בגדרי ברכת השבח וברכת החמה

בגמ' ברכות [מג, ב] איתא, אר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר, ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם. וכתב המרדכי [קמח] שברכה זו נאמרת רק בפעם הראשונה בשעה שמלבלבים האילנות ומוציאים פרח, וביאר הב"ח [רכו] טעמו, שהוא כמו ברכת הרואה בריות טובות ואילנות טובים שאומר ברוך שככה לו בעולמו, והראב"ד כתב שמברך רק בפעם הראשונה שרואה אותם ולא בכל פעם, ואף כאן בברכת האילנות מברך רק בפעם הראשונה. וכ"כ הריטב"א בברכות שם שתקנו ברכה זו שהיא באה מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה.

אמנם הרמב"ם [י, יג] כתב בסתמא היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם. ומסמימת הדברים נראה שמברך בכל פעם שרואה הלבלוב ולא רק בפעם הראשונה, וביותר משמע כן בטור [רכו] שבסו"ס רכ"ה הביא הדין של השואה בריות ואילנות נאות שמברך, ושם הביא דעת הראב"ד שמברך רק בפעם הראשונה, ואילו כאן שהביא דין ברכה זו לא הביא דעת הראב"ד כן, ומשמע דס"ל שאף לפי דעתו כאן יוכלו לברך בכל פעם שרואה. אך להלכה השו"ע הפוסק כדעת הראב"ד לגבי בריות נאות, פסק באילנות כדעת המרדכי שמברך רק בפעם ראשונה.

עוד כתב המרדכי, שאם לא בירך בשעה שמלבלבי וראה רק כאשר גדלו האילנות גם כן יכול לברך עליהם, אולם מסתימת דברי הרמב"ם והטור שכתבו בסתמא שרואה אילנות פורחות וניצנים עולים, מדוקדק שמברכים עליהם רק בשעה שהם מבלבים, אבל אחר כך כשגדלו האילנות לא ניתן לברך, ויש לבאר שורש מחלוקתם בזה.

והנראה בפשיטות, על פי מה שיש להסתפק בביאור ברכת האילנות האם היא ברכת ההודאה שמודה להקב"ה שלא חיסר בעולמו וברא בו בריאות טובות להנאות בהם בני אדם, והיות שהרואה את האילנות בפריחתן הוא נהנה, לכן הוא מברך על כך ברכת ההודאה, או שמא שהיא ברכת השבח שכשאדם רואה שהקב"ה ברא בעולמו בריות טובות הוא משבח להקב"ה על שככה לו בעולמו.     ובזה יתבאר ספיקו של הגרעק"א [גליון השו"ע שם] שדן אם ניתן לברך על אילנות של פירות בתוך שלש שנות נטיעתן שהפירות אסורים בהנאה משום ערלה, וכן נסתפק ברואה פרי חדש שמברך שהחיינו, אם ניתן לברך בראיית פרי ערלה או לאו. ויש לדקדק, מה נסתפק בדבר, האיך יתכן לברך ברכה על הנאה מפירות ערלה שאסורים בהנאה.

ולהמתבאר י"ל, ששורש הספק הוא במהות הברכה, האם היא ברכת הודאה שמודה להקב"ה על מה שהוא נהנה מאילן זה, ועלה אמרי' דאם הוא ערלה יתכן שלאי וכל לברך על אילן שאסור ליהנות ממנו, אבל אם נימא דהוא ברכת השבח שכשרואה זאת מברך על הבריות שעשה לנו הקב"ה, ולא מברך דוקא על האילן הזה, א"כ גם הרואה אילן בערלתו, מתמלא בשבח והודאה על כל הבריאה המותרת ליהנות הימנה.

ובזה יש לבאר שורש המחלוקת שהבאנו אם ניתן לברך לאחר הלבלוב, או רק בעת שעולות ניצונות הלבלוב, דאם הברכה בעיקרה היא ברכת השבח שמשבח להקב"ה בעת שרואה הלבלוב, א"כ אפשר לברכו רק בשעת הלבלוב אבל לאחר מכן לא ניתן לברך, אך אם הברכה היא ברכת ההודאה שמודים להקב"ה על עצם בריית הבריאה הטובה, ורק שנזכר בה ומתמלא בהודאה בעקבות האילן המלובלב, הרי כל שכן שניתן לברך גם אחרי הלבלוב בשעה שהאילן גדול וכבר נהנים ממנו בני אדם, וא"כ הרמב"ם והטור לשיטתייהו סברי שברכת האילנות היא ברכת השבח, ומש"ה דעתם שמברכים רק בשעה שמלבלב והתחיל להניץ פרחים, ולא לאחר מכן, אמנם המרדכי סבר שהיא ברכת ההודאה ולכן לשיטתו ניתן לברך עליו בין בעת הלבלוב ובין לאחר מכן כשכבר גדלו.

