הגאון רבי אביעזר פילץ שליט"א

ראש ישיבת תפרח (תמצית מדבריו בכנס הנ"ל)

הנביא אומר "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע". הפסוק מלמד אותנו שהצרות של יעקב שונות מהצרות של אומות העולם, אומות העולם כשעוברת הצרה אומרים הלואי שלא תהיה הצרה מגיעה, לא כן הצרות של יעקב, הגם שצרות נוראות עברו על עם ישראל, לא היו צרות שלא השאירו רושם של רוממות. "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחושך ה' אור לי", אומרים חז"ל אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה ה' אור לי, וכדברי רבינו יונה בשער השני: "כי יהיה החושך סיבת האורה". הפכת מספדי למחול לי, המספד עצמו הופך למחול. בליל הסדר אוכלים מרור, אומרים בשם המהר"ל ללמדך שהמרור הוא חלק מהגאולה.

על הפסוק "לא יעקב יאמר עוד שמך" מביא רש"י מהמדרש וז"ל "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגילוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה אליך בבית אל ומחליף את שמך ושם הוא מברכך ואני שם אהיה ואודה לך עליהם, וזה שכתוב ויסר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו, ומה נתחנן לו, בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, המתן לי עד שידבר עמנו שם, ולא רצה יעקב, ועל כרחו הודה לו עליהן, וזהו ויברך אותו שם, שהיה מתחנן להמתין לו, ולא רצה".

והדברים תמוהים וסתומים, מה היה איכפת לשרו של עשו, הוא מוכן להודות על הברכות, אבל רק שם, כשנגיע לבית אל ושם הקב"ה יהיה, ויעקב מתעקש ואומר אני רוצה דוקא פה, מה היה כאן הויכוח?

ונראה לבאר ע"פ הדברים הנ"ל, שרו של עשיו הבין שעתיד יעקב למלוך בעולם, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", הוא היה מוכן שלעתיד לבוא יהיה יעקב במקום הראוי לו, אבל הוא בכה והתחנן שזה יהיה בזמן שתהיה ישראל, אבל לכל הפחות בזמן שאתה יעקב, לשון עקבה, בזמן שידי נתונה עליך, את הזמן של הצרות תשאיר לי לגמרי, שמהצרה לא תעשה ברכה, ויעקב אומר אני לא מוותר, אני רוצה את אותה סגולה מיוחדת של "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" שתהיה החשיכה סיבת האורה, והמלאך נכנע "ויברך אותו שם".

נצחון זה מהווה אמת יסוד לכל המהלך של עם ישראל בכל הגלויות. אלמלא אנטיוכוס לא היו לנו את אותם ימי האור של חנוכה, אלמלא עמלק, אלמלא המן, לא היה לנו אותו האור, את אותו היום שנקרא פורים, שהוא כפורים, שיום הכיפורים מנסה להשתוות אליו, את אותו היום שכ"כ משופע בחסד עליון.

לא היו החשמונאים מגיעים לדרגתם אלמלא היתה עת צרה ליעקב. לא היה שבט לוי מגיע לדרגתו אלמלא היה חטא העגל. לא היו יהושע וכלב מגיעים לדרגתם אלמלא היה עם ישראל באותה שפלות של חטא המרגלים.

עת צרה היא ליעקב, נמצאים אנו במצב של צרה, שכמדומה שלא היתה כמוה כבר מאות בשנים, שחדר שרו של עשיו למחנינו, אותה רוח טומאה של הרחוב חדרה לקודש הקדשים. צלם בהיכל!  

וייאבק איש עמו, זהו יסוד לדורות, שכל מלחמה שישנה עם זרעו של עשיו, ישנו מאחוריה כח טומאה שנקרא שרו של עשיו, שתפקידו להכנס לתוך יעקב, ותקע כף ירך יעקב. וכמו"כ בענינינו, המלחמה איננה מלחמה פרטית של בית זה או אחר, עיר זו או אחרת, סמינר זה או אחר, זו מלחמת קודש של עם ישראל בקדושתו וטהרתו! עם ישראל נלחם עם שרו של עשיו!

בדורות קודמים שרו של עשיו היה בדמות היוונים, האינקויזיציה, הנאצים וכו', היום הוא לבש פנים אחרות, פנים שוחקות ומאירות, הוא אינו בא בדרך של מלחמה, הוא נלחם מבפנים, הוא כובש את הלבבות! הוא חודר לליבו של כל בית ובית, של כל אשה ונערה, אותו "אל זר", ולא יהיה בך אל זר, זהו אל זר שבליבו של כל אחד ואחד.

כתוב בפסוק בישעיה כי צו לצו קו לקו, אומר רש"י כשם שיש לנו צוים וקוים, כשם שיש לצד הקדושה חוקים, כשהנביא מוכיחם אומרים יש לנו צו לצו, לנו יש צו אחר, זהו הצו של שרו של עשיו שאומר: מוכרחים ללכת כך, א"א להכנע לגמרי לדרכי הצניעות...

אין זו מלחמה פרטית עראית של דור זה, זו מלחמת חרמה של עם ישראל! זו מלחמה על הלב של עם ישראל! עם ישראל נמצא בשפלות שלא היתה כדוגמתה בכל ימי גלותינו! שרו של עשיו נכנס לתוך קודש הקדשים! עלינו לדעת את חובת המלחמה, את חובתינו להציל את כבודו, את קדושתו וטהרתו של כלל ישראל.

אין זו מלחמה על סעיף בשו"ע אם כתוב כך או אחרת, זו מלחמה עם שרו של עשיו שנמצא בליבו של כל אחד ואחת! מוכרחים להלחם עם הלב בעצמו, עם הפנימיות, על כל אחת להלחם עם כח פנימי שיש בה. אין זה קל לעמוד במלחמה זו, אין זו מלחמה שאפשר לצאת בה בחרב ובחנית, צריך לרומם את המלחמה, לדעת על מה לוחמים, המלחמה צריכה להיות על הפנימיות, על השרשת היסודות!

עלינו להשריש בלבבות שעם ישראל אינו ככל העמים, אנו עם הנבחר, אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות! עלינו להשריש בלבבות "שלא עשני גוי"! אם ישנו רצון ללכת במלבוש הדומה לאמריקה, לפריז, ללונדון, הדבר מעיד על חיסרון בפנימיות, על חיסרון ב"אתה בחרתנו מכל העמים", על חיסרון ב"שלא עשני גוי"!

עלינו להשריש בליבותינו פנימה שעם ישראל שונה מכל האומות. אצל עם ישראל החן אינו תלוי במה שבעולם קרוי חן, החן של עם ישראל הוא ממלכת כהנים וגוי קדוש! זהו ההוד! יפיו והדרו של עם ישראל הם בקדושתו וצניעותו, בכל כבודה בת מלך פנימה! אין זו הגבלה, זוהי הרחבה של החן והיופי של עם ישראל!

- - - - - -

אמנם, גם בצרה זו עלינו לזכור את ה"ממנה יוושע". עלינו לדעת שישנה כאן הזדמנות בלתי חוזרת! שבט לוי זכה רק בגלל אותה ההזדמנות של חטא העגל. מי יודע, הרי אנו מקוים שימי הגאולה קרובים, מי יודע אם תחזור עוד כזו הזדמנות, אותה עת צרה שממנה יוושע.

מצינו בחז"ל "אלוקיהם של אלו שונא זימה". ביטוי כזה כמעט ואינו מופיע בחז"ל על דברים אחרים. הדברים נעלים מבינתנו, אך אם חז"ל השתמשו במילים אלו, הם באו להחדיר בליבותינו, שכשם שאצל אדם ישנם דברים המעוררים אצלו סלידה אך למדת "שונא" לא הגיע, וישנם דברים שהוא שונא, כך אצל הקב"ה ישנה בחינה של "שונא", ישנם דברים שגורמים לו להיות שונא! דבר זה הבינו גם אומות העולם, בלק ובלעם ידעו את הסוד הזה, אם הנך חפץ לפגוע בציפור נפשם של עם ישראל, אל תלחם בחרב ובחנית, אל תקח את בלעם לקלל, זה מיותר, תכנס בלבבות, תכניס קצת זימה, וכבר ניצחת את המערכה.

