מלאך הרחמים

"מגדולי הדור, אביר הרועים, טובינא דחכימי, מרגניתא דלית ליה טימי. מופת הדור והדרו, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, הגאון הגדול, מעוז ומגדול, מגדולי רבני ג'רבא"  - בתארים נדירים אלו כינה מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף שליט"א את מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל ראב"ד ג'רבא בהקדמתו ל"שמחת כהן") * במלאות ב"ן שנים לפטירת רבה של ג'רבא (י' שבט התשי"ט – התשע"א), נביא כאן מעשים ועובדות מדהימים שנחשפים לראשונה מתוך הספר המרתק "אב הרחמים" שיצא לאור בימים אלו * מה צעק הדיבוק לעבר רבי חויתה * האברך הצעיר שנתמנה לראש ישיבת "רבי אליעזר" * מדוע נזכר רבי ינון חורי זצ"ל באמצע השיעור במטוסי הנאצים? מתי קרא רבי חויתה ספרי סיפורים על גדולי ישראל * וגם: איזה תמונה ביקש מרן מאור ישראל שליט"א שתיתלה בביתו

 

 

וזרח השמש

יום שבת קודש כ"ב סיון התרס"א – באי הכהנים הנודע ג'רבא אשר בדרום מדינת תוניסיה, עם שחר כששמש חמה ונעימה החלה להפציע ולהאיר, נראו היהודים יוצאים אל עבר בתי הכנסת כשטליתות צחורות עליהם כמלאכי השרת, בלבוש המסורתי אשר הוסיף להם הוד קדומים. אך לא כולם ידעו ששבת זו מיוחדת במינה, מלבד קדושת השבת, גם שמש רוחנית גדולה ירדה לעולם, אשר עתידה להאיר באורה העצום את כל שמי היהדות עוד הרבה מעבר לגבולות האי ג'רבא הקטן.

 

שמחה רבה היתה ניכרת מכל פינה בבית אחת המשפחות המיוחסות ביותר באי, משפחת איש תם וישר, שקדן בתורה וירא אלוקים מרבים, הצדיק והחסיד ר' חנינא הכהן זצ"ל. אושר רב נראה על פניו ועל פני כל השכנים והמכרים, קרובים ורחוקים. הלא זמן רב הוא ורעייתו הצדקת מרת גִזיילה ע"ה התפללו והתחננו לה' יתברך שיחון אותם בבן זכר של קיימא, בן שיאיר את העולם בתורתו, וימשיך את השושלת הקדושה. כבר שש פעמים זכו להפקד בפרי בטן, בנים זכרים, אך למגינת לב לא היו ילודים אלו בני קיימא. על כן לא פלא היה אצל קרוביהם ומכריהם בראותם על פני ר' חנינא ורעייתו אושר כה רב באותה שבת קודש בה נפקדו בבן קדוש, בנם השביעי שנולד ביום השביעי לשבוע, בן זכר של קיימא, שבלידתו התמלא כל הבית אורה, חוט של חסד משוך עליו, וניכר שנועד לגדולות, להאיר את העולם בתורתו וביראתו – הלא כל השביעים חביבים הם.

 

היה זאת נשמתו של גאון ישראל, ראש גולת אריאל, מרן רבנו רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל וזיע"א.

 

אזנים גדולות

פקחות רבה היתה ניכרת ברבנו עוד מילדותו ממש, לשמחת הוריו וזקניו. הסבתא שהתפעלה כל כך מאמרותיו השנונות של נכדה הפעוט, שאלה אותו פעם בבדיחותא: "נכדי היקר, רואה הנני שהנך כל כך פיקח וחכם, כיצד יתכן, הרי יש לך אזנים גדולות, ורגילים האנשים לומר שהחכמים אזניהם קטנות?!". הנכד רך השנים לא התבלבל, ומיד ענה בחיוך: "ומי אמר לך סבתא שאם אזני היו קטנות לא הייתי יותר חכם מעכשיו?!".

 

לילה כיום יאיר

מספרים חבריו מאותה תקופה, שעל אף גילו הצעיר של רבינו, היה שוקד על תלמודו בישיבה שעות על גבי שעות ברצף, בריכוז עצום, בעיון מעמיק בש"ס ובמפרשיו. עד שכאשר היה קם ממקומו לאיזה צורך, לאחר הלימוד הרצוף, היה נדמה לו כמרגיש עלטה, וערפל חשוך אוחז את פניו, והיה צריך להתמהמה כמה דקות עד שיחזור לו מאור עיניו. וכל זה מרוב שקידתו בהתמדה עצומה בעיון בספרים.

 

גם כשסוף סוף בשעת לילה היה רבי חויתה הנער חוזר לבית הוריו, לא היה כלל ממהר לישון, ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה, מרוב אהבתו לתורה. ורוב הלילה היה מתמיד בלימודו לאור הנר – הלא חשמל באותה תקופה בעיירה ג'רבא הנידחה לא היה ניתן לראות אף בבית עשירים.

 

"לשכוח" לישון

חצות לילה. משעון-הקפיץ התלוי על הקיר בבית משפחת כהן נשמע צליל... האב הצדיק ר' חנינא מרים את עיניו מספרו, ורואה שהגיע השעה שתים עשרה בלילה. מן הצד הוא רואה את בנו שוקד עדיין על תלמודו לאור הנר, ולבו מתמלא רגשי גיל על האוצר היקר שזיכהו בו ה' יתברך.

 

מביט האב בבנו בחמלה, הלא כל היום לא נח הבן כלל. אך לא נתן האב להרהורים אלו להמשיך זמן רב. ניגש הוא אל בנו היקר לו מכל ולוחש באוזנו: "בני יקירי, הלא למדת כל היום וחצי מהלילה ללא הפסקה. עתה הגיע הזמן שתלך לישון ולנוח לבריאות גופך, כדי שתוכל מעט להחליף כחות חדשים לעבודתו יתברך!".

 

הנער חויתה השקדן ידע והבין את כאבו של אביו עליו, אך הרגיש שפשוט אינו יכול להתנתק מהגמרא הקדושה. ולכן הפציר באביו: "אנא אבי היקר, הנה אני עומד לגמור את הסוגיא, תן לי עוד כמה דקות לסיימה, כדי שלא אפסיק באמצע הענין...".

 

בראות אביו את גודל שקידתו, הבין לנפשו של בנו השקדן, ובלב מלא שמחה על המרגלית היקרה שזיכהו ה' יתברך בביתו, היה נותן לבנו עוד זמן מה. ושוב ניגש אל בנו והפציר בו ללכת לישון. הלא אין האב יכול ללכת לישון אף שצריך הוא לקום באשמורת. כי אם ילך לישון, יודע הוא שבנו השקדן מסוגל "לשכוח" ללכת לישון. וכשרואה הנער חויתה שאביו מתעכב בגללו, היה סוגר את הגמרא ומנשקה בחום ובאהבה, קורא קריאת שמע שעל המטה ומכבה את הנר, ועולה על יצועו.