ולפי"ז א"ש דפליגי לשיטתייהו, אם מברך רק בראיה הראשונה או בכל פעם שרואה, דהרמב"ם הסובר שהיא ברכת השבח, לכן הוא סבר שניתן לברך בכל פעם שרואה האילן דומיא דרואה בריות טובות שמברך ומשבח בכל עת שרואה, ולכך כלל הך הלכתא דברכת האילנות עם ברכת בריות טובות בחדא הלכתא, דיסוד שניהם אחד הוא, שהיא ברכת השבח, אמנם המרדכי לשיטתו שס"ל דהיא ברכת ההודאה לכן לדעתו אחר שהודה על כך לא ניתן לברך ולהודות על אותו הדבר שוב, שכבר בירך על הנאתו מאילן זה.

אמנם בדעת הטור מצינו שנחלקו בדעתו שכתב שאם ראה ולא בירך עד לאחר שגדלו הפירות לא יברך עוד, וסבר הב"ח שנקט בדוקא עד לאחר שגדלו, ומשמע דאם טרם גדלו הפירות, אף אם ראה ולא בירך בתחילה, מצי לברך לאחר מכן כשרואה אותם בשנית, אך העולת תמיד וש"א נקטו דמיירי שלא ראה כלל ולכך יכול לברך עד שיגדלו הפירות, אבל אם ראה הפירות תחילה ולא בירך, לא מצי לברך כלל. ויש לבאר לשיטתו, כיון דעיקר הברכה היא ברכת השבח שמשבח להקב"ה על בריותיו, ולא הוי דוקא על אילן זה, א"כ כל עת שלא גדלו הפירות ולא נהפך לאילן רגיל, יכול לברך ולשבח, אבל עם גדלו הפירות דהוי ככל אילן, לא יכול לברך יותר, אבל יל"ד בטעמא דהעולת תמיד, שרק אם ראה בתחילה יכול לברך.

ובירושלמי דן אם ברכת השבח חייב האדם לברך בתכ"ד לשבח שראה או לאו, כגון מי שהיה בבית הכסא בעת שהיו ברקים ורעמים, ולאחר מכן כשיצא חפץ לברך עליהן אם יכול לעשות כן או לאו, והסיק הירושלמי שרק בתכ"ד יכול לצאת ולברך, אבל לאחר כ"ד לא מהני, ומכך הסיקו הראשונים לדינא בפ"ק דפסחים דברכת השבח ניתן לברך רק בתכ"ד, והק' הר"ן [ד, א] האיך מברכים ברכות השחר בביהכ"נ בשחרית, הרי אין זה בעת שנעשה השבח, שהרי השכוי העיר קודם הרבה, ולא נתלבש עתה וכו', ותירץ שסדר ברכות השחר נתקנו בתפילה כמנהגו של עולם אפילו אם לא שמע שכוי, ובהכרח הברכה היא מסדר התפילה ולא שייכא דוקא למעשה השבח עליו מברכים כן.

אמנם הרא"ש [ברכות ט, כג] כתב שברכות שבח והודאה כברכות השחר יכול לברך גם לאחר מכן, ומבואר בזה שנחלק על הר"ן וס"ל דניתן לברר ברכת השבח אף לאחר כדי דיבור, אמנם הרא"ש [יג] העתיק להלכה דברי הירושלמי לגבי ברקים שניתן לברך רק בתכ"ד, ודבריו סתרן אהדדי. וצ"ל דד' הירושלמי נאמרו רק בברכת הזיקין והרעמים שבהם נאמר שניתן לברך רק בתכ"ד, אבל יתר ברכות השבח ניתן לברך אף לאחר כ"ד, ויל"ד במה חלוקה ברכת הרעמים שניתן לברכה רק בתכ"ד. ויותר יקשה מדוע בברכת האילנות אם נימא דהוי ברכת השבח, לדעת הט"ז ועוד יכול לברך אף לאחר שראה בפעם הראשונה, כל זמן שלא גדלו הפירות יכול לברך, ולא ייחשב לאחר כדי דיבור שלא ניתן לברך לדרכו.

ואשר י"ל, בהקדם מה דיש לחקור ביסוד ברכת השבח, האם השבח הוא על אותו הדבר שראה שכשרואה אדם איזה דבר שניכר ממנו גדלות ה' הרי בזה הוא מברך ומשבח את הקב"ה על כך, או שמא שכאשר רואה האדם איזה דבר מיוחד בבריאה הוא מתעורר לשבח את הקב"ה על כללות הבריאה ולא רק על הדבר המסוים שראה זה עתה, וכפי שכתב הרמב"ם [יסודי התורה ב, ב] שבשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערוך ואין לה קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפארו, ולפי"ז ניתן לברך רק על דבר חידוש שלא רגיל במנהגו של העולם, שבזה הוא מתעורר יותר להתבוננות בחסדו יתברך ומשבחו. וזהו שכתב הרמב"ן שאין מברכין ברכת השבח אלא על דברים שנתבראו בבריאת העולם, שבכך הוא רואה ומתפעל מכל הבריאה, אף שהוא דבר הקיים מאז ומעולם. או דנימא שהשבח הוא על אותו דבר עצמו שראה שמתפעל הימנו ומברך ומקלס להקב"ה על כך, וזהו בכל דבר פליאה שברא לנו הקב"ה שניתן לברך עליה ברכת השבח.

