הלא כה דברי כאש

בראתי לו תורה תבלין

יצר הרע, אין לו תקנה אלא בדברי תורה בלבד, שהן כאש (אבות דרבי נתן טז ג). וכן מובא בגמרא: כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד ז), ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר: "וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (שם). ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" (שם), ואם אתה רוצה, אתה מושל בו, שנאמר: "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (שם) (קידושין ל ב).

ביד כל אדם ואדם למשול ביצרו הרע, אך זאת בתנאי שהוא יבחר לעסוק בתורה הקדושה. כי כאשר הוא עוסק בתורה, אף אם הייתה בו תאווה לחטוא – הוא מוגן ממנה, כמו שדרשו חכמינו ז''ל על הפסוק "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהילים קיט קה): אומר דוד המלך, אפילו אני מתאווה ומבקש לחטוא, אין דברי תורה מניחין אותי (מדרש תהילים קיט מד).

משכהו לבית המדרש

גם אם הצליח היצר הרע לתקוף אותך – אל תיכנע לו. משוך אותו לבית המדרש, ואז תצליח לשלוט בו, כמבואר בגמרא: אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש (קידושין ל ב). וביאר רבי ישראל סלנטר: רפואת התורה להיצר היא כללי ופרטי, כללי: תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. פרטי, והיא הראשונה וכמעט העיקרית היא: למשא ומתן באמונה – התורה השייך לה, לעמל פינו – תורה השייך לה, ובכל פרט אשר יפגע המנוול להאדם, ילך לבית המדרש השייך לפרט הלזה (אור ישראל מכתב ז. וע' איגרת מוסר).

למדנו, שיש שתי בחינות לכוחה של התורה נגד היצר הרע. האחת – לימוד תורה הכללי: בעצם לימוד התורה, לא משנה מה לומדים, יש קדושה שבכוחה לשמור את האדם מפני היצר הרע. האחרת – הלימוד הפרטי: לימוד ההלכות והמוסר בנושא שבו תוקף היצר הרע את האדם נותן לאדם יכולת לשלוט ביצר באותו עניין. למשל, מי שצריך להתחזק בשמירת הלשון, ילמד את ההלכות ואת המוסר הנוגעים לשמירת הלשון, ובזה הוא 'ימשוך' את היצר לבית המדרש במה שהוא 'פגע בו'. הוא הדבר בשמירת העיניים, בביטול תורה ועוד. לכל מלחמה עם היצר הרע יש "בית מדרש" מיוחד משלו. הלימוד המכוון הזה הוא התבלין החזק והעיקרי נגד היצר הרע.

אין תרופה למכתנו כי אם בעסק התורה

אמר רבא, תורה, בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא. מצווה, בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא, אצולי לא מצלא (סוטה כא א). ביאורו: בזמן שאדם עוסק בתורה, הוא מוגן מן הייסורים ומוצל מן החטא. בזמן שאינו עוסק בה, הוא מוגן מן הייסורים אבל אינו מוצל מן החטא. ואולם מצווה, בין בזמן שהאדם עוסק בה ובין בזמן שהאדם אינו עוסק בה, היא מגינה מן הייסורים אבל אינה מצילה מן החטא.

נמצא, שרק בזמן עיסוק בתורה יש לתורה כוח להציל מן החטא, וזה לשון הרמח''ל: כי אין תרופה למכתנו כי אם בעסק התורה, כי אין לך דבר המחליש כוח הסיטרא אחרא כי אם עסק התורה (דרך עץ חיים). ובמסילת ישרים כותב: והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב לנצל זולתה – אינו אלא טועה ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו... אך אם הוא עוסק בתורה, בראותו דרכיה, ציווייה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב (מסילת ישרים ה).