 

אך אל לכם לחשוב שרבי חויתה הנער השקדן נרדם. הוא פשוט חיכה עד שיירדם אביו המסור, ואז קם בחשאי והדליק את הנר, ושב ללימודו ביתר שאת עד השעות הקטנות של הלילה.

 

מחזה זה לא היה חד פעמי בביתו, אלא חזר על עצמו כמעט מידי לילה.

 

- זה היה סדר יומו של ר' רחמים חי חויתה הנער השקדן, רק תורה רוב ככל שעות היממה. לילה כיום יאיר בשקידה עצומה. בתורת ה' תמימה.

 

אם הייתם כמוהו

לא אחת נראה רבינו בבוקרו של יום השבת בפתח בית-כנסת הכהנים, מגיע לתפלת שחרית קצת באיחור.

 

חבריו לכיתה שקינאו בארי שבחבורה, באו בטענה לרבם הרה"ג רבי דידו הכהן "רבי חויתה חברינו שהרב כל כך מתפאר בו אינו מגיע לתפלה בזמן!".

 

שמע רבי דידו את טענותיהם, ושתק. ידע הוא שבודאי אם רבינו מאחר לא דבר ריק הוא. בודאי שיש לכך סיבה. הלא רבינו מלבד חכמתו הרבה, יראתו קודמת לה.

 

באותה שבת החליט רבי דידו בדרכו לתפלת שחרית בבית-כנסת הכהנים לעבור דרך ביתו של רבנו.

 

כשהגיע סמוך לבית, נעצר ובשמחה שמע ברקע את קול ניגון הגמרא של הנער רבי חויתה אשר באותה עת שקוע היה בעומקה של הסוגיא. משהתקרב יותר, אף ראה דרך החלון את הנער אשר כלל לא הרגיש ברבו העומד בסמוך מרוב שהיה טרוד בלימודו. אז הבין רבי דידו את סיבת האיחור. בחיר תלמידיו קם מוקדם יותר מכולם, אלא שמיד פונה ללימודו עד שיגיע זמן התפלה. אלא שבהיותו צולל במצולות ים התלמוד, לא שם לבו לזמן העובר.

 

אותה שבת, איחר רבנו במיוחד. הפעם פנו חברי הכיתה אל רבי דידו באופן נחרץ "זה התלמיד שהרב משתבח בו, ראה כמה הוא מאחר לתפלה".

 

"אם הייתם כמוהו, הייתי שם לב לתלונותיכם. הלואי ותעשו כמעשיו".

 

הרוח הדוברת

אחד מתלמידי רבי דידו באותה תקופה, היה נער ושמו מגוץ סבאג, אשר לימים נתפרסם לצדיק וחסיד גדול.

 

נער זה, לעתים היתה נכנסת בו רוח, והיה נופל על הארץ, והרוח מדברת עם כל הנמצאים סביבו. לא אחת כשעוברים לידו כמה מהתלמידים, היתה הרוח צועקת לעברם ומגלה את מסתורי לבם ואת העבירות שעשו בסתר, כגון שלא התפללו או התבטלו או גזלו וכיוצא.

 

במקרים כאלה היה נוהג רבי דידו להוציא את כל התלמידים ולחקור את הרוח על תלמידיו, לדעת כיצד להוכיח להדריך ולתקן את תלמידיו.

 

בעקבות כך, כשהיתה נכנסת במגוץ הרוח, רבים היו מפחדים לעבור לפניו, פן יתגלו כל מצפוני לבם ומעשיהם.

 

אך שונה היה יחסה של הרוח בעת שהיה עובר העלם רבי חויתה לידה. כשעובר היתה הרוח צועקת לעברו "אתה צדיק יסוד עולם, אתה חסיד, אתה גדול בתורה"...

 

מורה צדק

באותה תקופה רבו בהלכה הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, ראה שרבים הם הספיקות שנשאלים עליהם בבית הדין מאת בני הקהילה - קהלת התורה ג'רבא המעטירה. לכן החליט לחלק לרבני ג'רבא תפקידים בהוראה, כל אחד על נושא מסוים, שבו יהיה מומחה. שכל שאלה שתגיע באותו נושא, ישר יפנה אותה אל המומחה והבקי באותו נושא הוא שיפשוט הספק ויכריע ההלכה, וכך יהיו לאחיעזר לבית הדין. לדוגמא לרבו הגאון רבי יוסף ברבי נתן את הלכות נדרים ושבועות, ולהגאון רבי מקיקץ שלי נתן את הלכות סת"ם [ספר תורה תפלין ומזוזות], ולהגאון רבי דידו הכהן נתן את הלכות ברכות ותפלה.

 

הצעיר באותם רבנים שנתן להם תפקידים, היה לא אחר מאשר רבינו, שהיה אז עלם רך בשנים, כבן שש עשרה שנה בלבד, והפקיד בידו את הלכות שבת ועירובין הקשות והחמורות, אשר הם כהררים התלויים בשערה. ביודעו את גודל חכמתו ופקחותו של נער זה, אשר אף בהיותו רך בשנים הינו אב בחכמה.

 

כך נתמנה רבינו למורה צדק בהלכות קשות אלו בהיותו נער צעיר. ואכן כבר מאותה תקופה מצינו לרבינו שכתב תשובות עמוקות וארוכות בהלכות שבת, ובהם שידד עמקים בבקיאות רבה ובעיון נמרץ.

 

וכן אחר שנים רבות מאז, בהיותו מברר את כתבי ידו של הגאון רבי סאסי מעתוק הכהן זצ"ל, ראב"ד ג'רבא, שו"ת זרע דוד, אשר היו חסרים וקרועים, ורבים מהם עוסקים בהלכות עירובין, הראה רבינו את כחו הגדול בהלכות עירובין, והשלים את החסר במהירות גדולה ובבקיאות עצומה אשר כל רואה משתאה לה.

 

גאון עצום

באחד מן הימים – בהיות רבנו כבן עשרים שנה – ושמעו הטוב הולך לפניו כאב בחכמה על אף היותו רך בשנים. אחד מאנשי קהלת ג'רבא המתגורר ברובע הקטן (חארה צגירה), שהיה לו דין ודברים עם חברו ורצה לתובעו, אמר בלבו, הלא הרב רחמים חי חויתה הכהן, על אף היותו צעיר לימים, הרי כבר נודע רוב בקיאותו ועיונו והוא שוחה בים התלמוד והפוסקים כאחד מן הגדולים, ומפורסם בגאונותו הגדולה. אם כן איפוא קודם שאלך לבית הדין, אולי כדאי שאלך ואספר לרבי חויתה הגאון הצעיר את פרטי המעשה שיש לי עם חברי, ואת התביעה שלי, ואשאלהו אם יש מה להפך לזכותי.

 

ממחשבה למעשה קם והלך מרחק ששה ק"מ מהרובע הקטן אל הרובע הגדול (חארה כבירה), הישר אל עליית רבי יצחק חורי. שם מצא את רבינו רוכן על תלמודו ולא שם לב לכל הסובב אותו.

