'אלול' בממלכת טלז
| מאת: שלמה קוק, קו עיתונות דתית. צילומים: ברוך הורביץ | |||
הגאון רבי יוסף סורוצקין פותח את זמן 'אלול' בפעם ה-30 בישיבת 'מאור אליהו' ומעלה זכרונות מבית אבא
ביתו של הגאון רבי יוסף סורוצקין בקריית יערים הסמוכה לבירה, אפוף ניחוח הוד קדומים של טלז. כל פינה בו, זועקת 'טלז'. על
הקיר בחדר-הלימוד שלו, בתוך מסגרת עתיקה, שמור מכתב יקר-ערך אותו כתב סבו,
הגאון רבי אליהו מאיר בלוך צ"ל, בנימה אישית מאוד למחותנו, הסב השני,
הלא-הוא הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל. בארון
הספרים, ניצבים לא מעט ספרים משושלת טלז, אשר השימוש בהם הוא יומיומי:
'תשובות רבי אליעזר גורדון', 'שיעורי דעת', 'אוזניים לתורה'. אפילו הספר
אותו כתב בעל-הבית עצמו, 'מגד יוסף' (עליו עוד ידובר רבות בהמשך), מריח
ניחוחות טלזאיים מובהקים. ובמרחק בניינים אחדים, נמצאת גולת הכותרת: ישיבת
'מאור אליהו' המבוססת על השיטה הטלזאית, ישיבה העומדת בראשותו זה שלושה
עשורים. הכל
כאן טלז. רק ה'ישיבה-גדולה' המקורית של טלז, איננה. אם שואלים את ר' יוסף,
הסיבה לכך ברורה: "רוב הישיבות שרדו בחסדי שמים את המלחמה, אולם הייחודיות
שאפיינה כל ישיבה וישיבה – כמעט ונעלמה", הוא אומר בכאב. "בבחרותי,
'פוניבז'' ו'חברון', למשל, היו שני עולמות. בדורות הקודמים, בחור-ישיבה היה
אומר: 'אני הולך ללמוד אצל רבי שמעון' או 'אני הולך ללמוד אצל רבי
ברוך-בער'. פעם, הלכו להידבק בחכמים וממילא נוצר קשר של רב ותלמיד. פעם,
לכל ישיבה היה את הראש-ישיבה שלה שהתווה בה את הייחודיות. "היום
זה אחרת. היום, בחורים אומרים: 'אני הולך ללמוד בחברון', 'אני הולך ללמוד
בפוניבז''. הם הולכים ללמוד בישיבה, ב'מותג'. הניסיון לימד שאם לא באים
ללמוד ולקנות תורה מפי 'הרב', הישיבה לא מצליחה להשליט את סדרה באופן
אבסולוטי על הבחור. "עולם
התורה תמיד משקף את העולם הגדול. היום המותגים הם השולטים. אנשים לא
מחפשים ייחודיות אלא רוצים להיות 'כמו כולם'. וזו לא דרך לגדל דור של
'גדולים'". רבי
יוסף איננו זועק את הדברים מרחשי ליבו. הוא חושף באוזנינו שיחה שהייתה לו
בנושא עם מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, אצלו זכה לקרבה יתרה. "הרב שך
אמר לי: קשה להצמיח 'גדולים' מתוך ההמוניות הזו. בשביל להיות 'גדול', צריך
להיות ייחודי'. ראש-הישיבה הוסיף כי לדרך ההמוניות יש מחיר: מרוויחים אולי
כמות, אך לעתים מפספסים את האיכות". איך
זה קשור לטלז? אנו שואלים. "אין מי שלמד אצל סבי, רבי אליהו מאיר בלוך או
אצל כל אחד מראשי הישיבה שהיו לפניו, ולא דיבר עליהם בערגה עד יומו האחרון.
עולם התורה בליטא היה מבוסס על קשר בין רב ותלמיד. גם כשהישיבות הליטאיות
נפתחו בארץ, זה היה קיים, אבל אט-אט זה הלך ופחת. טלז הייתה דרך מסוימת
בעבודת ה', אבל היום כבר לא מחפשים דרך מסוימת, אנשים מחפשים להיות כמו
כולם", הוא אומר בכאב ומנסה, בכל-זאת, להנחיל לתלמידי הישיבה לצעירים
שבראשותו את המסורת המשפחתית.
ה'קצות' הראשון באמריקה אביו,
רבי אליעזר זצ"ל, הוא בנו של רבי זלמן סורוצקין, יו"ר מועצת גדולי התורה.
אמו, הרבנית חסיה, היא בתו של רבי אליהו-מאיר בלוך, ראש ישיבת טלז. אם
הולכים רחוק יותר, הוא נינם של רבי אליעזר גורדון ומהרי"ל בלוך (על-שמו הוא
נקרא). כולם טלזאים מובהקים. רבי יוסף עצמו, מעבר להיוולדו למשפחה טלזאית
משני צדדיה, ספג מיומו הראשון מסירות נפש לתורת הישיבה. הוא נולד על אדמת
שנחאי סמוך לישיבת מיר, בעיצומם של קרבות המלחמה. ר'
יוסף פורץ בדמעות של ממש כשהוא מספר את סיפור השואה והתקומה של סבו הגדול,
הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, שנשלח לארה"ב לפני המלחמה בבחינת 'והיה
המחנה הנשאר לפליטה'.
