אלול ומשמעותו בחיי הישיבה/ בן ישיבה
"התורה מתשת כחו של אדם" ומבלי כחות אין יכולת לקלוט תורה!
מה
עשו, עמדו והועידו תקופה מסיימת בשנה יקבעוה כימי נופש, בבחינת "בטולה היא
קיומה". מתי, באיזה זמן ראוי וכדאי לנצל את ימי "בין הזמנים" אלו בכדי
"לקיים שניהם" - - לחדש ולהחליף כחות וגם למנוע, במדה האפשרית, בטול תורה,
או ליתר דיוק, לסיים את ימי החופש בתחילת תקופת למוד חדשה המהווה כח מניע
ודוחף, המסוגל להשכיח את הימים שהתלמיד יצא ממסגרתה המקודשת והנעלה של
הישיבה, להכניסו שוב לאותו מסלול חיים?
חשבו
ומצאו את הזמן שבין ט' באב לחדש אלול כמתאים לכך, בכדי שבפרוס ה"אלול"
יתכנסו שוב בכחות משנה מוכנים להתחיל את הזמן החדש, את חדש אלול.
בשלש
תקופות בשנה עוטרות את "לוח המודעות" בישיבה, הודעות על "סדרי הישיבה":
בתחילת החורף, תחילת הקיץ וחדש אלול. בפרט קטן שונה ה"סדר" בחדש אלול מאשר
בקיץ, ברבע שעה נוספת ללמוד מוסר.
רבע שעה? מה חשיבות יש לה? במה מתבטאת כחה?!
אמנם
כן, מבחינת כמות הזמן לא תצמח תועלת גדולה מזמן כה קצר. אין אפשרות
התעמקות בדברי מחשבה בזמן כה מוגבל. אבל אם התועלת אינה נראית ברבע שעה זו –
השפעתה מתפשטת ומתרחבת מחוץ לתחום זמנה, היא שולחת קרניה לתקופה ממושכת,
נותנת אותותיה ומטביעה חותמה בחצבת שעור קומתו של האדם.
עצם
העובדה שמייעדים זמן נוסף ללמוד המוסר, מעורר לחשוב מה שינוי חל בחדש זה,
מהו המכוון של למוד מוסר נוסף על זה הקבוע כל שנה, דברים יש בגו, תורה היא
וללומדה צריכים.
ויש
המקבלים עליהם "קבלות" ומחזקים עצמם בדברים הרפויים בידם במשך כל השנה.
וגם אלו שאותותיו של החודש לא נתנו בהם את רשומו המכריע, אינם "נמלטים"
מעיצומו של "אלול", גם אצלם מקבלת התפילה גוון מיוחד, נאמרת ביתר כוונה,
בתוספת מתינות: "תפילת אלול".
"המשגיחים"
בשיחותיהם מייחדים את הדבור על עניני תשובה ותקון המדות וקוראים לעריכת
חשבון הנפש וכוונות לקראת ימי הדין. לדבריהם נכרת השפעה מכרעת. הזהירות
בכבוד הבריות גדילה מיום ליום, בקורת ופשפוש במעשים מקבלים שלב מעשי.
עם
כל הרצינות האופפת את בן התורה בימים אלו, אין הוא נופל, חלילה, לידי
עצבו. לפניו מתגלית דרך מיוחדת בעבודת ה': "וגילו ברעדה", רעד, חרדה ופחד
מיום הדין, ועם כל זאת, ואולי דוקא בגלל זה - גילה ושמחה.
אלול,
כימי חשבון הנפש, מהוה, זמן רציני בחיי בן תורה, בו מעביר תחת כור המבחן
את הגיגיו, פעולותיו ומעשיו, מנתח ומצרף, משפר ומשפץ את כלי זיונו, תחבולות
המלחמה עם היצר, אך לא עת תוגה ונפילה למצב יאוש הזמן הזה.
להיפך,
שיא השמחה יכול להתפרץ בשעות אלה, זמן יצירה היא העת הזאת, גילוי ויצירת
מעשים חדשים, עובדות מושלמות. "אין המצווה נקראת אלא על שם גומר". בגמר
המצוה נתן בסיס וקיום למהות המצוה. רק אז יכולה להיות השמחה שלימה: "שמחת
מצוה".
אלול
כהכנה לימים הנוראים הוא הזמן לגומרה של מצוה, בשעת מבחן המצוות, בזמן
העברה תחת שבט ביקרת כל מעשה ופעולה, ישנה אפשרות לתקון והשלמה, ורק אז שיא
השמחה, וכדי לבוא לידי מצב עילאי זה, אפשר רק ע"י מוסר.
חדש אלול הוא הזמן המסוגל לריבוי המעשים והקבלות. ימים אלו משמשים כימי הכנה לימים הגדולים של תשובה אמיתית, שמובנם הוא: תשובה על העבר וקבלה על העתיד, והאנשים "המתיצבים על דרך לא טובה" שומה עליהם לנצל את "ימי האלול" כהקדמה, הכנה והכשרה לקראת הימים הנוראים.