ונפק"מ לדינא בזה מצינו מש"כ הב"ח [ריד] מתשובת הר"י פולק שברכת הפירות וברכת המצוות וכל דבר שאדם נהנה מהם, וכן דבר מעשה שנתחייב בברכה על הראיה כגון הרואה קשת וכו' צריך לברך עם שם ומלכות, ואם לא אמר עם שם ומלכות אינה ברכה, אמנם בתפילת שמונה עשרה שהיא ברכת השבח בלבד ואינו שבח על מעשה מסוים, ניתן לברכם אף בלי שם ומלכות והוי ברכה. ובזה יישב הפרי מגדים [רכה, משב"ז, ב] שמברך מספק ברוך שפטרני בלא שם ומלכות, והק' בפרי חדש, שהרי הריב"ש הלעיג מה תועלת בברכה ללא שם ומלכות, ויישב הפרי מגדים, שהיות וברכה זו היא שבח שלא באה על מעשה מסוים אפשר לברך עליה אף בלא שם ומלכות ויש תועלת בברכה זו.

ונמצא בהך כללא בהלכות ברכות, דברכת השבח על דבר שיש בו מעשה צריך שיברך בשם ומלכות, אבל אם אין בזה מעשה ניתן לברך בלא שם ומלכות, ומעתה י"ל דתליא ביסוד מהותו של ברכת השבח, דאי נימא שהשבח הוא על אותו הדבר שראה, א"כ הרי זה ברכת השבח על דבר שיש בו מעשה, שהיא הראיה של אילן או דבר זה, ולכך צריך שתהיה הברכה עם שם ומלכות, אך אם נאמר שהוא ברכת שבח באופן כללי על כל מה שעשה הקב"ה למענינו בבריאה, ורק הראיה מזכירה לו זאת, א"כ הוי ברכה ללא מעשה ראיה עצמו, ולכך יכול לברך אף בלא שם ומלכות.

וכן איכא נפק"מ אם סומא יכול לברך ברכת הראיה, דבגמ' [נח, א] איתא שרב ששת יצא לקראת המלך כשבא ובירך לפניו, וידוע דרב ששת היה סומא, וביאר המהרש"א שהוא משום שהלכה כר"י שסומא חייב במצוות מדרבנן. ומשמע מדבריו שבירך ברכת הראיה על המלך, אמנם האליה רבה [רכד, ו] דחה דמה שאמרו שפתח ובירך היינו שבירך את המלך בברכת שלום ולא ברכה להקב"ה. אך יש לתמוה על המהרש"א והמג"א כיצד יוכל סומא לברך ברכת הראיה הרי אינו רואה הדבר, ולכאורה מחלוקתם תלויה בצדדי שאלה זו, שאם השבח הוא על אותו הדבר שראה, א"כ סומא שלא ראה זאת, כיצד יוכל לברך ברכה זו, אך אי נימא דבשעה שרואה דבר זה הוא מתמלא בשבח והודאה על גדלות ה', א"כ אין ענין שיראה דוקא דבר זה, אלא צריך שיזכיר הדבר את כל מעשי ה' בבריאה, וא"כ רב ששת ששמע וידע שבא המלך, הבחין בדבר נאה ומיוחד מאת הבורא, שהזכיר לו כל הבריאה, ולכך מצי לברך עלה ברכת השבח.

והנה בספר שיח השדה [ח"ב ברכות נט, א] נסתפק במי שצריך לברכת ברכת החמה, וטרם בירך ברכת אילנות, איזה ברכה קודמת, אי ברכת האילנות משום דתדירה היא בכל שנה, ואילו ברכת החמה פעם בכ"ח שנה, או דאמרינן דברכת עושה מעשה בראשית היא תדירה טפי כיון שהיא נוהגת על הברקים ועל הרעמים וכו'.

והביא ראיה מהא דאיתא בגמ' סוכה [נו, א] רב אמר דמזכיר בקידוש סוכה ואח"כ זמן, כיון דמצוה דיומא עדיף, ורבב"ח אמר מברך זמן ואח"כ סוכה, דתדיר קודם, וברכת הזמןתדירה היא שפעמים הרבה מברך שהחיינו, ומוכח שאף שברכת זמן של סוכה אינה כמו שהחיינו של עשיית מצוה ושל פרי חדש, בכל זאת כיון דכולהו ברכת זמן הן, חשיבא בכך תדיר והיא קודמת לברכת הסוכה, וה"נ ברכת עושה מעשה בראשית חשיבא תדיר טפי, דמברכין אותה על כל הבריאה, מיהו סברא דרב דמצוה דיומא עדיפא, שייך רק בסוכה שהוא חיוב שחייבתו תורה במצות הסוכה ביום זה ולכך מברך על המצוה הנוהגת ביום זה, אבל ברכת החמה דרק במקרה הוא היום, לא דמי לחיובה שהתורה חייבה, ולכך לכו"ע יברך תחילה ברכת החמה ואח"כ ברכת האילנות. ויש להבין הסברא בכך, הרי ברכת החמה נוהגת פעם בכ"ח שנים והאיך תהיה תדירה יותר מברכת האילנות הנוהגת מידי שנה בשנה.

