי יראתו מהבורא יתברך שמו, ועיין גם כן בשו"ע (סי' תקנא') שכתב שראוי לאדם לסגף עצמו בכל מה דאפשר ואל יקל בעידונין חס ושלום שלא יסיח דעתו מהאבילות ודרשו רבותינו ז"ל (תענית ל' ע"ב) על הפסוק שישו איתה כל המתאבלים עליה שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה ושאינו מתאבל וכו' רחמנא לצלן. ויזהר האדם מאד ביחוד בימים אלו למעט שיחה בכל מה שאפשר שלא יבוא למלאות פיו שחוק, ואיסור זה הוא גם בכל ימי השנה מדינא דגמרא והובא ג"כ בשו"ע (סי' תקס' ס"ה) ודי בהערה זו.