מבחר סיפורי שנת השמיטה (1)
| מאת: אלעזר צ. |
השגחה פרטית עוד סיפור אחד משנת תשי"ט, גם הוא קשור עם הרב מקוממיות, וסיפר עליו הגר"ש גריינמן: באותה
שנה לקראת חג הפסח, הורגש מחסור בבצל, שומרי השמיטה עצמם עוד לא ידעו על
המצב, אולם ועדות השמיטה, הרבנים וכל הגופים הקשורים לנושא חיפשו נואשות
פיתרון. יום
אחד נודע לרב מנדלסון שאניה מצרית חדרה בטעות למים הטריטוריאלים של ישראל
שהובילה מטען של נצל ממדינה ערבית אחת לשניה, וצוות האניה נמלט. אנשי משטרת
הגבולות החרימו אותה ואת מטענה. הרב החל לפעול אצל השלטונות, עד ששכנע את
מי שצריך שהמטען פשוט יועד על ידי ההשגחה העליונה עבור שומרי השמיטה בארץ
ישראל.. הבצל חולק חינם לשומרי שמיטה.. (מבקשי תורה כרך ב' תשנ"ד עמ' תקכד)
החקלאים משדה אילן פרשת
החיטה שזרעו אנשי מושב שדה אילן בערב שמיטה תשמ"ז, דומה במידה מסויימת
לפרשת החיטים המתולעות של קוממיות בשנת תשי"ב. עיקרה היא זריעה מוקדמת, אשר
כל המומחים לעגו להם שהם מבזבזים את הזרעים לחינם. הגשמים
הראשונים של אותה שנה בשמיטה תשמ"ז, היו להם סימן ראשון לברכת שמים, אולם
גם אחר כך עוד עמדו לפני נסיונות וחששות, עד שגם הגשמים הבאים באו תמיד
ברגע האחרון. התארכות
מופלאה של עונת הגידול והתפשטות הגשמים על פני תקופה ארוכה יותר, הפכה
בסופו של דבר את פרשתם לסיפור פלא בכל האיזור, שבו מגדלים רבים שסבלו נזקים
חמורים, ואילו תושבי שדה אילן ראו הברכה בעין ממש. לא פלא הוא שהחקלאים שם
נאבקו בשמיטה שלאחריה, נגד כל הגורמים שניסו להניאם מלשוב ולהצטרף לשומרי
השביעית כהלכתה. (מבקשי תורה כרך ב' תשנ"ד עמ' תקכה)
אף אוייביו ישלים איתו כשהגיע
הגר"י וילנסקי לשכון החילוני בתל אביב, כינס את השכנים ואמר להם שאין לו
כל עניין להתערב בעסקיהם ובעסקי הבית. אבל, הוסיף, כיון שאני משלם את מיסי
וועד הבית, יש לי בקשה מכם: אנא, אל תפעילו את ממטרות ההשקיה של הגינה בשבת
קודש. השכנים הסכימו. זה
התחיל בשבת ועבר לשנת השמיטה, כאשר כל השכנים הסכימו פה אחד להתנהג לפי
ההלכה, והגנן של הבית היה נכנס לביתו של הרב לשאול אותו כיצד לבצע את
הפעולות המותרות. זה
שכרו של יהודי העושה כל מעשיו לשם שמים, שלבסוף שם שמים מתאהב על ידו, וכל
אויביו ישלימו איתו ויעשו את רצונו וימלאו את כל חפצו ובקשתו. כשהיה עובר ברחובות השכונה בשבת היו העוברים והשבים משליכים את הסיגריות ומשתדלים שלא לחלל שבת בקרבתו. (עלינו לשבח)
הרבנית והתפוח בביתו
של רב ידוע, היתה עובדת רומניה. בבוקר אחד היא הודיעה במפתיע לרבנית בעלת
הבית שהיא נאלצת לחזור לארץ מולדתה וממחר היא מפסיקה לעבוד. שמעה הרבנית
כך, וביקשה להעניק לה דבר-מה עבור עבודתה. חיפשה ולא מצאה, עד שראתה על
השולחן תפוח, עטפה אותו יפה-יפה והגישה אותו כתמורה לעובדת. ערכו של תפוח
ברומניה, לא יסולא בפז, כידוע.. לאחר שהעובדת יצאה כבר את הבית, הגיע הרב הביתה, ואשתו סיפרה לו כמשיחה לפי תומה את הודעתה של העוזרת ועל התפוח שהעניקה לה במתנה. נחרד הרב ואמר: הכיצד, רעייתי, נתת לה את התפוח, והלא שנת שמיטה היא, ויש איסור לתת לגוי פירות שמיטה?! אז מה אעשה עתה? שאלה הרבנית. צריך לרוץ אחריה ולקחת ממנה את התפוח, השיב. הרבנית