 

נעמד ליד רבינו וחיכה מספר דקות עד שהרים רבינו את עיניו כדי לקום להביא איזה ספר הנצרך לו ללימודו, ואז שם לבו אל אותו אדם העומד לצידו. רבינו הידוע בטוב לבו, מיד ללא היסוס שאל מה רצונו. סיפר לו האיש את סיבת בואו ואת פרטי המעשה והתביעה. אחר עיון בפוסקים, נראה היה לרבינו שהצדק עם אדם זה. מיד נטל את קולמוסו הפורה, וכתב בעטו עט סופר מהיר, בכתיבה נאה פסק דין ארוך ומנומק היטב להצדיק את אותו אדם.

 

אדם זה כמובן יצא מבית המדרש שמח וטוב לב כשבידו הפסק שכתב רבינו לזכותו. אך עדיין קינן חשש בלבו: "אמנם רבי חויתה הצעיר על אף היותו צעיר לימים הינו אב בחכמה. אך סוף סוף הינו עדיין צעיר מאד. הוא רק בן עשרים שנה, ואיני יודע עד כמה מנוסה הוא בכתיבת פסקים בדיני ממונות המסובכים. ושמא טעה בפסקו? ואולי כשאגיע לבית הדין יפסקו הדיינים אחרת. ומי ערב לי שאצא זכאי?!" מחשבות כעין אלו רצדו במוחו בדרכו לביתו.

 

אחר מחשבה עלתה החלטה בלבו, בדרך לביתו לגשת לבית רב ודיין קהלת ג'רבא ברובע הקטן, הגאון רבי יוסף בוכריץ זצ"ל, אשר כבר היה גדול בחכמה ובשנים, ויושב על כס הדיינות. וכך בדרכו קפץ אל עבר ביתו של רבי יוסף, עלה במדרגות הבית, ונקש קלות על הדלת, כשרעד קל חולף בגופו, בחושבו "מי יודע מה יגיד הרב על פסק זה של הרב הצעיר".

 

רבי יוסף פתח את הדלת וראה את אחד מבני הקהלה עומד בפתח. ואמר לו: "הכנס פנימה, מה רצונך?!". סיפר לו אותו האיש את פרטי המעשה. "ומה זה בידך"? הוסיף רבי יוסף לשאול. "זהו פסק שכתב לי בענין זה איזה אברך צעיר לימים מהרובע הגדול", השיב האיש בהסתייגות, תוך כדי שהוא מניח את צרור הדפים על השלחן.

 

התיישב רבי יוסף על הכסא ונטל לידיו את הפסק והחל לעיין בו, ולתדהמתו הוא רואה לפניו פסק דין מנומק, מלא בבקיאות וחריפות ובעיון נמרץ, כאילו נכתב על ידי אחד מהמיוחדים של גדולי ההוראה. וכך המשיך לעיין בפסק מתחילתו עד סופו, וראהו חזק כראי מוצק, ואי אפשר לסתור ממנו אפילו כקוצו של יוד. אחר עיון מעמיק, זקף את עיניו ושאל את האיש: "אמור לי בבקשה, מי הוא גאון עצום זה?" והשיבו האיש: "זה אחד מהאברכים ברובע הגדול, רבי חויתה הכהן שמו". ויען רבי יוסף ויאמר: "אכן כן, שמעתי את שמעו של רבי חויתה שעדיו לגאון ולתפארת, אך לא ידעתי כי הוא כבר במדרגה כה גבוהה בתורה...".

 

כיוצא בזה מסופר, שפעם הגאון רבי יוסף בוכריץ נכנס לבית מדרשו של רבנו, וראה כמה פנקסים בכתיבת ידי קדשו של רבינו שהיה עדיין צעיר לימים, אך נשא ונתן בהלכה כאחד הגדולים אשר בארץ, בבקיאות עצומה ובעומק העיון, משדד עמקים בהלכה. אחר שעיין בהם רבי יוסף, אמר מתוך פליאה, כמה ששמעתי על החכם הצעיר הזה, לא ידעתי שהוא כל כך גדול בלימוד התורה.

 

רב רבנן

עוד בימי בחורותיו, בהיותו כבן עשרים שנה נתמנה לראש ישיבת "רבי אליעזר", וחיש מהרה התפרסם בכל עיר התורה ג'רבא וגלילותיה, שמעו של המורה הדגול, רבינו הגדול, שכחו רב בהרבצת התורה בתלמידים, אשר קולטים יפה את שיעורו הערב והעמוק של רבם הגדול. לגודל הצלחתו הגדולה, קמו כמה יחידי סגולה והשתדלו והפצירו ברבנו, שיעזוב את משרת סופר בית הדין, ויסכים ללמד באופן קבוע, וישקה את צעירי הצאן במשך רוב שעות היום, הם אף הכפילו את משכורתו מהמשכורת שהיה מקובל לתת למרביצי התורה באותה תקופה.

 

כיון שידעו שרבים יתדפקו על דלתותיו של רבינו ברוך הכשרונות שילמד את ילדיהם, פחדו שהכמות תוריד מהאיכות. לכן הוסיפו להתנות עם רבינו שלא יקבל יותר מתשעה עשר תלמידים, כדי שיוכל ללמדם כראוי ביתר שאת. ואחר הפצרות מרובות, נעתר רבינו לבקשתם, ועזב את עבודתו כסופר בית הדין, ופתח ישיבה בבית הכנסת רבי אליעזר, והתחיל ללמד תשעה עשר תלמידים הגונים, בהם גדולים וקטנים, וחילקם לכיתות כיתות, כל אחד לפי רמתו האישית, מהמסד ועד הטפחות, מקרא, משנה, עיון הגמרא, מפרשים, פוסקים. וכן שאר מקצועות הטפלים ללימוד ונצרכים, כגון דקדוק ועיבור.

 

כמוס עמדי

כל כך רצו והשתוקקו האנשים שילדיהם יזכו ללמוד ולהתחנך על ברכי רבינו, עד שהיו רבים שטרחו מעל ומעבר לכוחותיהם כדי לזכות בזכיה יקרה וחשובה זו.

 

אחד מאנשים אלו, היה הרב הגאון רבי כמוס הכהן יהונתן זצ"ל, שידע שרבינו לא מקבל יותר מעשרים וחמשה תלמידים תלמידים, שכבר התחילו ללמוד מקרא, ועומדים להתחיל בלימוד הגמרא, כבני שמונה שנים, ושמע שנתפנה מקום אחד, קפץ על המציאה ורצה עד מאד שבנו בכורו יזכה להיות התלמיד העשרים וחמש. אך מה יעשה? הלא בנו הינו רק כבן שש שנים. ואם יחכה עוד שנתיים ימים, עד שבנו יגדל מעט ויוכל לזכות להכנס ללמוד לפני רבינו, הרי מן הסתם שכל המקומות עד אז יהיו מלאים, שהרי לא כל שנה מתפנה מקום בבית מדרשו של רבינו, ולא כל שנה מגיעים לרבינו תלמידים חדשים, שהרי רבינו לא עוזב את תלמידיו עד חתונתם כשהם מעיינים גדולים ומורי הוראה מובהקים. ואם כן בנו יפסיד מלזכות ללמוד תורה מפי רבינו אשר נודע במומחיותו הגדולה להחדיר לתלמידיו אהבת התורה ולהחכימם עד היותם לתלמידי חכמים. כך שקע רבי כמוס בהרהוריו.

