מבוא לברכת החמה

"לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו".

הנה השנה זכינו (התשס"ט לפ"ג) לברכת החמה שתתקיים השתא בערב פסח (יום רביעי) וכידוע הרבה קולמוסים נשברו בדיונים רבים לגבי מצוה נדירה זו, דברכה זו מיוחדת לניסן בלבד, וברכה זו נדירה ואינה אלא אחת לעשרים ושמונה שנה בלבד, המקור לברכת החמה הינה הגמרא במסכת ברכות "הרואה חמה בתקופתה... אומר: 'בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית''. ומבואר בגמרא, שדבר זה קורא אחת לעשרים ושמונה שנים בלבד. לכתחילה מברכים ברכה זו מיד בבקר וזמנה עד ג' שעות מתחילת היום.

ניתן לברך בפה מלא שהחיינו וקיימנו והגיענו לשנה זו שהיא שנת ה'תשס''ט', שהיא השנה בה נזכה בעזרתו יתברך להתחייב בברכה נדירה זו, מה שאין כן בשאר המצוות, האף אמנם שהן מצות נדירות לאדם הפרטי אך הן מצות לכלל, כמו "פדיון הבן", לא כל אחד זוכה לבן זכר תחילה שיזכה אביו לפדותו מחמת שאֵם הילד בת כהן או לוי, או שנולדה תחילה בת או יוצא דופן וכו', אך בכל זאת יכול הוא להשתתף בשמחת פדיון הבן אצל רעיו.

ויקשה מדוע על מצווה כה נדירה בחר מרן הש"ע (או"ח סי' רכט סעיף ב') לכתוב סעיף אחד מתוך שנים "הרואה חמה בתקופתה, והוא מכ"ח לכ"ח שנה, והתקופה בתחלת ליל ד', כשרואה אותה ביום ד' בבוקר, אומר: ברוך עושה בראשית". וכלל מרן לא דיבר מאיזה זמן, אלא ציין "בבוקר"! האם לפני התפילה או אחרי? האם צריך ברוב עם וכו'? ואילו כל האחרונים דרכ'ו קסת'ם, והוציאו ספרים לרוב דאפילו בדורנו הוציאו רבים וגם טובים, לאורה ולשמחה ספר או קונטרס הנוגע ל"ברכת החמה", וזאת על סמך "הלכה קטנה" בש"ע. ונראה להשיב בס"ד כי היא הנותנת, עצם הכתיבה האדירה של רבותינו על סעיף אחד בש"ע מראה עד כמה התורה רחבה היא מני יום וכל חפציך לא ישוו בה, כידוע בקושית מרן הב"י בהל' חנוכה (או"ח סי' תרע) נכתבו מאות רבות של תירוצים, ועוד היד נטויה. גם כן בברכת החמה, החשק והמרץ להוציאה הלכה אחת וללבנה ולדוק אותה עד אשר דק כרביבים, מראה עד כמה חשובה תורתנו הקדושה. דהרי במלאכתי זו תהיתי ביני לבין עצמי, כמה שימוש ייעשה בקונטרס זה? מלבד ערב פסח שבו נברך "ברכת החמה" (פרט להלכות פסח שנוהגות בכל שנה ושנה), דהרי קונטרס זה "יעלה אבק" עוד כח שנים, ובכלל אם יזכור האדם כי קיים קונטרס המדבר מענין ברכת החמה והליכותיה.

הסבר הדבר הוא כך, ישנם שני סוגים של דברי תורה. האחד הוא זה שנוגע לציווי דבר ה', דהיינו ההוראה המעשית מהו רצונו יתברך. והשני הוא זה אשר נוגע אלינו, לאופן קיום המצווה, שמחת המצווה, התלבטות והשמחה בקיומה.

בשלחן ערוך קבע מרן המחבר את ההוראה המעשית, ולענין זה יספיק סעיף אחד. ברם, אנו, כעושי המצווה הנדירה הזו, שמחת קיומה של המצוה מביא אותנו אל הסוג השני של דברי התורה, דהיינו להאריך בכתיבת קונטרסים וספרים שאותם אנו מביעים את שמחתנו והתלהבותנו לקראת קיומה של המצווה הנדירה הזו.

דוגמא בולטת להבחנה זו רואים אנו בדברי רש"י בפתיחה לפרשת בהעלתך, (במדבר ח ב) "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם". ע"כ. וידועה בזה קושייתו העצומה של הרמב"ן ז"ל שתמה וכי מהו ענינו של חלישות הדעת של אהרן הכהן והלוא קרבנו גדול משל הנשיאים, שהרי הוא זה שהקריב את כל קרבנות הנשיאים בכל אותם ימי המילואים. ותירץ הרמב"ן שחלישות דעתו לא היתה על מיעוט עבודתו הפרטית אלא מעצם העובדה שלשבטו, שבט לוי, לא היתה נציגות בתור שבט, בחנוכת המשכן. ועל ענין זה אמר לו הקב"ה "חייך שלך גדולה משלה" – כלומר הפרש גדול יש בין עבודתך ועבודת שבט לוי לבין עבודת הנשיאים.

עבודתך היא יומיומית, תדירה ורצופה. עבודת הנשיאים – היא חד פעמית בלבד. עבודה רצופה ותדירה חשובה וגדולה היא מעבודה חד פעמית. עבודה חד פעמית, ראשונה – חינוך המשכן – מה נשגבה היא! מרוממת ומלהיבה! ואף על פי כן כוחה של העבודה הרצופה והתדירה גדול ממנה! – "שלך גדול משלהם".

ברכת החמה שלפנינו, היא בבחינת "חנוכת הנשיאים". זוהי מצוה נדירה, ולכן ההתלהבות והשמחה שבה, גדולה ורבה. אך עלינו להתבונן ולהפנים כי הברכות והמצוות התדירות והיומיומיות, הנעשות כהלכתן ולכן דקדוקן – מעלתן גדולה יותר, למרות שנעדרת מהן אותה התלהטות והתלהבות שקיימת ביום המצווה והברכה הנדירה, מצוות ברכת החמה.

ניתן להוסיף את האמור בנביא הושע (ב, כא-כב) "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'", וקושיא עצומה קיימת מדוע אירוסין, ולא נישואין, ומדוע שלא יזכה לשאת אותה, והיא תהיה אשתו ממש!!!  ומרן החתם סופר (גיטין ב.) תירץ זאת כך: "כי נהיה ארוסה לעולם חביבה כל שעה כשעה ראשונה כארוסה ולא כבעולה.." דהינו בשעת אירוסין חביבים הם החתן והכלה" ושנזכה כך לאהוב כשעת האירוסין דהרי לאחר הנישואין מתמעטת האהבה ובשביל להגבירה צריך לזכור את האירוסין, שבשעה זו חשב החתן שאין בלתה של רעייתו וכך אשתו חשבה, ובודאי ניתן לומר את האמור בתהלים "לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו".