ספר חדש! נאה דורש ונאה מחבר

כמה פעמים הוזמנת לדרוש בשמחה כל שהיא, ולא מצאת דרשה מעניינת שאינה נדושה? הרה"ג ר' אביאל בוארון שליט"א מגדולי הדרשנים  בצפון הארץ, החליט לא להותיר את דרשותיו המעניינות לעצמו, והוסיף על ה'נאה דורש' גם את ה'נאה מחבר' * בספר 'נאה דורש' שהוציא לאחרונה הוא בחר את הדרשות המרתקות ביותר על כל האירועים והשמחות: ברית מילה, פדיון הבן, זבד הבת, בר מצוה, נישואין, חנוכת בית, אזכרות ועוד. לכבוד הוצאת הספר ישבנו לראיון עמו על דרשות ודרשנים, וגם: הוא לימדנו מנסיונו עצות וטיפים לדרשנים.

 

מה הביא את כבודו לצאת לעם ולדרוש לרבים? 

"הבורא יתברך נתן פה לאדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, היא רוח ממללא - כח הדיבור. ובכח הדיבור אפשר לשמח עצובים, להרנין לב נדכאים ולהלהיב הלבבות לעבודת ה' ושמירת מצוותיו ותורתו. ה' זיכנו ברחמיו וחסדיו למסור שיעורי תורה ודרשות רבות באירועים, באזכרות ובשמחות שונות. וברוך הוא וברוך שמו שהציבור נהנה ושמח בדברים, המיוסדים על דברי חכמינו ז"ל בגמרא ובמדרשים, ומתובלים במעשיות ומשלים ולשומעים ינעם.

 

"את ההתחשלות לדרוש ברבים, קניתי בלומדי בישיבת כסא רחמים המעטירה, אשר בצילה חמדתי וישבתי, וזכינו ללמוד בה עיון וסברא, חכמה ומוסר הלכה וגמרא, וגם כיצד לדרוש בצורה ברורה. בישיבה הנזכרת כל בחור בתורו מחוייב לדרוש לפני כל הישיבה, בכל שבת בחור אחר, כשהרב מכוון ומדריך את התלמיד כיצד לדרוש. בדרך זו מתרגלים הבחורים כבר מגיל צעיר לדרוש ברבים ללא פחד קהל. ובפרט אבי מורי הרב אמנון בוארון שליט"א אשר הוא דרשן ומזכה הרבים גדול בכל רחבי הארץ עודדני בזה.

 

"ראיתי פעם בהקשר למעלת הדרשה דבר מענין ב"פלא יועץ" בערך "שמיעה", שכתב: "אמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (ישעיה נה, ג): "שמעו ותחי נפשכם", בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם אדם שנפל מהגג ונתמלא כל גופו מכות, הרופא נכנס אצלו וממלא כל גופו רטיות (תחבושות). אבל הקב"ה אינו כן, אלא אדם מלא עוונות, אומר לו הקב"ה "תן רטיה על האוזן וכל הגוף מתרפא", הדא הוא דכתיב: "שמעו ותחי נפשכם". והטעם שחשובה כל כך השמיעה, הוא על דרך אומרם: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. כך השמיעה מביאה לידי מעשה יותר מן הלימוד. שיותר פועלת השמיעה ממי שיש לו לשון לימודים שדורש בצחות לשון, יותר מאם ילמד בעצמו ספרי מוסר. וסימן לדבר: "שמע בני מוסר". עד כאן. ובערך "מזכה" כתב: ידוע מאמר רז"ל "כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו" וגדולה מזו אמרו "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" (יומא פז.). ויש כמה מיני מזכה, האחד על התורה, כגון ללמד את העם דעת ויראת ה', וכן לדרוש ברבים דברי מוסר וחוקי האלוקים ותורותיו תמיד. אולי באיזה יום מן הימים יעשו דבריו פירות. אם לא למאה, לעשרה. ואם לא לעשרה, לאחד. ומה טוב ומה נעים לכתוב בספר דברי מוסר והנהגות ישרות שהרי הוא כדורש בפני אלפי רבבות ישראל! הנה כי כן, לו בכח יגבר איש, וברוח שפתיו יוכיח את אחרים וזו מצוה על כל אדם, לא לחכמים בלבד, רק איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק לעשות נחת ליוצרנו. ע"כ.

 

מה כבודו יכול לייעץ מנסיונו לדרשנים אשר כמותו?

"תחילה יש לדעת כי מעלת המעשיות והסיפורים המשולבים בדרשה, גדולה היא עד מאוד. וכבר אמרו רבותינו בפרקי אבות (פ"א מי"ז) "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", ופירשו בדרך מליצה, לא הדרשה היא העיקר אלא המעשיות המובאות בה.