יוצאת לרחוב כדי לדלוק אחר הרומניה. לאחר כברת-דרך לא קטנה היא מוצאת אותה
על יד תחנת האוטובוסים. בדיוק באותו הרגע הגיע האוטובוס, והרבנית מסמנת
בידה לעובדת שיש לה דבר-מה ממנה, אך זו עשתה עצמה כאינה רואה וכאינה שומעת
ועלתה על האוטובוס. ראתה הרבנית כך, ועלתה אף היא לאוטובוס, שילמה לנהג כרטיס נסיעה וכל זאת כדי ליצור קשר עם העובדת ולהוציא מידה את התפוח. עכשיו
אירע דבר מדהים. הרומניה, בראותה את הרבנית מתקרבת לעברה, עשתה תנועה של
'כניעה', ואמרה: "אל תעשי לי מאומה, אחזיר לך הכל". ובעוד היא מדברת, היא
מכניסה את ידה לתיק ושולפת משם את כל תכשיטיה של הרבנית.. למרות
ההלם הגדול שאחז ברבנית למראה הנס, לא הרפתה עדיין מעניין התפוח, וביקשה
מהרומניה שתחזיר לה את התפוח. רק לאחר מכן התפנתה לעמוד על מה שאירע לה,
והתברר שאלמלא ההקפדה על הלכות שביעית, והמרדף שניהלה הרבנית אחא העובדת,
היו נגנבים ממנה תכשיטים יקרים שעברו מדור לדור במשפחה. (עלינו לשבח)
ה"לימונים" של עובדיה לוי ה"לימונים" של עובדיה לוי עשו בערב שביעית פי שלוש יותר. וכך הוא סיפר: היתה
זו שמיטה ראשונה שאותה התכונן לקיים. בין עצי הלימון של ה"חווה" שלו יש מה
שקרוי "לימון קייצי", עץ זה הוא בדרך כלל פחות נדיב בפירותיו. אולם, לפני
אותה שמיטה הוא פעל "לפי הספר", לפי "ספר הספרים, ונתן באותה שנה אחת, של
ערב שביעית, יבול של שלוש שנים. כמו שכתוב בברכת השביעית "לשלוש שנים". הברכה
ביבולו היתה גם במחיר.. אם בימים כתיקונם הוא היה משיג על לימון שכזה 30
אג' לק"ג, הרי בערב השמיטה הוא הצליח להשיג לא פחות מאשר 1.6 ₪. הוסף את
מכפיל המחיר על מכפיל הפרי, הרי רווח הלימון הקייצי של עובדיה לוי היה פי
15... (מבקשי תורה כרך ב' תשנ"ד עמ' תקכד)
רוח סערה עושה דברו, לגיבור כח עושה דברו. לקראת
שנת השמיטה תש"מ, במסגרת ביקור שערך רבה של קוממיות, הרב מנדלזון שליט"א,
במושב "תלמי אליהו", מחליטה קבוצה מחברי המושב לשמור שמיטה כהלכתה. ליהודה
פיוניר, אחד החברים, מטע גדול של פרחי סיפנים ('פעמונים') הגדלים בחממה
מוגנת ומיועדים ליצוא. בהגיע
עת הקטיף, בתקופת האביב, מגיע יהודה לחממה בלווית צוות פועלים - וכתמים
לבנים בוהקים מול עיניו מעל העלים. עיניו חושכות ; הוא בודק וממשש ואינו
מוצא כל הסבר לתופעה בעלת המשמעות האחת : הפרחים פגומים, ואינם ראויים כעת
לשיווק. לבסוף
לאחר חקירות ובדיקות, מתבררת התעלומה. מטוס ריסוס חלף על שדות המושב
הסמוך, ניר יצחק, ברססו חומר המונע גדילתם של עשבים רעים. בסיימו את מלאכתו
פלט את כמות החומר שנותרה מעל לשטח שומם ; ברגעים אלו בדיוק התחוללה סופה
עזה שרוחותיה הוליכו את החומר המרוסס - היישר לפרחים שבחממה הסמוכה... "עמדתי
בחממה" מספר יהודה "ראיוני בעינים כואבות את עמלי שיגעתי בו שנה שלימה -
יורד לטמיון. יבול תשל"ט אבד. השנה הבאה, הרי 'שמיטה' היא והחלטתי שלא
לעבוד בה. מה איפוא אוכל, ממה אתפרנס? חולפים
שבועיים, ויהודה מקבל מחב' "כימאויר" - לה השתייך המטוס - שיק על סך
84,000 ל"י. ("שמונים וארבע אלף לירות", למי שמבין את משמעות הדבר. . .).