 

אחר שעה קלה, חיוך רחב התפשט על פניו על הרעיון הנפלא שעלה בדעתו, קם ואמר: "בני יזכה ללמוד אצל הרבי". תוך כדי שהוא סופק כף אל כף בסיפוק רב. "כבר מתחילת שנה זו אתחיל לשלם לרבינו שכר לימוד כאילו בני לומד אצלו בכיתתו מעתה, ובלבד שבני יזכה בבא העת ללמוד תורה מפי רבינו. וכך מובטחני בע"ה שיצא תלמיד חכם וירא שמים".

 

ואכן רבי כמוס לא שגה ברעיונו, ובנו גדל במעלות התורה והיראה, בלומדו לפני רבו הגדול רבינו, יגע ומצא כדי מדתו, ורבי כמוס רווה מבנו רוב נחת של קדושה, ובספרו "כמוס עמדי", מובאים בחידושים על הש"ס, חידושים רבים שחידש בנו, משובצים בין חידושיו, האב ובנו שראו את החודש, כפתור ופרח.

 

חרב חדה

עוד בהיות רבינו צעיר לימים ובטרם מלאו לו שלושים שנה, ושמעו הטוב הולך בכל הארצות, נתבקש מידידו הגאון רבי עובדיה הדאיה מירושלים לבא לכהן פאר כדיין בעיר הקודש ירושלים. אולם על אף תשוקתו הגדולה של רבינו לעלות ארצה, המצב בימים ההם לא הרשה לעשות זאת, ונאלץ להשיב פניו ריקם.

 

אולם לא ארכו הימים, ומדינת לוב הסמוכה, אשר כבר הגיע לאוזנם שמעו הטוב של הגאון הצעיר השוכן כבוד בג'רבא, רצו לזכות ברבינו, שיבא לכהן פאר כרב ודיין בטריפולי–לוב. וכמעט ונתרצה להם. אך אביו הצדיק והמסור רבי חנינא, פחד על בנו הצעיר, ובקשו להשאר בג'רבא. וכך נתבטלה הצעה זו.

 

אולם אחר עבור זמן מעט, הוצע לו הצעה אחרת בתוככי מדינת תוניסיה, לבוא אל עיר הבירה תונס, לכהן כדיין בבית דין הגדול. על הצעה זו לא קמו עוררים, וכמעט והסכים לה רבינו. ובהיותו חושב לענות להם בחיוב, הגיעה שמועה אל ידידו ועמיתו בתורה הגאון רבי אברהם מגוץ הכהן, שידידו הגאון רבי חויתה עומד לעזוב את העיר וליסוע לתונס לכהן שם כדיין. ומי כרבי אברהם ה"חברותא" שיודע את ערכו הגדול של רבינו בתורה, ושראוי הוא לכהן בתפקיד רם זה.

 

אך רבי אברהם כלל לא שש לקול השמועה. הרואה את רבי אברהם באותה שעה חושב הוא שאולי בצער הוא על שהוא הולך להפסיד את ה"חברותא" שאין כמותה בכל רחבי תבל - רבינו - שהיו עוסקים יחדיו בתורה ומלבנים סוגיות עמוקות. אך לא אלו מחשבותיו של רבי אברהם. על טובת עצמו לעולם לא חשב אלא מיצר היה על התלמידים. בהיותו יודע על כשרונו הבלתי מצוי של רבינו בהרבצת תורה בתלמידים, והניצנים נראו בארץ, וניכר העמל שרבינו השקיע בתלמידיו, וכבר החלו מפציעים ועולים תלמידי חכמים צעירים ומובהקים בתורה, פרי עמלו של רבינו. ובודאי שאין עוד מורה מוכשר כזה בכל המחוז. ועל זה כאב לבו של רבי אברהם.

 

מה עשה רבי אברהם?

 

נכנס אל בית המדרש רבי אליעזר, מקום בית מדרשו של רבינו, והמתין עד שיסיים רבינו את אחד משיעוריו, ובין שיעור לשיעור, קרא רבי אברהם לרבינו לצד השני של בית המדרש, ליד אחד העמודים, ושאלו: האם נכונה השמועה שכבודו עומד ללכת לתונס למשרת הדיינות? ומשנענה בחיוב, הרים את ידו לכיוון הצד השני של בית המדרש, במקום שבו נמצאים התלמידים, ואמר בכאב ספק שאלה ספק תמיהה: "ומה יהיה עם הגדיים הללו?!".

 

כמובן שמלים חודרות אלו פעלו את פעולתם, וגרמו לרבינו לבטל את ההצעה, ולהמשיך בהרבצת התורה לעדרים. אכן זכתה קהלת ג'רבא ורבינו נשאר בקרבה, ועמד כחומה בצורה אף בתקופות קשות ביותר נגד הרוצים לחבל בכרם ה' צבאות.

 

אחר שנים רבות, כשסיפר רבינו מעשה זה לחתנו רבי ששון הכהן, אמר רבינו: "כשאמר לי רבי אברהם משפט זה, הרגשתי כאילו נתן חרב חדה בלבי".

 

הרועה הגדול

כושר הרבצת התורה של רבינו, לא ניתן לתאר במילים, אף לא על קצה המזלג, אך דיינו לראות את הפירות שנטע, ומזה נבין את גודל המסירות וההשקעה של הרועה הגדול שבצלו חסו הני אילני דמלבלבי. ובזכות זה "התפוחים נפלו לא רחוק מן העץ". [אך שמץ של מושג משיטתו בלימוד ובדרכי העיון ובכתיבת חידושי תורה שהמריץ לכתוב בצורה יוצאת מן הכלל, נכתבה בתוך הספר בשני פרקים קצת בארוכה, מלווה במכתבי הדרכה הסטוריים שמתפרסמים לראשונה מעצם כתב ידו הטהורה של הכהן הגדול].

 

את גודל השפעתו וכשרונו הפדגוגי של רבינו, אי אפשר לתאר למי שלא זכה להכירו, אך זאת נודע, שכל אלו שזכו לעמוד במחיצתו, העידו שדבר כזה לא היה מעולם. לדוגמא, תלמידו הרה"ג רבי מיכאל הכהן שליט"א, סח: ראיתי הרבה רבנים, בחוץ לארץ ובארץ, אבל רב גדול ומיוחד כזה כמורנו הרב, בכל התחומים, לא ראיתי מעולם. ואין מי שישוה לו". ובן תלמידו, מרן הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, כינה את רבינו: "רב מובהק, מחנך פדגוג מבטן ומלידה".

