איפה אנחנו?

איפה אנחנו בהיגררות אחרי האופנה והמודרנה, הפתיחות והמצליחנות, איפה היא אותה מחיצת שמים, שבהזזתה כמלוא נימה נפרץ פרץ עמוק לעמקי הנשמה. איפה אנחנו?- רבונו של עולם!

גם אם יפים הדברים לצינעה, אבל כאשר הנעורת כבר אוכלת המחנה, והיא מאיימת להצית את הבירה כולה, החובה לצעוק: ה-צי-לו!

הרחוב החרדי נפרץ, ובל נסתיר את האמת מפני עצמנו. יש קהלים סגורים יותר- וחסד ה' עליהם עד עולם- אבל הם לא הרוב הדומיננטי, המכריע, המכתיב את אורח החיים של הרחוב החרדי. כי הרחובות שלנו הולכים ומתפרחחים, הידרדרות המלבושים וכו', גם בקרב ה''ישיבישע'' וגם בין ה''חסידישע'', מאיימת על שלום חרדיותנו.

בל נטמין ראשינו בחול, כי בנפשנו ובנפש ילדינו הדבר. הירידה של סגנונות ואופנות הלבוש, והנוהג הרחובי, כבר השיגו את שהיה לפני שנתיים/ שלוש במחנה ''המזרחי''. ואם באותם פיאות הנראות 'טבעיות', האסורות לפי כל קנה מידה הלכתי, למשל, עסקינן, כבר חדר השקץ והעכבר, ארס הצניעות הטבעית, לבתים רבים של 'חרדים' ממש, לפחות למראה עין.

הראוותנות וההתפארות, שהיו נס המרד של עוקרי תורה וחסידות, אומצו ברחוב החרדי ללא בושה, בגאווה שחצנית ובתחרות מופרעת. המודרנה, גם בחסות הכובע השחור והחולצה הלבנה, חדרה, לעזרת נשים בעיקר, ומה יאמרו ומה יעשו ילדיהן אחריהן, כשהם יתבגרו וישנו גם הם 'רק קצת' את הלבוש ואת הסוס...

אפס, אם בעבר- לפחות הזכור לנו מנעורינו- אזי כל מי שנתקף בחילוניזם, בציוניזם, או סתם בפרחחות, הפשיל מעליו את הגלימה החרדית והסיר את הכיפה, ועשה מה שעשה, ולבש מה שלבש, הרחק מעינינו ומעיני ילדינו- היום, רחמנא ליצלן, כל זה קורה ברחובות שלנו. הבעלים עוד נראים חרדים, ואפילו עם לבוש חרדי 'מלא', ואילו היא... ה' ישמרנו ויצילנו!

והם מסתובבים בתוככי שכונותינו ללא בושה, בשחצנות נטויית גרון, באתגרות נמבזה, ואין נגדם פוצי פה ומביעי מחאה, ובניהם ובנותיהם של אבא ואמא אלה חודרים לישיבות שלנו ולסמינרים שלנו, מרעילים בארות ומחבלים כרמים, ואנו-  אנה אנו באים?!

(מן העיתונות. אייר תשס''ה)