 

"דבר נוסף, על הדרשן להשתדל לומר את דבריו בשפה ברורה ונעימה ובלשון פשוטה שתובן לכל. ולא יאמר מלים ומושגים "גבוהים" משפת העם, וכן לא להזכיר בדרשה מלים בארמית אם הציבור אינו בקי בהם, כגון: "מסתמא כולכם יודעים...", או "אין נפקא מינה אם...", כי בזה מתנתקת הקשבת הציבור אשר אינם מבינים את כוונתו ודבריו.

 

"כמו כן יש להקפיד לדבר בקול רם שיישמע לכלל הציבור, וכך גוברת ההקשבה.

 

"דבר חשוב מאוד הוא, להכניס בדברים "מילתא דבדיחותא" – דברים שיעלו חיוך על פני השומעים ותמשך נפשם לשמוע ולקבל. ולפעמים כדאי לעצור את שטף הדיבור למספר רגעים, ואז להמשיך, וכך מתעורר לב הציבור. וכך יעשה גם לאחר ששואל שאלה או תמיהה על פסוק או מימרא, ישתוק מספר רגעים כדי שיפנימו את הקושיא ויתאוו לשמוע את התשובה.

 

עוד טיפ קטן: להפוך כל נושא שמדברים עליו לרלוונטי עדכני ואקטואלי, כדי לחבר את הקהל לענין. עם מדברים למשל על מלך גדול, לצורך הדרשה הוא יקרא 'נשיא ארצות הברית'. עם מוזכר במשל כרכרה, בדרשה היא תיהפך למכונית מרצדס... כשמספרים על דליקה שפרצה בעיירה, אפשר לשלב מכבי אש ומשטרה וכו'.

 

ותן לדרשן ויחכם עוד!

 

כיצד עלה הרעיון לחיבור הספר?

"ראיתי להרבה מידידי הדרשנים ואני בתוכם שכאשר באים למסור דרשה מתקשים בחיפוש אחר חומר שיתאים לצבור הרחב, מבלי לחזור שוב ושוב על אותם רעיונות, אשר על כן עלה בדעתי לקבץ יחד את הדרשות והמוסרים אשר זכיתי לדרוש ברבים, למען יהיה לעזר לדרשנים ולכל מאן דבעי בכל אתר ואתר.

 

"ולכן בספר זה, השתדלתי להביא רק את הדרשות המעניינות ביותר המתאימות ממש לדורשם בקהל! כדי שיוכל הדרשן לעורר בהם הנפשות ולרתק את השומעים לדברי התורה הקדושה. כמו כן הוספתי להביא פנינים וסיפורים יקרים מפי סופרים וספרים, דברים הערבים על שומעיהם והם בבחינת "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". ובאופן זה יוכל כל דרשן למצוא בספר זה אוצר נפלא לדרשות באירועים ושמחות, כגון: ברית, פדיון, בר מצוה, נישואין, אזכרה ועוד. כמו כן בסוף הספר הבאתי ברכות מחורזות אשר חיברתי לשמחות, וגם דברי זכרון לזכר צדיקים תמימים אשר בארץ המה.

 

"האמת שכבר לפני מספר שנים בקשני מו"ר הגאון רבי צמח מאזוז שליט"א שאערוך ספר דרשות לחתן וכלה, ולא איסתייעא מילתא.

 

"רוב ככל דברי הספר הזה הם מפי סופרים וספרים ואינם פרי שכלי ותבונתי, אלא חידושים ודרשות ששמעתי לפני זמן רב ובימי חורפי. ופעמים שהרכבתי רעיון עם רעיון אחר, ושילבתי בו מעשה מתאים. וגם הוספתי לפעמים נופך מדעתי בס"ד להמתיק הדרשות והפנינים. כמו כן כמה טעמים למצוות וסיפורי חסידים וכיוצ"ב הבאתי מהספר הנפלא "טעמי המנהגים". באופן שהכל מוגש כצפיחית בדבש מתוק לנפש ומרפא לעצם לכל "דורש" (תרתי משמע)!

 

את הספר ניתן להזמין בפלא' 052-7682772 (ניתן להשאיר הודעה)

 

 

 

דוגמאות לדרשות מהספר

מדוע לא הקדים אברהם אבינו למול?

ידוע שאמרו חז"ל (יומא כח:) שאברהם אבינו ע"ה קיים את כל התורה קודם שנתנה, שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי". ואם כן, לכאורה יש לשאול, מדוע לא קיים אברהם אבינו את מצות ברית המילה, שהיא מהיסודות העיקריים של עם ישראל, מדוע חיכה עד גיל תשעים ותשע שציווהו השם ורק אז מל?