ושורש הספק בדבר, י"ל לדברינו, תליא במהותה של ברכת השבח, דאי נימא שהוא שבח על אותו דבר עצמו שרואה, א"כ בברכתו עושה מעשה בראשית בברכת החמה הוא ברכה על החמה דוקא, ולא דמיא לברכת השבח שמברך על ברקים ורעמים או דבר אחר, ולכך לא יהני הטעם שהוא תדיר טפי, אמנם אי נימא דהברכה היא שבח להקב"ה על כל הבריאה, ורק שמעשה החמה או הברקים הם המעוררים אותנו לברך ולשבח על כל הבריאה, א"כ נמצא דהברכה בכלוהו היא ברכת השבח על הבריאה כולה, וא"כ שם ברכה אחת היא, והיא תדירה בהרבה מברכת החמה שהיא אחת לכ"ח שנה.

ואין לפשוט השאלה מהא דזמן ברכת האילנות קודם לזמן ברכת החמה, שזה מתחיל בר"ח ניסן, ולכך יברך על האילנות תחילה, דמחזינן דנסתפקה הגמ' אם יברך שהחיינו תחילה או לישב בסוכה תחילה, ולא פשטה זאת מהא דזמן ברכת שהחיינו מקדים, דמברך אף בשוק, כמבואר בעירובין [מ, ב] מוכח דלא הקפידו על כך.

ועצם השאלה זו מה קודם אירע מעשה רב עם מרן הקהלות יעקב זי"ע ששאל לבנו מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א ביום ברכת החמה הקודמת, בד' ניסן התשמ"א, היה זה לאחר שתקופה ארוכה לא יצא מביתו עקב חולשה, וביום ברכת החמה בא להשתתף בתפילת ותיקין בבית המדרש לדרמן, ובצאתו מן התפילה הסתפק לאן עליו לפנות בתחילה, האם לברך ברכת האילנות, או לילך לברך קודם ברכת החמה, ומרן זצוק"ל החליט לברך קודם ברכת החמה כדי שלא לגרום טירחא דציבורא להציבור שהמתין עליו, אלא שבדרך ביציאתו מלדרמן ראה עץ פרי אילן מלבלב, ומיד בירך ברכת האילנות, וביאר שפשוט לכו"ע הדבר שאם מקדים לראות אילנות מלבלבים צריך לברך עליהם תחילה, שהרי אין מעבירין על המצוות, ועוד יתכן שהפסיד את ברכת האילנות אם ראה ולא בירך ברכת האילנות, וכל הנידון שהבאנו הוא רק בנזדמנו שניהם יחד ממש.

אמנם היה מקום לחלק בזה לדברינו, דדין תדיר שייך רק בדבר שהוא מחייב אחד ויש שני סוגי ברכות עליו, כמו בסוכה שהחיוב סוכה הוא המחייבתו בברכת הזמן וברכת הסוכה, רק הברכה האחת תדירה מריעותה, אבל כאן בברכת החמה והלבנה, להמבואר הרי ב' ענינים שונים הם, שברכת החמה עיקרה מחמת שמברך על השבח כולו במעשה הבריאה, וברכת הלבנה היא משום מיעוטה שנתחדשה. אמנם יש להביא, שאף בכגון דא שייך דין תדיר קודם, דהנה מצינו בלבוש [או"ח קח, א] במי שלא נתפלל תפילת שחרית ומשלים מנחה שתים, שמתפלל התפילה הראשונה למנחה בתחילה ואחר כך המנחה להשלמה, ומשום דתדיר ואינו תדיר תדיר קודם, ותפילת המנחה תדירה מתפילת השלמה, והתם נמי הרי ב' מחייבין שונים הם, שזה מחייב של תפילת שחרית וזה מחייב של תפילת מנחה, ורק בנוסח הברכה הם שוים, ומ"מ מצינו בו דין תדיר קודם, וה"נ י"ל בברכת האילנות כלפי ברכת החמה, אף דחיובם שונה בתכלית.

אמנם בעיון דברי הגמ' בסוכה יש לדחות, דברש"י שם מבואר שברכת הזמן חשובה, לא משום שמברכים אותה גם על כלים נאים ופרי חדש, אלא דוקא על ג' רגלים, אבל לעולם יש לומר דברכה על כמה עניינים אינה חשובה משום כך תדירה, ורק משום שזמן ברגלים נקט רש"י שכל הרגלים תדירים יותר מסוכות לבד, וא"כ כאן שהוא שני סוגי ברכות אין ראיה שייחשב בכך תדיר רק משום נוסח הברכה. ויתרה מכך נתבאר לעיל, שחלוק ברכת הזמן של הרגלים שהיא ברכת ההודאה על בית חדש ובגד נאה שקיבל, ואילו שהחיינו על הרגלים הוא ברכת השבח שמשבח הבורא שהביא לנו המועד והרגל, ולכך דקדק רש"י לומר רגלים בדוקא להחשיבו תדיר.     