 

לא ברעש ה'

מרוב מסירותו של רבנו לתלמידיו, גם בתקופת מלחמת העולם השניה, לא עזב את תלמידיו, ולימד אותם תמידין כסדרן ביתר שאת וביתר עוז. ואף בזמן שהגרמנים חדרו לג'רבא, ומטוסיהם היו עוברים מעל בית מדרשו של רבינו "צלאת רבי אליעזר", והיה רעש חזק מאד, וכל עליית הגג של בית המדרש היתה רועדת כעלה נידף, באותה שעה ממש היה רבינו נמצא בעליית הגג, כשהוא שקוע עמוק עמוק בעומק העיון, בעומקה של הלכה, כשמסביבו תלמידיו החביבים, ואינו מרגיש מאומה.

 

לימים, בישיבת כסא רחמים (הקרואה על שמו הטהור) בבני ברק – אחר למעלה מארבעים שנה, היה יושב תלמידו הגאון רבי ינון חורי זצ"ל יחד עם תלמידיו, כשהבחין באחד מהתלמידים שאינו מרוכז בשל איזו הפרעה קטנה, היה אומר בחיוך: "כשלמדנו לפני הרב שלנו, אף שהיה באותה תקופה מהמטוסים קול רעש אדיר, ועליית הגג רועדת, לא הרגיש הרב במאומה, מרוב שהיה שקוע בלימוד. ואילו היום כל דבר מפריע לנו!".

 

הרש"ש והחיד"א

צרות רבות ויסורים נוראים הקיפו את רבנו בפרט מעת שנתמנה לדיין ומורה צדק בג'רבא (בהיותו כבן שלושים שנה). יסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה, שכן גם מתוך יסוריו הרבים למד ולימד ושפט את העם עד כלות הכוחות.

 

בין יסוריו הרבים גם שיכל את שני בניו. מעניין לציין בזה מה שמספר חתנו ואחיינו של רבינו, הרב ששון הכהן הי"ו, מה שראה במו עיניו עוד בחיי רבינו, ב"קונטרס החלומות" של רבנו, טעם לקריאת שמות שני בניו.

 

קודם לידת הבן הראשון הופיע המקובל האלוקי המפורסם רבנו שלום שרעבי זיע"א – הרש"ש הקדוש – בחלומו של רבנו, ואמר לו "אני בא אליך", והבין כי בנו שעומד להולד, הוא לא פחות מאשר ניצוץ ממנו – מהרש"ש הקדוש. על כן קרא שמו שלום.

 

רבות השקיע רבנו בבנו יחידו זה, ואכן היה ניכר לכל שהוא בבחינת "בן חכם ישמח אב" – בשמחת התורה הנסוכה על פניו. וכאביו אף הוא התמיד בלימודיו בנוסף לכשרונותיו המזהירים. ואף היה בעל יראת שמים גדולה, והיה זהיר מאד בכל ברכות הנהנין. והכל חשבו כי לגדולות נוצר. וכבר בהיותו בגיל ארבע היה לומד עם הכיתה של גיל שש. ואף בלימוד הגמרא החל ללמוד בגיל צעיר ולצלול בים התלמוד כאחד הגדולים. אך בעוונות הרבים נקטף בעודנו באבו.

 

ובהיות רבינו בתונס הבירה בשלהי שנת התרצ"ב – לרגל מחלת אחותו מזלה - שלחו להודיעו, שבנו יחידו שלום, ובתו זוהראיה, חולים חולי גדול, בעיר ג'רבא, ומתעסקים ברופאים וברפואות. רבינו לא יכל אז לחזור לג'רבא, ולהשאיר את אחותו מזאלה לבדה בתונס. אך אחר שנפטרה אחותו, חזר רבינו לג'רבא, ומצא את בנו ובתו חולים בחולי מסוכן ומוטלים על ערש דוי. ונאלץ רבינו לעבור דירה משכונת חארה כבירה [הרובע הגדול שבג'רבא], לשכונת השוק, קרוב לבית הרופא, והיו מתעסקים ברופאים ורפואות, צער הגוף, והוציאו הוצאות מרובות, ואכן בתו זוהראיה, שבח לאל יתברך, החלה להתרפאות לאט לאט, אך בנו שלום למגינת כל לב הכביד עליו חוליו, עד שהגיע עד שערי מות. וביום ה' תשרי התרצ"ג, נפטר עליו בנו יחידו שלום, ואביו הגדול רבינו, רבות התאבל על בנו זה, אשר היה בנו יחידו, והיה מצפה לו עתיד מזהיר.

 

אף בנו השני, חננאל יוסף דוד כמוס, נקרא בשמות אלו בסיבה דומה.

 

קודם לידתו נתגלה מרן החיד"א – הגאון רבינו חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל – בחלום לרבינו הקדוש, ובשרו שעומד הוא לבוא אליו, ומזה ידע שבנו העתיד להולד הוא ניצוץ ממנו. ואכן קרא לו רבינו ברוב שמות החיד"א. ואף בן זה ציפו שיהיה לגדול בישראל, ואכן כבר בהיותו בן כמה חודשים החל קצת למלמל מילים מהברכות הקצרות. אך למגינת כל לב עוד באותה שנה בהיותו בן שבעה וחצי חודשים – בט"ו אלול התרצ"ו – עלתה נשמתו לגנזי מרומים. בהותירו את אביו הגדול מר ונאנח.

 

גם בתו האחרונה של רבינו, מרים, לא החזיקה מעמד רב, ונפטרה בגיל דומה בחודש אלול התרח"ץ.

 

אך רבינו הקדוש, למרות כל יסוריו הרבים – הן בשיכול שני בניו, ובתו הקטנה, והן ביסורי גופו ומחלותיו הקשות, על כל גל וגל נענע ראשו, והצדיק עליו את הדין. והמשיך ביתר שאת בהרבצת תורה לעדרים, ובהנהגת העם. וקיים בעצמו מקרא שכתוב "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

 

השעות הקטנות

אצל רבנו היתה התורה הקדושה חלק מגופו ממש. ממש לא זז מחבבה כל ימיו, ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. אף שינה הדיר מעיניו עד כמה שיכל. הוא פשוט היה לן בעומקה של הלכה. אם בילדותו צריך היה אביו להתחנן לפניו בשעות הקטנות של הלילה שיעלה על יצועו לישן. ואם בגדלותו כשהוא מעוטר בתלמידים, שלש לילות בשבוע לא היה שב לביתו בלילה, אלא היה נשאר עוסק בתורה יחד עם תלמידיו המופלאים, במשך רוב הלילה, אף שיום לפני ויום אחרי, היו צפופים ברצף של לימוד התלמידים מבוקר עד ערב. ואף כשנתמנה לדיין ולאחר מכן לראב"ד מקודש, לא מנע עצמו מללמד התלמידים בשעות הפנאי מעול בית-הדין.

 

גם כשנותר לבדו, ולא היו לפניו תלמידים, לא מיהר לישן אף כשהתעייף מאד, עד שבטוח היה שנגמרו כל הכוחות וגופו זקוק לשינה. כיצד ידע זאת? היה לוקח ספר סיפורים על גדולי ישראל. אם אחר שקרא סיפור או שנים התעורר, חזר ללימודיו. ואם גם כשקרא סיפורים עפעפיו נעצמו, סימן שבאמת הגיע הזמן לעלות על יצועו. ומתוך כך נעשה בקי עצום בתולדות חכמי ישראל.