ומסבירים, שחיכה אברהם אבינו לציווי ה', משום ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה"! (קידושין לא.).

אלא שא"כ קשה מדוע בשאר המצוות לא חיכה להיות בבחינת "מצווה ועושה" אלא קיימם מרצונו?

ומתרצים תירוץ נפלא: את שאר המצוות יכול היה אברהם אבינו לקיים מדעתו, וכאשר יקבל ציווי ימשיך לקיימם ולא הפסיד כלום. אבל בברית המילה, אם היה מל את עצמו, שוב לא יכול למול כשציווהו ה', שהרי כבר הסיר את העורלה, ואפשר למול רק פעם אחת, לכן חיכה לציווי ה' ורק אז מל בדרגת מצווה ועושה.

 

כח התורה!

בגמרא במסכת חולין (ז.) איתא: רבי פינחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים, הגיע בדרך לנהר גינאי. אמר לנהר: חלוק לי מימיך ואעבור! אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אני ודאי עושה, אתה ספק עושה ספק לא עושה. אמר לו רבי פינחס בן יאיר: אם אין אתה חולק לי מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! מיד חלק מימיו. היה שם אדם אחד שהיה נושא חיטים לפסח אמר רבי פינחס לנהר חלוק מימיך גם לזה, שעוסק הוא במצוה, חלק גם לו. עוד היה שם סוחר ערבי, וביקש רבי פינחס מהנהר שיחלוק מימיו ויבקע שוב בשביל שיעבור הסוחר, שלא יאמר כך הם עושים לי, שהם עברו ואני לא. וכן היה. עד כאן המעשה שמובא בגמרא.

ונשאלת השאלה מדוע מעשה זה לא מפורסם כמו קריעת ים סוף, הרי כאן נבקע הנהר שלוש פעמים, ואילו בקריעת ים סוף פעם אחת?

אלא אומרים בעלי המוסר, כאשר משה רבנו קרע את הים לבני ישראל היה זה קודם מתן תורה ולכן נחשב הוא לנס גדול. אבל לבקוע את הנהר אחר מתן תורה, כמו שעשה רבי פינחס בן יאיר, אין זה פלא, שהרי בכח התורה הוא פעל וממילא בודאי שיבקע הנהר, כי התורה כחה גדול.

ומעשה היה באחד מגדולי ישראל שבא אליו אדם ממרר בבכי, וסיפר שנכנס בבנו דיבוק, רוח רעה של אדם אחר, שנפטר, ומדבר מגרונו בצורה מבהילה מאוד. ציווה הרב שיביאו את הילד אליו, שישן אצלו לילה אחד, ובאמת כך עשו. באמצע הלילה והרב רכון על תלמודו, נשמע לפתע קולו של הדיבוק מדבר מגרונו של הילד, בקולות מפחידים ומבהילים עד מאוד.

הרב מיד קרא: צא ממנו מיד! אתה גורם לי כאן לביטול תורה!!! ומיד נשמע קול גדול ויצאה הרוח מן הילד וישן עד הבוקר ובבוקר קם בריא כאחד האדם.

זהו כחה הגדול של תורתנו הקדושה. ואשרי הנער שנכנס לגיל מצוות ומתחבר לשושלת הדורות האוחזת בעץ החיים.

 

 

דרשה בחרוזים לחתן בר המצוה

ברשות הרבנים, הורי היקרים ואורחים נכבדים.

ברשותכם האדיבה אומַר מספר מלים.

 

מִלים על טוטפות וקשרתם לאות

מִלים המבטאות את חשיבות המצוות.

 

ביום זה אני מניח תפילין

וכל המצוות עלי חלים.

 

תפילין של יד כנגד הלב

כדי להתחבר לאל האוהב.

 

ותפילין של ראש כנגד המח

ומטרתם היא לזכור ולא לשכוח.

 

לזכור לשעבד את לבנו לבורא

ששומר ומשגיח על כל מה שקורה.

 

להאמין בו בכל לב באמונה שלימה

כבן הממשיך את מסורת האומה.

 

מסורת נפלאה קדושה וטהורה

הלא היא הדרך הכתובה בתורה.

 

היום אני בר מצווה וחייב במצוות

ומעתה מוטלות עלי כל החובות.

 

כבד את אביך מעשים והדרכות

וכל המשפטים חוקים והלכות.

 

הנהגות ודינים וכל הפסוקים

אשר כתובים בתורת האלוקים.