כולנו רוצים ברכה. אם בא צדיק לעיר כולם רצים לקבל ברכה. כל אחד יודע, עתים שאדם מצפה לברכת שמים, עיתים אדם נמצא עם בת הזקוקה לשידוך, עיתים אדם נמצא בחולי ה"י, עיתים אשה נמצאת בקושי בלידה או שאר דברים, מחפשים זכויות, מחפשים סגולות, מחפשים ברכה, וכאן הרי כל אחד מבין, אם הקב"ה שונא זימה, אם אצל הקב"ה זימה מביאה קללה, כמה ברכה תבוא על כל הידור בעניני הצניעות! כמה שפע יימשך מכל העולמות לאותה אשה ולאותו אב שישכיל לחנך את בנותיו שתלכנה בדרך ובצורה בה צריכה ללכת בת ישראל! כמה שפע של ברכה, כמה שידוכים יילכו למישרין, כמה בנים וחתנים תלמידי חכמים! לא צריך ללכת לצדיקים, לא צריך לחפש סגולות, הברכה מובטחת!

כל אחת ואחת תוכל לומר לקב"ה בעת שתצטרך לבוא אליו בתחינה: רבונו של עולם! זכור לי איך שעמדתי בעוז ובעזות דקדושה כנגד כל מיני מבטים של אלו שאולי לעגו לי בזוית עיניהם, שיניתי מה שצריך לשנות ולא הבטתי לימין ולשמאל, זכור לי בוראי! אין ספק כי יפתחו שערי שמים! תהיה אותה הברכה של הפכת מספדי למחול לי. הקב"ה אומר- כשהייתי בצרה עזרת לי, בודאי אהיה עמך בצרה. עשית רצוני- אעשה רצונך. וכמו שכתוב ביחזקאל "והכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני".

וכן במה שנוגע לכלל ישראל, באים אנו לפני בורא עולם ואומרים: רבונו של עולם! הבט משמים וראה כי היינו לעג לקלס בגויים, שונאים זוממים להשמיד אותנו, הבט משמים וראה באיזה מצב אנו נמצאים, אך צריך שער, צריך מסלול שיפתח שערים לאותה בקשה. במעמד זה ובמעמדים האחרים נוכל לבוא לפני בורא עולם ולומר: רבונו של עולם! שמענו, הרגשנו מה שאתה שונא, שינינו מה שצריך לשנות, תיקנו מה שצריך לתקן, עשינו למענך, עשה למעננו!

ומאידך, להשאר עכשיו אדישים, להמשיך ללכת באותו מהלך, אפי' אם ימצאו איזו דרך היתר, אבל זה לא ההידור על כבודו של מקום! זה לא ההידור על אותם דברים שהקב"ה שונא! זה סותם צינורות של שפע וברכה! ואינני רוצה להעלות על הדעת מה יהיה אם ח"ו אצטרך פעם לפנות אל הקב"ה ולומר: "רבונו של עולם תעזור לי, אני בצרה", אני אשפוך דמעות כמים, אבל כשהיה המעמד הזה לא הטיתי שכם, לא עזרתי...

עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, זהו השורש עליו צריכה להיות אותה מלחמת פנים. זו צריכה להיות צורת המלחמה, צריכים להראות את ה"ממנה יוושע", מה אפשר להרויח מה"עת צרה היא ליעקב". אם מותרת צורה זו או אחרת, מישהו יכול להתווכח כך או כך, אך עלינו להבין, ישנה פה הזדמנות לברכה, אפשר לזכות לברכה  בבית, להרחבת הדעת, לכל הדברים הגדולים שכל יהודי ויהודיה מאחלת לעצמה ולכל משפחתה.

אלו הדברים שצריכים לחלחל בליבותינו, טופח ע"מ להטפיח, שנוכל להעביר לבני ביתינו, שהמלחמה איננה רק להגן על הצניעות, זו מלחמה להגן על עצמנו, להגן על הברכה, להגן על עם ישראל!

יתן הקב"ה, אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים ויזכור ברית איתנים, ויציל נפשותינו מן השעות הרעות ויחון אותנו לפליטת עולמים.