חששו שמא תפגום הפרשיה בשמה הטוב של החברה, העדיפו להסתירה ע"י מענק גבוה
כפיצוי. כך - ללא דיונים ומאבקים - קיבל יהודה סכום נכבד שהספיקה לו,
כעדותו, לכסות חובות משכנתא מעיקים, ולהתפרנס בכבוד במשך השנתיים הבאות. מטוס
טועה, סופת רוחות המתחוללת בדיוק ברגעי שגגת הטייס, והם בעצם שלוחי ההשגחה
העליונה שציוותה מראש בתורה את הברכה לאותו חקלאי שומר השביעית מ'תלמי
אליהו'.
עונשי שמיים על חילול השמיטה כתב
הרדב"ז בהקדמתו (לספרו על הלכות שמיטה): וזה לכם לדעת, אשר אחר חילול
השמיטה הראשונה בשנת תרמ"ט, שלח הקב"ה בשנה שלאחריה חגב וארבה, ויאכלו את
כל תבואת הארץ, ויצאו כולם נקיים, ובשנת תרנ"ז, אחר חילול השמיטה של שנת
תרנ"ו, שלח הקב"ה מן השמים משלחת עכברים, חמרים חמרים, וישחיתו כל התבואות.
ואחר שנת תרס"ג שלח הקב"ה חולי-רע, ר"ל, וגם דבר גדול על בקש וצאן,
ונתרוששו כל היהודים במושבות. וכאשר אמרו חז"ל על הפסוק (איוב לג, כט) הן
כל אלה יפעל וכו', פעמיים שלש עם גבר. פעם ראשונה, שניה, שלישית, מוחלין
לו. רביעית אין מוחלין לו. לאחר חילול השמיטה הרביעית של שנת תר"ע, נתדלדלו
ישראל באופן שרוב הגרנות נשרפו באש, סיבה גלויה מן השמים. והברכה לא
הוציאו יותר מן הזריעה. והיה דבר גדול על המקנה באופן נורא מאד מאד. ובשנה
השביעית גופא נתחדשו גזרות על ישראל, והדלות מצד שני, עד שיצאו שליש יהודים
מן הארץ. ומי 'ודע עוד כמה העומדים לצאת אם היו להם הוצאות הדרך. גם בשבוע
הזה יצאו חמשה איכרים מסמוך לפה, וייטשו את אדמתם וילכו ויתפזרו לכל רוח,
עד שהגויים הערבים אומרים שמעם שנכנסו ישראל לארץ נשתלחה מאירה, והארץ פסקה
ליתן יבולה, אוי לאזנים שכך שומעות. ע"כ.
