ערי מקלט, תשס"ט

-"מה נשמע?"

-"נשמע בום, רק חכה שתסתיים האזעקה".

ניסיון קטן לקיים שיחה נורמאלית עם אחד מיושבי החזית הדרומית נקטע בטיל.

לא להאמין, אבל כנראה שבאמת מפגיזים אותם בטילים.

כמה שלא נברח מזה, אנחנו ישראלים, אין מה לעשות. לא מאמינים בכלום. כבר שנים רבות שאנו משליכים לפח את הדפים של פיקוד העורף ומתעצבנים על הקשקושים והציורים האלו שהם טורחים לשלוח לנו בדואר. "נו באמת, אם חלילה נזדקק למקלט נצטרך ציור שיאמר לנו איך רצים כל הדרך למרחב המוגן?" בכלל,

ממתי מקלט אמור לשמש למגורים? מקלט זה מקום שבו הילדים יכולים לעשות קייטנה בימי החופשה. מקלט זה מקום לפתוח בו עסק זעיר לממכר טיטולים ומוצרי יסוד בזול לבני תורה, או סתם חדר חשוך מלא עכברים, שלא פתחו כבר חמש מאות שנה. למה שיחשבו לארגן מקלט? מתי בפעם האחרונה הייתה כאן מלחמה?!

למעט מלחמת השחרור, ששת הימים, יום כיפור, לבנון פעמיים ועוד.

כמה שזה עצוב, אבל פתאום אנשים נאלצים לשהות במחילות האלה כשהם מפוחדים ורועדים מאימת הטילים והאזעקות, במקרה שהאחרונות אכן פועלות כראוי...

ביום בהיר אחד, כשאף אחד מהם לא חלם שזה יקרה לו (הרי רק אצלנו בירושלים היה תמיד מסוכן) הם נאלצים להתמודד עם זה.

נסו להיזכר בכל המריבות עם הילדים שבקושי מסתדרים יחד עת לכתם לישון.

עכשיו, תחשבו שזה לא רק הם, אלא בניין שלם שמצטופף לכם בחדר המחניק הזה כשכולם מנסים לישון. פתאום מתברר שאפשר לישון ולהירדם למרות הישמע קול נחירות - כך לפחות הם טוענים שם - ובואו לא נדבר על זה שמוישה, השכן היקה, גם נוחר.

אנחנו, הרחק ממטווחי הקסאמים והגראדים, מנסים לגרד פיסות קטנות של זכרונות ישנים, לדלות קוריוזים, אולי מימיי מלחמת המפרץ, אולי אפילו קודם לכן. דומה שקשה להזדהות כשאתה לא חווה על בשרך את האימה. אבל זה לא יעזור. הדיווחים האלמותיים על נפילות טילים בשדרות הפכו כבר להרגל וטבע. כמו שיש תחזית מזג האוויר, מעדכנים כמה טילים נפלו בשדרות. לפעמים גם

לא עלינו, יש נפגעים, ורק אז נזכרים לצקצק בלשון לרגע. הדבר הזה גרם לכך, שקשה כיום להבין מה עובר שם על אחינו, שאולי כל אשמתם מסתכמת בכך שהם יודעים

לשמח את עצמם שם, ולהדביק גם אחרים בהומור המלחמתי הזה, כמו את כותב השורות.

בשעת מלחמה, הדיווחים בכלי התקשורת הופכים למאסיביים יותר, כשהדאגה הבלתי פוסקת היא: "מה קורה עם מד הלחץ בעולם". פתאום כל דעה של איזה יפני

מלוכסן מקבלת רייטינג עד בלי די. למען ה', למי אכפת שצ'ין בום טראצ' מקינקוואגיה אומר שעל ישראל להתמתן?

‏***

כבר לפני חודשים, הילכו עלינו שמועות מגוונות בשם כל רב אפשרי, על כך שנשב במקלטים. כל רב שמועתי שכזה נדחה בביטול, עוד טרם נשואי השמועות בעצמם הספיקו להכחיש, כפי שקרה כצפוי. אם נעמיק היטב לתוככי הלב, אל החלק שאמון על הזלזול בכאלו שמועות, נגלה שחוסר האמון נבע, לא מפקפוק בממצאים, או אפילו לא מכך שבכל שני וחמישי יש מי שממציא בשם הרבנים. חוסר

האמון נבע מעצם ההבנה כי לא ייתכן שיום אחד פתאום ייאלצו אנשים ברחבי הארץ להיקלט במרחבים מוגנים. אנחנו מאמינים בגוג ומגוג, מצפים לביאת המשיח בכל יום. אבל האמונה החושית, אפעס, חלשה. והנה בחסדי הבורא, אנו יכולים לפתע להבין כי הכל יכול לקרות, גם דברים שנשמעו בעבר הזויים למדי.

רק בתחילת השבוע, כאשר זרמה בארץ ההרגשה כי מיום ליום קצב הערים המטווחת גדל, וכי עוד רגע גם מטולה תצטרך להכין מקלטים מפני ירי, הפעם מהדרום, גייסתי את כל כישורי הצבאיים להסביר כי אין סיכוי שיפלו טילים בטווח רחוק שכזה. נו, נתיבות, בקושי בקושי. גם שם זה יהיה באיזה שטח פתוח, כולי האי ואולי.

 לאחר מכן כבר 'לוגלגתי' על ידי כל העולם ובניו, הדרים בקצה הדרום . לא נשארתי חייב. גם בהם נטועות תובנות שהתפרקו. אל דאגה:

- "תגיד, אתה מכיר דירות רק לתקופה זו בירושלים או בביתר?"

- "ביתר?? חשבתי שזה המקום הכי מסוכן בארץ, לא? כך אתם אמרתם"...

פורסם בשבועון "משפחה"