 

דורש טוב לעמו

השפעתו של רבינו בכל התחומים היתה כל כך כבירה ועצומה, באופן שאי אפשר לתאר, רק למי שזכה לחזות ולראות בעיניו את רבינו הגדול זיע"א. בדרשותיו אלפי אנשים הסתופפו והצטופפו לשמוע כל הגה והגה היוצא מפיו הקדוש של הכהן הגדול, ואפילו שמעו כבר חידוש זה ממנו או מזולתו, נדמה בעיניהם כאילו לא שמעוהו מעולם.

 

ואכן דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב, ודרשות רבינו עשו את פעולתם, ולא אחת היו רואים כמה וכמה מהקהל פורצים בבכי מר, ומתחרטים על מעשיהם הרעים, ושבים בתשובה שלמה.

 

שנים רבות מאז עלה רבינו ארצה, כמעט ולא נראה בג'רבא מחזה כזה, איך כל הקהל מצטופף עד אפס מקום לשמוע את הדרשן, עד אחר ארבעים שנה, כשהותקן בג'רבא "לוין" לשמיעת שיעורו המפורסם של גדול הדור מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, במוצאי שבת קודש בבית הכנסת היזדים בעיר הקודש ירושלים ת"ו, כפי שהתבטא הגאון רבי חיים מאדאר זצ"ל הרב הראשי לתוניסיה, במכתבו אל מרן הגר"ע יוסף.

 

ארי עלה מבבל

עם פטירת מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, בח"י טבת תש"י, הוכתר רבנו ללא עוררין ובאופן טבעי, לראש הרבנים בג'רבא, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. באותו זמן כבר לא היה כל כך בקו הבריאות, אך התגבר על הכל ואסף את כל כחותיו למען הכלל, ללמוד וללמד לדון ולהורות, ולגדור גדר ולעמוד בפרץ כחומה בצורה בפני כל הרוצים לחבל בכרם ה' צבאות.

 

באותה תקופה, שנים אחדות אחר קום מדינת ישראל, התרבו העולים ארצה, וביניהם עולים רבים מג'רבא וגלילותיה עם שאר יהודי צפון אפריקה. ואף בתו של רבינו וחתנו עלו ארצה. וגם רבינו הקדוש השתוקק בכל מאודו לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. ובפרט אחר שרבים מצאן מרעיתו עלו ארצה. אולם מצב בריאותו לא נתן לו להפיק את זממו. רק עבור שנים אחדות בחודש אב התשי"ד, זכה להגשים את חלומו.

 

מיד כשדרכו רגליו של רבינו על אדמת הקודש של ארץ הקודש, האירה הארץ מכבודו. חיש פשטה השמועה כי ארי עלה מבבל, ואיוה למושב לו בדרום הארץ במושב ברכיה. וכבר רבים החלו לנהור אל המושב לחזות במראה קדש הקדשים רבינו מלאך הרחמי'ם יע"א.

 

האדמו"ר מג'רבא

שמו של רבינו יצא לתהלה, ומכל קצוות תבל באו למעונו הקדוש, ובפרט יושבי הדרום המתגוררים סמוך למושב ברכיה, אשר היתה להם היכולת ביתר שאת וביתר עוז לבקר באופן קבוע בתדירות בבית רבנו. ואף האשכנזים שרגילים ללכת ולבקש עצה ותושיה בכל צעד ושעל שלהם מפי אדמו"ריהם, ראו ברבנו אדמו"ר גדול צדיק ונשגב, וכונה בפיהם האדמו"ר מג'רבא, והרבו לבא לבקרו ולשאול בעצתו ולבקש ברכתו ולדעת דעת תורה צרופה בכל התחומים. וכך יצאו בגיל ובשמחה מלפני רבינו לא לפני שהשאירו על שולחנו 'קויטל' עם שמות כל בני משפחתם.

 

כל חג פסח וחג סוכות, באחד מימי חול המועד, כעשרים אוטובוסים מלאים בבחורי ישיבה ואברכים ורבנים יוצאי אשכנז, עשו את דרכם מעיה"ק ירושלים ת"ו אל מושב ברכיה, כדי "להקביל פני האדמו"ר ברגל".

 

רבינו הקדוש שכגודל קדושתו וגאונותו כן גודל ענוותנותו, הצטער ממה שמחזיקים אותו לאדמו"ר, ובמכתב נדיר בכי"ק לתלמידו הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל גילה מצפוני לבו: ...אבל פה [בארץ ישראל] וכל שכן באירופא [באירופה] ענין אחר לגמרי, התואר הפשוט הוא הגאון. וגם אני בעונותי הרבה טועים בי וחושבים אותי לאדמו"ר, שולחים לי איזה רבנים מהאשכנזים להתפלל בעדם על בנם החולה או לאשתו או שיהיה בנו שומע לדבריו וכו', וגם באים אלי ונותנים לי פתקאות להתפלל בעדם שאשתו תלד שלא בצער, ויש שאשתו ל"א [לא אליכם] שוטה רח"ל [רחמנא לצלן] ובאו שניהם אצלי ולהתפלל בעדם. יאמין לי מר כי לפעמים ביני לבין עצמי אני בוכה בדמעות ממש ואומר, חטאי וחסרונותי לא יריחון בם וכו', ומה אני ומה חיי. ועל כל פנים אין אני משיב פניהם ריקם כמו שכתוב בגמרא שלא ימנע אדם עצמו מלהתפלל על חבירו, ובתפלתי אני אומר, רבונו של עולם! בניך טועים בי, ואתה יודע הכל, ואין דבר נעלם ממך, אבל בזכות האמונה שהם מאמינים בתורה ובחכמים תקבל תפלתי וכו' וכו'. חכם אשכנזי אמר לחתני פה, חבל! חבל על הרב הזה שהוא ספרדי, אם היה אשכנזי היו מתקבצים אצלו הרבה חסידים ועושים אותו לאדמו"ר... אני כותב מאמרים בירחון קול תורה בהלכה ופלפול, ויש מהאשכנזים שהגיבו על דברי, והשבתי להם והשבתי על דבריהם, ושתקו ולא מצאו מענה, ודברו עם איזה אנשים מעירנו "אנו מתפלאים שיש לכם אחד וכו' וכו' כמו זה"...

 

בקרב חכמי הארץ

שנת התשי"ז – ויכוח חריף בענין גט מורכב ומסובך התנהל בין בית הדין בפתח תקוה לבין בית הדין בעיר תונס. אחד המיוחדים שבדייני פתח תקוה – מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א – דעתו נטתה להכשיר את הגט לרוב נחיצות הענין, ואילו אחד המיוחדים שבדייני תונס – מרן הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל – דעתו נטתה לפסול את הגט אף בדיעבד.

 

ויכוח קשה עבר בין השנים בריתחא דאורייתא, זה סותר וזה בונה.

 

הכל נשאו עיניהם בגאון ישראל רבנו הקדוש מרן אב הרחמי'ם זצ"ל, אשר באותה עת כבר עלה ארצה והתגורר במושב ברכיה, שיחוה דעתו דעת עליון. 'והלכה כדברי המכריע'.