וציויתי את ברכתי וידידינו
הרה"ג שניאור ריוח שליט"א כתב: כיון שמצוה לפרסם את מעשי השי"ת בעולם,
בשנת השמיטה הקודמת ירד באיזור המועצת האיזורית גזר, ברד חזק וכבד מאד,
וכידוע שכאשר הברד יורד הוא משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים, וכך היה שבכל
האיזור הוזקו הכרמים בסכום של כ - 8 מליון ש', ובמושב בית עוזיאל שבו
שומרים שמיטה כדת וכדין, לא נפל אפילו לבלוב אחד, למרות שירד ברד חזק כבכל
האיזור, והיה זה לפלא. וכאשר סיפרתי הדברים לפני מרן הראש"ל שליט"א, שמח
מאד על זה, ואמר שזה ממש וצויתי את ברכתי. וכששאלתיו על דברי הסמ"ע הידוע
שכתב, שבזמן הזה ששמיטה דרבנן אין ברכת וצויתי, אמר מרן שליט"א שבכל זאת
בזכות מסירות הנפש של החלקאים השומרים שביעית ולא נצרכים למכירה, זכו לנס
הזה. אשרי העם שככה לו. (ילקוט יוסף – השביעית והלכותיה)
ובשנה
זו, סיפר לנו חקלאי ממושב כפר שמואל, שחזר בתשובה בשנים האחרונות, וביקש
מחכם אחד ביוהכ"פ תש"ס להתפלל שהשנה יהיה גשם, אחר שאשתקד היבול לא היה
מוצלח. אותו חכם אמר לו שצריכים להתפלל על הגשם גם בגלל ששנה שאחריה היא
שנת השמיטה. הלה לא ידע מהי שנת השמיטה, וכאשר
נודע לו איסור התורה לעבוד בשמיטה החליט בו במקום לשמור כל דיני שביעית,
ולא לגעת בשדה כלל. ובחודשי הקיץ האחרונים כאשר אסף את תבואתו הופתע מאד
לקבל יבול של פי עשר מהיבול הגרוע של השנה שעברה. שבשנת תשנ"ט קיבל חמשים
חבילות, השנה קיבל חמש מאות חבילות. והיה הדבר לפלא ושחו בו כל אנשי המושב.
וכל זה בגלל שקיבל על עצמו בתמימות והחלטיות לשמור כל דיני השמיטה. (ילקוט יוסף – השביעית והלכותיה)
סיפורי השמיטה בקוממיות ובספר
שמיטה בהלכה ובאגדה (עמוד קסז) הביא מה שכתב הרה"ג רבי בנימין מנדלזון
מקוממיות, כ' אחרי שנת השמיטה תשי"ב לא היה חטים לזרוע, לפי שבחטים משביעית
לא רצו לזרוע, ובדוחק השיגו חטים מקיבוץ סמוך מהשנה הששית, חטים שבורים
ומתולעים שלא היו ראויים לזריעה כלל, ושאל אותנו האברך וכו' מה לעשות,
ואמרתי לו, אם אין חטים אחרים תהיה מאמין בחי עולמים וזורע [נלשון הירושלמי
המובא בתוס' שבת ל.ו והשי"ת יעזור לחטים אלו. והנה כל הסביבה שחקו עלינו
על שזורעים חטים כאלה, והזהירו שלא נעשה נזק גדול כזה, ובשנה זו גס לא היו
גשמים בתחלת החורף, וכל אלה שחרשו בסוף שביעית וזרעו חיכך במוצאי שביעית,
נרקבו זרעיהם בקרקע היבשה, ואנחנו לפי שלא הרשנו בסוף קיץ של שנת השמיטה גס
לא בהול המועד סוכות של מוצאי שביעית, ונמשכה חרישתינו עד מאוחר לתוך
החורף, ואחר כך נמשכה זריעתינו, וכשגמרנו התחילו הגשמים לרדת בשפע, והצלחנו
בתבואה הצלחה מרובה, ונעשו פלאות בחטים השבורים והמתולעים שזרענו, בעוד
שבכל הסביבה לא היה יבול, והיה לאות שהשי"ת שולח את ברכתו לשומרי שביעית גם
בזמן הזה. [והיינו שכר על המסירות לקיים דברי חכמים לשמור שמיטה כהלכתה).
ועוד
סיפר שם, כי בשנת השמיטה תש'"ט, בחודשים הראשונים היה זרוע בשדות מאכלי
בהמה שנזרעו לפני שביעית, שמותר לקצור בשביעית, ולאכול בקדושת שביעית,
כשיטת הרמב"ן שנוהגים כן בארץ ישראל. והנה ביום ששי אחד בא ארבה לרוב
לכפרים הסמוכים, ואנשי מקומינו באו בחרדה שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע
על ידי הארבה. והנה בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות, וכתאך הגיע
לגבולינו, תיכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל
גבולינו, ולא הזיקו במאומה. וכשסיפרנו זאת להרב מבריסק זצ"ל אמר, זה מופת
שצריכים לספר, וקרא לפנינו את דברי הרמב"ן (שמות י, יד) בשם רבינו חננאל
שכתב, מעת עתירת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים וכו',
ועל זה נאמר שיחו בכל נפלאותיו. והיינו שנפלאות הארבה צריכים לספר. |