המהר''ל כותב: כי גם מצד יצר לב האדם רע, אין התנצלות לומר כי בשבילו לא היה יכול לעסוק בתורה, שהרי התורה היא מושלת על היצר הרע, שכאשר יעסוק בה אין היצר הרע שולט בו, כדאיתא בקידושין (ל ב): בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא – נימוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ, שנאמר: "הלוא כה דברי כאש, נאם ה', וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיה כג כט). הרי כי האש של תורה גובר על יצר הרע, עד שאיננו יכול לשלוט בלומדיה. ולכך ניתנה באש, להורות כי הוא אש השולט וגובר ביצר הרע, עד שאין זו טענה כלל... ואם כוחו של יצר הרע גדול, כוחה של תורה יותר גדול, כאמור: "הלא כה דברי כאש", כאשר שהתורה מבטלת כוחו (דרשות המהר"ל, דרוש על התורה).

ומובא ברמב''ם: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה (רמב"ם סוף הלכות איסורי ביאה). חזינן מכאן, שכאשר הלב עוסק בדברי תורה, לא מתעוררות בו כלל מחשבות של חטא.

המאור שבה מחזירו למוטב

לאור התורה יש כוח להילחם נגד היצר וגם להחזיר את האדם למוטב, כדאיתא בחז''ל: רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמרי: כתיב, "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ" (ירמיה טז יא), הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב (איכה רבה הקדמה ב). בכוחה של התורה להחזיר את האדם בתשובה שלמה ולקרבו אל ה' יתברך, ולכן מי שקשור לתורה, סופו שיתקרב לה' בכל לבו. וכן מצאנו אצל ריש לקיש, ראש השודדים, שנעשה לאחד מגדולי האמוראים בזכות קבלת עול התורה (בבא מציעא פד א ורש''י שם; מדרש שמואל אבות ו ט).

הגר''ח מוולוז'ין מבאר: התורה היא יותר גדולה (מן המצוות). כמו מי שהוא כבר חולה והוא מסוכן מאוד וצריך לרופא בקי להשתדל מאוד להצילו ולרפאהו מבלי רדת שחת. כן התורה לבד אשר מגינה שלא יחטא האדם, כי אם גם אצולי אחר שחטא, "מכשרתו להיות צדיק" ולשוב בתשובה, כי היא מכלה את הרע... בלימוד התורה לשמה אדרבה העברות בורחות ממנו, כי תמיד רואה בתורה עונשן וגודל חומרן וגודל מעלות מי שאינו עובר עליהם, והמצוות רודפות אחריו כי יראה לנפשו חובה לעשותם כתיקונן, ושיהיה נאה דורש ונאה מקיים בלי סיג זכה וברורה (רוח חיים אבות ו א ד''ה מכשרתו להיות צדיק).

כוח הכפרה של לימוד התורה

ללימוד התורה יש כוח לכפר על כל עוון, אפילו על חיוב מיתה בידי שמים, כמו שמובא בילקוט: רב הונא אמר: נכשל אדם בעברה שהוא חייב בה מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? יתעסק בתורה. אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים (ילקוט שמעוני משלי תתקלה). ריבוי עסק לימוד התורה יכפר על חטאו ויבטל ממנו את עונש החטא.

וזה לשון החפץ חיים: אמרו חכמינו ז''ל (ברכות טז א), מאי דכתיב "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה'" (במדבר כד ו)? מה נחלים מעלים האדם מטומאה לטהרה, אף אוהלים מעלין האדם מכף חובה לכף זכות. ולכאורה מאי דוקא "אוהלים"?... דעיקר הקלקול מה שמקלקל האדם ביותר מכל הוא על ידי כוח הדיבור, שמה שיכול לקלקל בחצי שעה בפיו על ידי ריבוי דיבוריו שמעורבין בהן לשון הרע וליצנות ואונאת דברים ודברים בטלים וכדומה, לא יכול לקלקל בכל היום על ידי המעשה, כי למעשה צריך איזה שיהוי, ולשונו של האדם הוא כעט סופר מהיר, ואם כן על ידי הדיבור מכריע כף חוב. ואין לו תקנה לאדם כי אם שיכנס ל'אוהלים' ויעסוק בתורה. שלעומת ריבוי העוונות שבא לו על ידי דיבוריו, לעומת זה יתקבצו אצלו חבילות חבילות של מצוות גם כן על ידי דיבוריו ויכריע כף זכות. כי הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד, וגם על ידי לימודו בתורה ממילא ישמור את פיו, שזכירה מביאה לידי עשייה (אהבת חסד סוף פרק ב בהג"ה. וע' ערכין טו ב, שלימוד התורה מכפר על חטא לשון הרע החמור).