וביותר, יש להבין מה טיבה של ברכת עושה מעשה בראשית על ברקים, דבשלמא על הרואה הים הגדול וכן ברכת החמה, הוא רואה את הבריאה, ועל זה מברך שעשה לשעבר מעשה בראשית, אבל על הברקים הרי אין עניינו לבריאה ישנה, אלא שרואה עתה גבורת השי"ת על דבר שברא העולם ועושה עתה מעשה בראשית, וכן הוא ענין שכוחו וגבורת כמש"כ האבודרהם, ולפ"ז נמצא דברכת עושה מעשה בראשית על ברקים היא ברכה על ההווה, ואילו ברכת החמה היא ברכה על העבר על עשיית מעשה בראשית, וב' ברכות אלו אינו בסגנון אחד, וא"כ אינו בדין שתחשב משום כך תדירה.

כמו"כ יש לדון אם ברכת האילנות חשובה תדירה, דיש להבין את נוסח הברכה שמזכיר בה גם בריות טובות, ומה שייכות האדם לעץ השדה להזכירו בברכה. ולכאורה היה נראה, דהנה הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו, וא"כ יתכן שברכה זו של תקופת ניסן היא אותה הברכה שקבעו על בריות נאות, אלא שכאן בניסן קבעוה באופן מפורט יותר, ולכן מברך אותה הברכה על בריות נאות ואילנות טובות בתקופת ניסן באופן אחר. ובשו"ע [רכב, י] נאמר, אמרו הרואה אילנות טובות ובריות נאות וכו' אומר ברוך אתה ה' אלמ"ה שככה לו בעולמו, ובבאה"ג ציין עלה לגמרא ברכות מ"ג ונ"ח, והרי זה פלא, שאמנם בגמרא בדף מ"ג נתבארה ברכה זו, אבל בדף נ"ח איירי בברכת האילנות בתקופת ניסן, ומה טעם שציין הבאה"ג לציינו כבר כאן, ולא בסימן רכו במקומו. והוא בהכרח זכר לדבר שראה את הכל כברכה אחת שמברכין כל השנה, נמצא שאדרבה היא תדירה יותר, שאילו ברכת החמה עושה מעשה בראשית אינה כל כך תדירה, שברקים הרי הם רק בחורף, אבל ים הגדול והדומה לא שכיחי כולי האי.  

ובספר פני מלך הביא מהאדמו"ר מגור הגרפ"מ אלטר זצוק"ל שפשט ספק זה ע"פ האמור בטור או"ח [תקסו] שיש אומרים שכל תענית שיארע בב' וה', קורין שחרית פרשת היום ובמנחה ויחל, דתדיר קודם, והנה אם קריאת עצם הנוסח בתדירות גורם הוא לדין תדיר, הרי קריאת ויחל נקראת כמה פעמים בשנה, ואילו פרשת אותו שבוע אין נקראת אלא באותו שבוע, הרי מוכח מזה דדינא דתדיר קודם תליא בהמחייב של הקריאה, ולא בכמות הקריאות, ותדיר המחייב של קריאת פרשת השבוע שהוא נעשה בכל שבוע ושבוע, תדיר יותר מהמחייב של קריאה בתענית ציבור, שהוא אך לזמן, ובזה פשט דתדיר המחייב של ברכת האילנות בכל שנה ושנה, יותר מהמחייב של ברכת החמה שהוא אחת להרבה שנים.

[ובזה נבא ליישב דעת הרמב"ם [י, טו] דפסק במחלוקת רבנן ור"י, בהא דלרבנן מברך על כל הימים והנהרות והמדברות עושה מעשה בראשית, ולר"י על הים הגדול מברך ברוך שעשה את הים הגדול, והרמב"ם פסק כר"י שעל הים הגדול מברך שעשה את הים הגדול, ותמה הטוא [רכח] האיך פסק כר"י ולא כרבנן דהם רבים שפסקו לברך על כל הימים עושה מעשה בראשית, ותי' הב"י דהרמב"ם יבאר מחלוקתם כדעת הרא"ש [כלל ד, ד], דר"י לא אתי לחלוק על רבנן אלא לבאר דבריהם, דעל הימים כולם מברך אכן עושה מעשה בראשית, ורק על הים הגדול סברו רבנן דהוא שונה וברכתו שעשה את הים הגדול, ולכך פסק כן הרמב"ם להלכה.