 

רבנו מתוך מיטת חוליו והוא מחוסר ספרים ויכולת ללמוד בהם, לא נרתע מלהזקק לשאלה חמורה זו, אף כשהוא כמעט משותק, ושקל את הענין בכובד ראש, כשהוא מעביר בזכרונו את דברי הפוסקים המצולמים לו במוחו, ובסוף נטתה דעתו שעל כל פנים בדיעבד יש להקל בנדון זה במקום עיגון, כשאין אפשרות לכתוב חדש.

 

חיש מהרה שלף את עטו והעלה את נימוקיו וראיותיו על הכתב, בכתיבה אשכנזית ובציון כל המקורות בעל פה!

 

וכה כתב אל מרן הגר"ע יוסף בענותנותו:

...קראתי בכל לב את כל דברי קדשו ונהניתי מאד. והנה רצוף בזה מה שנלע"ד [שנראה לעניות דעתי] על דברי קדשו. ועם כי נטו אשורי מדרכיו עמו הסליחה רבה, כי כך היא דרכה של תורה, ומה גם שאין הפרש בינינו רק לענין לכתחילה, אבל בדיעבד וכל שכן במקום עיגון כנדון דידן הנני מסכים ומעריב לדברי קדשו עם כי אין צריך לדידי ולדכוותי...

 

... זה מה שנלע"ד הקצרה לכתוב על דברי רו"מ [רום מעלתו] נ"י, ועמו הסליחה עם כי נט אשורי מדברי קדשו כי תורה היא וללמוד אני צריך.

 

גם ימחול כת"ר נ"י על הכתב שאינו כל כך, כי עוד לא נסיתי לכתוב בכתב זה כלל ועיקר, ורק מחדש אני מתלמד בו.

 

גם אם ימצא בדברי איזה טעות אל יאשימני, כי ספרי דבי רב ובפרט ספרי הגיטין אינם בנמצא אצלי כלל רק שולחן ערוך אבן העזר, ומה שאני כותב אינו אלא ממה שנשאר רשום בזכרוני זה זמן. וגם כי הנני מוטל על ערש דוי זה כד' שנים ל"א, יואיל ה' ישלח ידו וירפאני. נא להעתיר בעדי אל ה' על זה ותודה רבה מראש.

 

והנני חותם בשים שלום טובה וברכה, נאם ידידו המכבדו ומוקירו כערכו הרם

 

ע"ה רחמים חי חויתה הכהן ס"ט

 

 

עוד רבים מרבני הארץ אשכנזים וספרדים אשר ידעו שאדם גדול שבגדולים עלה לשכון בקרבם, התבשמו מתורתו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

 

בא השמש בצהריים

בליל שני יו"ד שבט התשי"ט, הזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה, וכוסו השמים ערפל כבד, כי הוסר הנזר והורמה העטרה, ונצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון האלקים. ונשמת גאון ישראל וקדושו מרן רבינו רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל עלתה לגנזי מרומים, ויעל מלאך הרחמי'ם השמימה, והוא בן ח"ן שנים מלאים מצוות ומעשים טובים.

 

כאש בשדה קוצים פשטה לה השמועה המכאיבה לב כל שומע, כי בא השמש בצהריים, ועודנו באבו קראו רבו, ובקשו עליונים את רבי. ובפרט בקרב תלמידיו וקהל מרעיתו הפזורים בכל רחבי הארץ ומחוצה לה. ופורסמה בכלי התקשורת ונפוצה לכל עבר בטלפונים ומברקים.

 

אותו יום, יום שני, איש מאנשי המושב לא יצא לעבודתו, כולם נקבצו ל'צריף הירוק' מקום מגוריו של הרב כשהם שבורים ורצוצים ועפעפיהם יזלו מים ללא הפוגה. ולאט לאט נתאספו עוד ועוד אנשים רבים וטובים אפופי יגון ואבל. יום ביטול מלאכה כללי הוכרז בגין פטירתו של גדול הדור.

 

מצנפת הקודש

באותו לילה הגאון רבי נסים טרבלסי, רבו של מושב תלמים, רואה בחלומו חלום מסעיר, רואה הוא את עצמו מתהלך בשוק עם אחד מקרוביו שכבר הלך לעולמו ונכנסו יחדיו לחנות אחת, וביד קרובו היתה מצנפת מיוחדת שלובשים שרגילים ללובשה הרבנים בחוץ לארץ, ולקח האיש את המצנפת וזרק אותה למעלה למעלה עד למקום שאין יד אדם מגעת. כשהתעורר רבי נסים לא הבין מה פשר חלום מוזר זה, שהיה נראה לו כל כך צלול וברור.

 

עם שחר השכים לבית הכנסת וסיפר לאנשים את מה שראה בחלומו. אך איש לא ידע מה לענות לו. אחרי הצהריים הגיע אליהם השמועה הנוראה כי כבה נר המערבי עמוד העולם, או אז הבין מה שנגלה אליו מהשמים בחלום הלילה.

 

גם הרב הגאון רבי כמייס חכמון זצ"ל, שהיה מתגורר בעיר אשקלון, חלם ממש אותו דבר, ולא הבין למה ירמוז החלום עד למחרת בבוקר כשהגיע הבשורה המרה לאזניו.

 

העמידו ישיבה על קברו

כל ימיו של רבינו היו על התורה ועל העבודה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. אך אין ספק שעיקר שאיפתו של רבינו, שעליה מסר רבנו את כל כחו, אף בזמן מחלתו הקשה, היתה חינוך התלמידים. במשך רוב ככל שעות היממה לא נח ולא שקט כדי להקים דור ישרים מבורך, מעיינים ופוסקים מרביצי תורה ודרשנים. ואכן רבים רבים הם שבאו מכחו ומכח כחו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ומהם מלאה הארץ תורה.

 

עוד מגיל צעיר מאד החל רבינו להרביץ תורה בישיבתו 'צלאת רבי אליעזר' באי ג'רבא, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ואף בהתמנותו לדיין ומורה צדק, לא זנחם, ובכל עת פנוי רץ ללמד את הכיתות הגבוהות. וכן בכל שבת קיים שיעור ללימוד כתיבת שאלות ותשובות שעסקו בהם התלמידים במשך ימי החול.

 

לכן בעלותו ארצה בתקופת החשיכה ברוחני ובגשמי גם יחד, בראשית שנות המדינה, הדבר העיקרי שהטריד את מנוחתו היתה 'הדור הצעיר' שהולך ומתנתק ממסורת אבותיהם, על ידי החינוך הממלכתי בארץ. על זה הרים כשופר קולו, ולא נח ולא שקט במלחמת מצוה לשמור על הפיקדון היקר מכל, 'דור ההמשך' - שימשיך את השושלת המפוארת של אבותינו הקדושים והטהורים. והציל מה שיכל להציל.