זאת תורת העולה

הכתוב אומר: "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת" וגו' (ויקרא ז לז), ואמרו במנחות (קי א): כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, כאילו הקריב מנחה, כאילו הקריב חטאת, כאילו הקריב אשם, כאילו הקריב שלמים. וזה לשון הזוהר הקדוש בפרשת שלח (קנט א): כל מאן דאשתדל באוריתא, כאילו מקרב כל קרבנין דעלמא לקמי קדשא בריך הוא, ולא עוד אלא דקדשא בריך הוא מכפר לה על כל חובוי וכו' [העוסק בתורה כאילו הקריב כל הקרבנות לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל עוונותיו]. וזה לשון מדרש הנעלם בפרשת וירא: בטלו הקרבנות, לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות לעסק בתורה ויתהני לה יתיר [מי שלא מתעסק בקרבנות – שיעסוק בתורה ויועיל לו הרבה] (שמירת הלשון שער התורה ב; ע' לעיל בפרק כי נר מצווה ותורה אור, שבו מבואר מדוע גדול תלמוד תורה מהקרבת הקרבנות).

וכתוב בזוהר הקדוש: מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכולא (זוהר פרשת צו לה א). ביאורו: כל מי שמתייגע בתורה, אינו צריך לא קרבנות ולא עולות, כי לימוד התורה עדיף וחשוב יותר מכול. וכן דרשו חכמינו ז''ל: רבי משרשיא בשם רבי אידי, בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא. אמר להן הקדוש ברוך הוא, מכיוון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם (ירושלמי ראש השנה כא א). מעלתה הגדולה של התורה שהיא מכפרת עוון, עד שנחשב לאדם כאילו לא חטא כלל.

וכל אשר יבא באש – באש יובא וטהר

אף במקום שקרבן אינו מכפר – עסק התורה ויגיעתה מכפרים, וזה לשון רבנו יונה: מי שיש בידו עוון חילול השם, שלא יתכפר עוונו בייסורים. והנה הקדמנו כי יש לו רפואות תעלה אם יקדש את השם יתברך תמיד. עוד תימצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה" (שמואל א ג יד), בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה (ראש השנה יח א). ואף על פי שהיה עוון בית עלי נובע מחילול מצוות קדשים, כמו שנאמר: "בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו" (שם יג). והנה, כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאוד, על כן כתוב: "מרפא לשון עץ חיים" (משלי טו ד) (שערי תשובה ד טז).

עסק התורה מכפר על עברות חמורות, ללא סיגופים ותעניות, כמו שנפסק בביאור הלכה בהלכות תענית: וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל"ה בשם ספר חרדים וזה לשונו: שמצא בתוך ספרי המקובל האלוקי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי ז"ל בספר אחד כתיבת יד: כל מה שתמצא בסיגופים כו' (החיובים להרבות בסיגופים ותעניות כדי לכפר על העברות) לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', לא יחלש ולא יתבטל מלימודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ויקשר מחשבתו בו, כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לא-ל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו עניין זה האחרונים, וכעין זה כתב החיי אדם וזה לשונו: דאפילו על עברות ידועים, המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אומנותו אפילו בזמן הזה, לא יסגף עצמו כל כך, רק שישוב לפני ה' בלב שלם ויבכה מקירות הלב, וילמוד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקווה טהרה, ונמשל לאש, וכל אשר יבא באש – באש יובא וטהר (ביאור הלכה סימן תקעא).