אמנם לדברינו י"ל, דאם ברכת השבח הוא על אותו דבר שמברכים עליו, וכשמברך את הים הוא משבח את עשיית הים, ועלה אתי ר"י למימר דים הגדול שונה וכשמשבחו באופן פרטי יש לברך באופ"א, נמצא דר"י פליג על רבנן, ולא שייך שהרמב"ם יפסוק כמותצו, אבל להמתבאר הרי דעת הרמב"ם היא דברכת השבח יסודה ברכה על השבח כולו שברא לנו הקב"ה במעשה הבריאה, ורק שראיית הימים והנהרות מזכירה לו זאת ועליו לשבחו על כל הבריאה, א"כ אין הבדל באיזה נוסח יאמר, שהרי אינו מברך על הים אלא על הבריאה כולה, ומ"מ אם ר"י קאמר שמברך דוקא שעשה את הים הגדול, הרי ע"כ בא לפרש דברי רבנן, שאפילו שמברך על כולם מעשה בראשית, כשרואה הים הגדול יש להזכירו בשל ייחודו, ולכך מברך באופן זה. ותתיישב קו' הגליוני הש"ס שם, שמשמע שר"י מודה בכל המוזכרים שם כרבנן, ואחד מהם הוא זיקים, שהוא סימן קללה, ור"י גופיה סבר [מ, א] דאין מברכין על מין קללה, ואיך יברך על זיקים. ולהמתבאר י"ל, דאכן ר"י סבר שאין ברכת השבח כברכה על מין עצמו, אלא על כל מעשה הבריאה ולכך אף כשרואה זיקין זה מזכיר לו חסדו וטובו ויכול לברך על כך.

וא"ש נמי דעת הגר"א שפסק כר"י לשיטתו בסוכה [מו, א] דמבואר במצוות שמברך על כל מין ומין, ותמה הדמשק אליעזר שהרי בברכות [לה, א] מברך על סוגי ירקות על מיני דשאים ולא על כל מין ומין בירקות, אך הרמב"ם פסק כר"י בים, ואילו בירקות לא פסק כמותו, אלא מברך על כל מין. ולהמתבאר י"ל, דחלוק ברכת הירקות שהיא הנהנין, ושם ר"י מודה שהוא בכל מין ומין מה שנהנה, ורק דימו דברי ר"י בשבח לברכת המצוות שאף היא ברכה על נתינת המצוה שהיא ברכה כללית, ומתבטאת בכל סוגי המצוות באשר הם. ולחידודא י"ל דבדברי יציב [או"ח צו, ב] כתב שאם החמה מכוסה בעננים, יש עצה לברך, שיילך לים הגדול, ששם משתקף החמה, ויברך עושה מעשה בראשית על הים, ויכוין אף להוציא בברכה זו את ברכת החמה, ואף בים הגדול לדעות שמברך ברכה אחרת, עכ"פ להלכה נפסק שמועיל לברך עליו אף עושה מעשה בראשית בדיעבד, כמו שכתב המג"א [או"ח רכז, א] ברואה ברק ורעם יחד שמברך על שתיהם עושה מעשה בראשית ויצא ידי שתיהן, אמנם להמבואר יתכן, דלא יהני, שחלוקה ברכת החמה בעצמותה שעיקרה ללמד על הבריאה כולה, ואין הוא כמו הים הגדול שעיקרו הים עצמו שהוא בריאה נאה ונפלאה של הקב"ה, אלא אם נימא דאף הים הוא חלק ממעשה הבריאה כמש"נ, ורק רצו לציינו בברכה אחרת, ודו"ק].

ומעתה נבאר מחלוקת הראשונים אם ניתן לברך ברכת השבח לאחר כ"ד, שאלו שסברו שניתן לברך רק תכ"ד, סברו שהברכה היא על אותו דבר עצמו, ולכך רק כשרואה אותו יכולה הברכה להתייחס אליה וחייב לברך כן בתכ"ד, אבל החולקים סברו שברכת השבח יסודה על השבח הגדול שעשה לנו הבורא, ואף אחר כ"ד אם בזכות השבח שראה נותר רישומו שמתפעל מהבריאה כולה, יכול לברך עליה. וזוהי אף כוונת הר"ן דברכות השבח מברך בסדר התפילה, כיון שאינם על השכוני ומלביש ערומים וכו' בפני עצמם, אלא שבח כללי על כל הבריאה.

ואדרבה, תתבאר לנו דעת השו"ע, דאף שפסק בברקים ורעמים שחייב לברך בתכ"ד, זהו משום שהברכה לדבריו היא על הברכה עצמה, ולכך רק בתכ"ד יכול לברך, אמנם פסק דברכת האילנות מברך אף לאחר כ"ד, כי התם הדבר עצמן עדיין נותר אף לאחר כ"ד שהברכה אינה על התפעלותו מהלבלוב, שזה יתכן רק בעת שראה בראשונה את הפרחים בתכ"ד, אלא הברכה היא על העץ עצמו והניצנים בו, ולכך זה שייך אף לאחר כ"ד בעת שרואה האילן ומתפעל ממנו.