 

יזכנו ה' ללכת בדרכיו

ותמיד לשמרנו יצווה מלאכיו.

 

במהרה בימינו יבנה המקדש

ומשיח בקרוב בימינו יחודש.

 

לסיום אודה להורי היקרים

שגידלוני וחינכוני בדרכי מישרים.

 

ותודה לכולכם שבאתם בכבודכם

יתן לכם ה' שמחה במעונכם.

 

תורה ומידות תמיד נשנן

ובא לציון גואל ונאמר אמן.

 

 

מדוע פודים רק את הבכור מאם?

נאמר בתורה "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב) ומשמע מהפסוק, וכך ההלכה, שפודים רק בכור מאם שהוא "פטר רחם" – הראשון שפתח את הרחם, אבל בכור מאב אינו בכלל "פטר רחם" ואינו בכלל פדיון. ועל כך הקשה הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל: מדוע קדשו רק הבכורים מאם, הרי טעם קדושת הבכורים הוא מחמת שניצלו במכת בכורות, וא"כ גם בכורים מאב היו צריכים להתקדש שהרי גם הם ניצלו, כי במכת בכורות מתו גם בכורים מאב (בבית שלא היה שם בכור מאם)?

 

ותירץ ענין זה, בהקדים קושיא נוספת שיש לשאול על מכת בכורות, והיא: לכאורה, כיוון שהקב"ה בכבודו ירד להכות בכורי מצרים כמו שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (שמות יב, כט) אם כן מדוע ציוה ה' לתת דם על המשקוף כדי שלא יבוא המשחית אל הבית לנגוף, הרי אם ירד הקב"ה בכבודו, בודאי יודע הוא להבחין יהודי למצרי?!

 

אלא צריך לומר שאת הבכורים מאב המית הקב"ה בכבודו ובעצמו, שרק הקב"ה יכול להבחין מי בכור מאב, אבל את הבכורים מאם שהדבר ידוע וניכר לכל מי הוא בכור מאם, ירד המשחית והיכה, ולכן היה צורך לשים דם על המשקוף כדי לסמן למשחית שזה בית של יהודי שלא יכנס לנגוף את הבכורים מאם. ולפי זה מובן היטב מדוע לא נתקדשו הבכורים מאב, כיון שאת הבכורים מאב היכה הקב"ה, לא שייך לומר שנעשה להם נס, שהרי הקב"ה יודע בודאי להבחין בין בכורי ישראל לבכורי מצרים. אבל הבכורים מאם שהוכו ע"י המשחית, בזה, נעשה נס לבכורי ישראל, שבדרך כלל קיימא לן "כיון שניתנה רשות למשחית להשחית אינו מבחין בין טוב לרע ובין צדיק לרשע" – ובכל זאת ניצלו הבכורים של ישראל! וזהו הנס הגדול שנעשה להם ולכן "קדש לי כל... פטר רחם!"

 

 

חתן – חתן – חתן

יש שלושה זמנים בחיי האדם שהוא נקרא חתן. בתחילה הוא חתן בברית המילה, כמו שנאמר "חתן דמים למולות". לאחר מכן הוא חתן בר מצוה, ואחר כך חתן נישואין כאשר נושא אשה. ועל כך רמז מרן רה"י הגר"מ מאזוז שליט"א ששלושת חתנים אלו רמוזים במלה חתן.

 ח' בגימטריא שמונה, כנגד ברית המילה שהיא ביום השמיני.

 ת' תורה, הוא חתן בר מצוה שמקבל עליו עול תורה ומצוות.

 נ' נישואין, חתן שנושא אשה ומקים בית בישראל.

 או ברמז נוסף - חתונה תורה נימול כנגד שלשתם!

וכנגדם מעלים ביום שמחת תורה שלשה חתנים:

חתן תורה – כנגד חתן בר מצוה שהוא מקבל עול תורה.

חתן בראשית – כנגד חתן ברית המילה הנימול בראשית דרכו בעולם.

חתן מעונה – כנגד חתן נישואין המקים מעון ובית לעצמו. ועוד י"ל כנגד השמחה במעונו של הקב"ה כמו שמברכים בסעודת חתן "שהשמחה במעונו".

ונרמזו שלשתם בשמחת תורה לסמל ולאות שבכל שלב בחיים צריך האדם להיות מחובר וקשור לתורה הקדושה, מראשית דרכו בעולם ולמשך כל חייו, כי היא חיינו ואורך ימינו. וכל הדבק בתורה זוכה לאורך ימים עושר וכבוד, כמ"ש "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד" (משלי ג, טז). והוא רמז נפלא מאד!