 

אך בעינו החדה הבחין רבינו, שבארץ ישראל, בשביל להבטיח המשך של דור ישרים, אין אפשרות כי אם על ידי שיקימו 'ישיבה' רשמית עם פנימיה וכיוצא, על טהרת הקודש. שם ילמדו בני עליה מצוינים בדרך אבותינו במצולות ים התלמוד ב'עיון תונסי' ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

 

ומה גם שבאותם ישיבות בודדות שהיו באותה תקופה, למדו בעיקר בשיטת הפלפול הליטאי, ועיונם לקה בחסר כפי שנוכח רבינו. עד שכתב אל תלמידו הגאון רבי מצליח מאזוז: "אם תעלה ארצה אל תשים את בניך בשום ישיבה, רק אתה תלמד אותם דרך העיון, כי איננה נמצאת כאן רק לאחד מעיר".

 

על כן לא פלא היה בעיני כולם לשמוע שזו משאת נפשו, בשנותיו האחרונות, ואף החל לתכנן ישיבה כזאת, וגם ייעד את אחד מתלמידיו שידע שעיונו זך ונקי, הגאון רבי סאסי הכהן זצ"ל, שיעלה ארצה להעמידו בראשות הישיבה. אך למגינת כל לב לא יצא הדבר אל הפועל, ונצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון האלקים, וקברניטה של יהדות תוניסיה – רבינו הגדול – עלה בסערה השמימה.

 

לכן באופן טבעי, מיד אחר המשבר הגדול בפטירת האדם הגדול בענקים, ידעו כולם שצוואתו של רבם הגדול היא להקים ישיבה על קברו, לזכרו הטהור, בדרכו דרך הקודש.

 

אולם מסיבות שונות וקשיים מרובים לא יצא הדבר מיד אל הפועל עם פטירתו. אך שנים אחדות לאחר מכן הוקמה ישיבת "כסא רחמים" על שמו בתונס הבירה על ידי תלמידו מובהק הגה"ק רבי מצליח מאזוז זצ"ל, אשר עם פטירתו הטראגית הועברה על ידי בניו הגאונים שיבל"א לעי"ת בני-ברק ת"ו, שם צועדים והולכים בדרכו הסלולה ובשיטת לימודו של רבינו.

 

יותר מאוחר הוקמה במושב ברכיה בביתו של רבנו ישיבת "חכמת רחמים" על ידי נכדו הגה"צ רבי חיים הכהן זצ"ל. וכן בצרפת הוקמה ישיבת "תורה ורחמים" על ידי תלמידו הגאון רבי בוגיד סעדון זצ"ל. וכך נמשכת שרשרת הזהב עד ימינו אלה.

 

------------------------------------------------------------------

ב"ן לאב הרחמים

בימים אלה אשר המוני בית ישראל מציינים ב"ן שנים לפטירת אחד המיוחד מרן הרב רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל, אשר ביום שבת קודש פרשת בשלח יחול יום פטירתו, הופיע וזרח, כשמש במזרח, הספר הכביר "אב הרחמים" בשני כרכים גדולים. על פני כאלף עמודים נפרשים לראשונה למעלה מאלף (!) סיפורים ועובדות מתולדות חייו ומפעליו של רבנו הגדול "אשר יגע בתורה בשנותיו המעטות, ומצא כדי מדתו, מה שאין תלמיד ותיק יכול להשיג במאה שנה" (לשון מרן מאור ישראל שליט"א). רוב ככל הסיפורים בספר רואים אור לראשונה. הספר מלווה במאות רבות של תמונות ומסמכים נדירים.

 

מלאכת איסוף הסיפורים נעשתה בעמל רב ויגיעה במשך שנים רבות, וכללה ליקוט מפי ספרים ומפי סופרים, ראיונות עם עשרות אנשים, והתרוצצויות בין הספריות השונות. על כל מלאכת הכתיבה והעריכה ניצח בחכמה ובתבונה נינו של רבנו הגאון רבי אדיר כהן שליט"א (מחבר ספרים רבים בהלכה). בהקדמתו הוא מתנצל לאמור: "אין אני מתיימר חלילה שהקפתי בספר זה את דמותו הענקית של רבנו, דבר שאי אפשר להעשות למי שכונה בפי כל הבאים אחריו 'איש האשכולות'. אין אלו אלא מעט שביבים אשר מגויית הארי רדינו. למען נדע אנו ובנינו אשר מלאך הרחמי'ם היה בתוכנו. שריבה פעלים לתורה. וכל ימיו מקשה אחת טהורה. ומסר נפשו למען שה פזורה. למען נלכה באורחותיו ובדרכו הישרה. אחד המרבה ואחד הממעיט. בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי".

 

עם יציאת הספר לאור עולם, התקבל בחיבה יתירה ובעין יפה אצל שלומי אמוני ישראל, למקטנם ועד גדולם - גדולי ישראל אשר יודעים להעריך היטב את גדולתו עצומת הממדים של רבנו. ובראשם מרן מאור ישראל הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, אשר עם קבלת הספר, אמר בהתרגשות "הוא היה גדול הדור, גדול הדור ממש, גדול מכל שאר הגדולים. כל הפסקים שלו חזקים ומוצקים, איזה עיון זך וישר ... כל מי שחלק עליו, פשוט לא הבין אותו ...".

 

גם מרן הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז שליט"א, ראש ישיבת "כסא רחמים", ימים ספורים אחר קבלת הספר סיפר בדרשתו, שהחל לקרוא בספר בשעת לילה מאוחרת כשכוונתו לקרוא בו 8 דקות עד שיגיע זמן תיקון חצות, אך כשהחל לקרוא פשוט לא יכל להתנתק עד ש...גמר את כל הספר, ולהפתעתו גילה כי השעון מורה על השעה 3 לפנות בוקר. למעלה משלוש שעות קרא בספר בלי להרגיש!

 

בהסכמתו של הגר"מ מאזוז שליט"א תיאר את הערכתו של מרן מאור ישראל לרבנו בזה"ל: "לספר גודל מעלתו של מרן מהרח"ך זצ"ל לא יכילון מגילות. רק זאת אציין, שפעם היה מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף שליט"א במשרד הישיבה, וראה תמונתו של הרב והשתוקק שתהיה לו תמונה כזו, וכה אמר אלי "כל מקום שהרב חולק עם רבנים אחרים בהלכה, תמיד אחר העיון יימצא שהלכה כמותו". כן ידוע שאמר שראוי היה רבנו להתמנות ראשון לציון, לולא יסוריו הרבים בעוה"ר".

 

כמובן שנשלחה בהקדם האפשרי תמונה מפוארת של רבנו ממשרד ראש הישיבה הגר"מ מאזוז לבית מרן הראשון לציון. תמונה זו נתלתה בפתח ביתו של מרן הראשון לציון. מאז פעמים רבות נראה איך כשיוצא מפתח ביתו מביט בתמונת רבנו ואומר בהתפעלות "ענק שבענקים! ענק שבענקים!". בהזדמנות אחרת אמר מרן מאור ישראל בסערת רגשות: אם היה לאשכנזים אחד שהוא חצי מרבי חויתה, היו עושים לו בית מיהלום!

 

את הספר ניתן להשיג בטל: 077-5603504