***

ומעתה נבא לבאר יסוד ברכת החמה, דשנינו בגמ' [נט, א] תנו רבנן הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל עשרים ושמונה שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע, ולא נתבאר בגמ' מהו לבנה בגבורתה ומהם כוכבים במסילותם. אמנם בירושלמי שם מפורש הדבר, דבימות הגשמים כשיורד מטר ג' ימים רצופים על הלבנה ויורח וכוכבים מכוסים מאין רואה, ואח"כ נושבת רוח צפונית ונראה הרקיע בטיהורו ובהיר הוא בשחקים, ועליו מברכים.

אמנם הרמב"ם [ברכות י, יח] כתב, הרואה את החמה ביום תקופת ניסן של תחלת המחזור של שמונה ועשרים שנה, שהתקופה בתחלת ליל רביעי, כשרואה אותה ביום רביעי בבקר, מברך ברוך עושה בראשית, וכן כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החדש, ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן כשיחזור כל כוכב וכוכב מחמשת הכוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה, ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח על כל אחד מאלו מברך עושה בראשית. הרי דהרמב"ם נטה מפי' הירושלמי וביאר באופן אחר מעשה הלבנה והכוכבים. והמפרשים עמדו על כך, מדוע שינה הרמב"ם מדברי הירושלמי, והמגיד משנה הביא דעת הערוך שאכן ביאר להלכה כד' הירושלמי.

ולהמתבאר י"ל, שהרי נתבאר לדון במהות ויסוד ברכת השבח אם יסודה שבח פרטי על אותו דבר עצמו, או שמא שבאמצעותו הוא מתעורר בשבח הבריאה כולה ומקלסו על כל הבריאה בעטיה, והנה בברכת החמה, הרי בדבר עצמו לא נשתנה כלום, שהרי החמה ממשיכה והולכת בדיוק באותו מראה כפי שאירע יום קודם לכן וכפי שיארע יום לאחר מכן, ומה מעלה יש בסיום תקופת היקפה, שיש בו ליתן ברכת השבח, ולכך לד' הרמב"ם שנתבאר שברכת השבח יסודה על הבריאה כולה, והדברים רק מעוררים לכך, זה ודאי שמילוי היקפה, לראות כמה שנים לוקח לשמש להגיע לאותה נקודה באותו זמן, הוא דבר מיוחד המביא להתפעלות ממעשי יצירתו של הקב"ה, ולכך חידש הרמב"ם שמברך על כך ברכת השבח.

ומה"ט נטה הרמב"ם לשיטתו מביאור דין לבנה וכוכבים, דלהמתבאר יסוד השבח הוא מהתפעלות מעשה הבריאה, וא"כ בשלמא בחמה אכן ישנה התפעלות מכל מעשי הבריאה כשמסתיימת היקפה, ולכך בלבנה וכוכבים לא יכל לבאר כהירושלמי שהם זכים ונקיים, שזו מעלה להתפעל מהדבר בעצמו, ואין בו משום התבוננות בבריאה כולה, שכן בבריאה לא נתחדש דבר, אלא אדרבה הביראה גרמה ליופי מיוחד שיהיה דבר עצמו, ולכך נטה הרמב"ם מפירושו בהנך דברים, וביאר באופן אחר שאף בהם שייך אופן שמלמד על התנהלותה המיוחדת של כל הבריאה וממילא ניתן לברך עושה מעשה בראשית על הבריאה כולה.

אמנם הירושלמי לשיטתו ס"ל דיסוד ברכת השבח הוא על הדבר עצמו, ולכך שייך שפיר לברך עף על הלבנה והכוכבים אם יש בהם בעצמותם מעלה מיוחדת הניכרת בטהרתם אחר ימי הגשמים כמש"נ.

עוד מצינו בזה, שהרמב"ם כתב בלשונו כשרואה אותה ביום רביעי בבוקר, ומשמע שמברך מיד בבוקר בנץ החמה, וכן העתיק הטור והשו"ע להלכה שיברך בנץ החמה, והמהרי"ל כתב שאם לאבירך עד שלש שעות לא יברך יותר, אמנם הנו"ב בדגול מרבבה פליג על המג"א ודעתו שכל היום הוא זמנו לברך, ולכל הפחות עד שתנטה השמש, אחר חצות היום, ולכן עד חצות יכול לברך, והביא שמעשה אירע בשנת תקמ"ה שלא זרחה השמשעד שעה לפני חצות ובירכתי בשם ומלכות ברכת החמה. עוד נחלקו אם צריך שיראה פני החמה או לאו, דהחת"ס [או"ח, נו] כתב שצריך שיראה את החמה בעצמותה, אמנם הפנים מאירות [ח"ב, לח] כתב שאפילו אם החמה מכוסה בעבים, כיון שהחמה נראית באור יום יכול לברך בשם ומלכות, שהרי אנו יודעים שהגיעה לנקודת סוף היקפה, ויל"ד בטעמא דמילתא, מדוע בשאר ברכת הרואה לא די שיודע שיש גלי הים לידו כפי ששומע, ונצרך לראות את הים הגדול, וכאן סגי בברכת החמה אפילו אם אינו רואה החמה בעצמותה.