 

 

"שם חם ויפת" (בראשית י, א)

אומרים בעלי המוסר בדרך רמז, שכשאדם נושא אשה צריך שיהיו בה שלשה דברים חשובים, הרמוזים במילים "שם חם ויפת". והם:

 שם - שיהיה לכלה שם טוב, והיינו שתהא מפורסמת במעשיה הטובים ובמידות הגונות וכמ"ש בקהלת (ז, א) "טוב שם משמן טוב", שחשוב מאוד שיהיה לה שם טוב.

חם - שיהא לחתן חם הגון ירא שמים ותלמיד חכם, כאמרם ז"ל (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. ואם כן ראוי שתהא הכלה בת תלמיד חכם ובעל מידות.

יפת - שתהא הכלה נאה ביופי, כדברי חכמים בגמרא (כתובות טז:) כיצד מרקדין לפני הכלה? בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, ועוד אמרו חז"ל (ברכות נז:) אשה נאה מרחיבה דעתו של אדם.

אבל עיקר הענין הוא שישים האדם לבו לסדר העדיפות של הדברים! שקודם לכל יבדוק שהכלה עצמה יש לה שם טוב ודרך ארץ ובעלת חסד היא ומאירה פנים וכו'. אחר כך ידאג שתהא בת תלמיד חכם כי "שותא דינוקא בשוקא או דאבוי או דאימיה" (סוכה נו:) וכל מעשי הילד הוא לומד מאביו או מאמו. והדבר האחרון שידאג הוא ליופי. ואם עושה כן ממילא זוכה להקים בית נאמן ובנין עדי עד. אבל אם משנה את הסדר, שדואג קודם ליופי ורק אח"כ בודק את המשפחה ואת הכלה אזי ח"ו גורם להרס וחורבן ביתו, שיתכן שמעשיה אינם הגונים ומשפחתה אנשי חטא והוא יגלה זאת אחרי זמן מה ויחיה בצער כל חייו ח"ו. אשרי ההולך בעצת חכמים וכל ימיו יראה ברכה ושפע טוב.

 

"הרי את מקודשת לי"

המשפט שהופך את החתן והכלה לנשואים, הוא: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ופירושו – הרי את מיוחדת רק לי, כמנהג דת ישראל. ונשאלת השאלה, מדוע אומר "כדת משה וישראל", וכי משה רבינו ועם ישראל זה שני דתות שצריך לומר גם משה וגם ישראל?! הלא די לומר כדת משה או כדת ישראל?

אלא מסבירים בדרך רמז, שצריכים החתן והכלה לחיות כמו משה רבינו ועם ישראל. משה וישראל היו יחד ארבעים שנה במדבר, יום אחר יום ושנה אחר שנה, והיו להם תקופות קשות ותקופות טובות. היו זמנים שהקציפו בני ישראל את משה, ומרדו כמעט בה' ומשה רבינו עמד בפרץ והתפלל בעדם. כשהתנגדו למשה רבינו, אמר משה לה' "האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר יא, יב), ואם כן כעס עליהם משה. אבל אף על פי כן ידעו לחזור ולהיות שוב בשלום ולהמשיך שוב יחד לאורך כל הדרך.

כך גם צריכים איש ואשה לדעת, שגם אחרי ויכוח או כעס ח"ו, יש אפשרות ויש צורה כיצד להתפייס להרגיע ולהרגע ולהמשיך ביחד בשלוה ואחוה לאורך שנים טובות, וכך יהיה להם טובה וברכה כל ימי חייהם.

וכיוצא בזה ביארו את שנאמר בשיר השירים (ג, יא) "אחותי רעייתי". שהקשר בינינו לבין בורא עולם מוגדר כ"אחותי רעייתי". וביאור העניין הוא כך- יש קשר של אח ואחות, ויש קשר של איש ואשה.

קשר של אח ואחות הוא קשר מלידה שגם אם ירצו לא יוכלו לבטלו, כי הם אחים בין אם ירצו ובין אם לא. אבל מאידך, אינו קשר חזק כמו איש ואשה. שחיים יחד לאורך שנים רבות. ואילו קשר של איש ואשה הוא קשר חזק מאוד, אבל אם ח"ו רוצים לבטלו יש להם אפשרות להתגרש. ולכן אומר לנו בורא עולם "אחותי רעייתי" אתם, עם ישראל, גם כאחותי שאי אפשר לבטל את הקשר בינינו, וגם כרעייתי שהקשר חזק מאוד.

וכך צריכים להרגיש בני הזוג שהם קשר חזק ואיתן שלא יפרד לעולם, וכל אשר יעשו יצליחו.