ולהמתבאר י"ל, היות וברכת החמה היא ברכה על מעשה הבריאה בכללותה, ולא על החמה כפרט בפני עצמו, א"כ דין הוא דאינו צריך לראות את החמה בעצמותה, אלא היות ואנו יודעים שהחמה הגיעה להקודת סוף היקפה, זהו השבח במעשה הבריאה שעליו יש לברך ברכת החמה, ושאני מכל ברכות הרואה שנתקנה הברכה על הראיה, וכל זמן שלא ראה זאת אינו יכול לברך עליהם.  וזהו נמי טעמיה דהדגול מרבבה שסבר שיכול לברך ברכת החמה עד חצות היום, כיון דאין הברכה על החמה בעצמותה, אלא על השבח בכללותו, וכל זמן שלא נטה צלילי החמה, הרי החמה נראית במלא היקפה, ומביאה להתבוננות במעשה הבריאה, ולכן יכול לברך עד חצות היום, וכמו שנתבאר לעיל דמהני בה אחר כ"ד.

ובזה ניישב קו' המהר"ם שיק [או"ח צ] והכת"ס [או"ח, לד] אמאי אין מברכין על ברכת החמה שהיא מצוה, ברכת שהחיינו, שהיא מצוה נדירה ביותר וחדשה. דלהמתבאר אין הברכה על החמה בעצמותה שזה מעשה נדיר וחדש, כמו פרי ובגד חדש, אלא על מעשה בראשית בכללותו, וכיון שאין כל חידוש באור החמה בעצמותו, לכך אין לברך עלה שהחיינו.

ובזה אף יתבאר אמאי דוקא בחמה תיקנו ברכה לברך, והרי במסלול העולם אף הכוכבים והירח יש להם מסלול קבוע, ויתקנו ברכה בכל אימת שמתחילים הם במסלול חדש בדיוק. ולהמתבאר י"ל, דהיות וכל הברכה היא שמכך עולה ונגלה שבח הבריאה כולה, אין לנו גדולה מהשמש שנותנת האור כולו לכל העולם, שהחידוש בתקופה שלה היא אכן מוכיחה ומחזקת הבריאה כולה, אבל שאר הדברים אף שמעלתן רבה, אין בהם בהכרח בכדי להראות על הבריאה כולה שאף הוא כך. 

והשערי תשובה [או"ח רכט] כתב שהמנהג לברך ברכת החמה ברוב עם, ויש לדון אם זריזין מקדימין עדיף ויברך בנץ החמה בידידות או ימתין לרוב עם שיהיה לאחר מכן, ובסוגיא דר"ה [לב, א] מבואר דמעלת זריזין מקדימין דשופר עדיפה על ברוב עם, ויששר"ל, דעדיף לברך מיד שלא יפסיד ההידורלברך מיד, אבל לדברינו שהעיקר לברך על כל מעשה הבריאה, א"כ בזמן קצר שעדיין נותר רישומו עליו, אין צורך לברך מיד, ויכול להמתין מעט לברך ברוב עם ולצאת ידי שניהם, וכן נוהג מרן הגרי"ש אלישיב שליט"אר להלכה.

ובזה ימצא לנו פתח ליישב קושית החת"ס, דדברי אביי דמברכין ברכת החמה כל כ"ח שנה אינה אלא לפי תקופת שמואל, והרי אנן קי"ל לענין קידוש החודש דהכל תלוי לפי תקופת רב אדא שהוא חישוב מדויק יותר לפי 365 ושליש ימים בשנה, והניח בתימא. והחזו"א תירץ בספרו דאף תקופת שמואל ניתנה בסיני כאמת מידה לקבוע.

אמנם להמתבאר י"ל, דהיות וברכת החמה עיקרה להתפעל מהבריאה, ולא שיש לברך על החמה עצמה באותו רגע שמתחילה תקופתה, א"כ רצו חכמים לקבוע בתאריך קבוע שחשבונו קל, שבו יורגש מעלת הבריאה כולה ובהתאם לכך יברכו על כל מעשה בראשית, ולכן מהני אף לפי תקופת רב אדא לתקן כן.

ולסיום, אביא מה שמצאתי בספר נפלא מחכם אחד הבקיא בחשבונות התקופות, שהאריך בביאור תקופת החמה, ועל הידיעה מדוע חוזרת החמה ואימתי בדיוק קורה כדבר הזה, ומיוחד הדבר שאך ב' פעמים מאז בריאת העולם אירעה ברכת החמה בערב פסח שלאחר השמיטה, וכל פעם שאירע כן, קרו דברים גדולים ומיוחדים ליהודים באותו הזמן, ועתה היא הפעם השלשית שקורה כדבבר הזה מבריאת העולם, ויזכינו ה' שנראה בגאולת עמו ישראל בב"א.

מאת הרה"ג הלל מן שליט"א