"בין
הכתבים של סבא", הוא מספר על עדות חיה שנכתבה בעיצומה של השריפה הגדולה,
"מצאנו מכתב מצמרר שבו הוא כותב: 'זה עתה הגיעה אליי הידיעה הנוראה על
אובדן משפחתי, ולאחר שאזכה להצטרף אליהם במרומים וכתב-ידי ייחשף, מקווה אני
כי לא ידוני כאכזר על שהמשכתי לכתוב חידושי תורה בשעה שהאש בערה, אלא
אדרבה, אין זה זמן לבכות את הבכי האישי, אלא זמן חובה להמשיך בבנייה
רוחנית". זהו
לא הסיפור היחיד. "כשהקים את 'טלז' בארה"ב, הוא חיפש 'קצות'. הרי 'קצות'
היה מספרי היסוד בטלז. הוא סבב בין חנויות הספרים – חנות אחר חנות. בכל
חנות שמע תשובה זהה: 'סורי, רבאיי. אין לנו קצות'. בחלק מהמקומות שאלו
אותו: 'מה-זה קצות?'. אבל סבא לא נשבר. בחנות העשירית שנכנס, אימץ המוכר את
מוחו וביקש מה'רבאיי' לחכות. הוא טיפס על סולם ומצא 'קצות' מאובק. "'זה
הקצות האחרון באמריקה', אמר לו מוכר-הספרים בחיוך כשהוא מסיר את שכבת האבק
מהספר. הרי מי חלם שתהיה תורה באמריקה – ועוד אחרי המלחמה. סבא השיב לו
בתעצומות נפש ביידיש: 'דאס איז נישט דער לעצטע קצות אין אמריקע, דאס איז
דער הערשטער קצות אין אמריקע (זה לא הקצות האחרון באמריקה, זה הקצות הראשון
באמריקה...'" ואכן,
רבי אליהו מאיר עשה את השתדלותו למען המטרה הנעלה והקים את ישיבת טלז
בקליבלנד. "הוא הקים את הישיבה דווקא בקליבלנד שהייתה מעוז הרפורמים. שם
שכן ה'טמפל' המרכזי שלהם. הישיבה השפיעה על כל הסביבה והרימה את היהדות
באזור". רבי
יוסף שופע סיפורים מרגשים המלמדים על הייחודיות של שיטת טלז, רבנן
ותלמידיהון: "אחד מתלמידיו המובהקים של רבי אליהו מאיר, היה רבי אברהם חיים
לוין, ראש ישיבה בשיקאגו. את הישיבה שלו הוא הקים בתחילה כחלק מבית-כנסת
שלקח את הישיבה תחת חסותו. "ויהי
היום – ונשיא בית-הכנסת ערך שבת בר מצוה לבנו. צוות הישיבה הגיע כאות הכרת
הטוב, וביניהם היה תלמיד-חכם צנוע שהיה ידוע בסירובו לדבר בפני קהל. נשיא
בית-הכנסת כיבדו לדבר לכבוד השמחה, אך הוא התנצל ואמר שאין זה מדרכו לדבר. "הנשיא,
שהיה נגיד מופלג, לקח זאת כעלבון אישי ובתגובה העליב את התלמיד-חכם
בהתבטאות פוגעת בפני כל הציבור. קם הרב לוין, שכאמור כל ישיבתו הייתה סמוכה
על שולחן נשיא בית-הכנסת, נקש על השולחן ואמר: 'אני מוחה על כבוד התורה'.
במקום התפתחה מהומה גדולה. "בשובו
הביתה מבית-הכנסת, הבחין אחד ממלווי ראש-הישיבה, כי הוא ממלמל דברי צער.
חשב לעצמו: בטח הוא מתחרט על המחאה, הרי הוא מבין כי במוצ"ש יקבל טלפון
שיודיע לו לפנות את הישיבה מבית-הכנסת. המלווה היה כל-כך בטוח במחשבתו והחל
לנחם את הרב לוין: 'נו, לא הייתה לראש-ישיבה ברירה, זה עניין של כבוד
התורה, הייתם חייבים למחות בו...' "השיב
לו הרב לוין כשדמעות בעיניו: 'אתה לא מבין. אני בוכה כשאני חושב מה הרב'ה
שלי (רבי אליהו מאיר) היה עושה במצב כזה. הוא היה נותן 'פאטש' (סוטר –
ש.ק.) לגביר כאות מחאה...' וכך, במקום לחשוב מה הישיבה שלו תפסיד מהמקרה,
כל הדרך תיאר הרב לוין מה הרבי שלו היה עושה במצב כזה. "אומרים שהסימן הגדול לתלמיד מובהק זה לא לדעת מה הרב אמר – אלא מה הרב היה אומר", מסיים הרב סורוצקין את הסיפור הגדוש במוסר-השכל.
הפרס: לילה בחדר-הלימוד 'מגד
יוסף' הוא שם ספרו של רבי יוסף סורוצקין על התורה. הוא יצא לאחרונה
במהדורה מורחבת ובכלי נאה. מדובר באוצר בלום בן 750 עמודים המכיל ווארטים
מבתי היוצר הישיבתיים – מטלז ומחוצה לה. "זה שילוב בין טלז, רובם חידושים
שנשמעו מסבי רבי אליהו מאיר, לבין שנות לימודיי בישיבת בריסק, שבהן גם
הייתי נוהג ללכת לשיחותיו של רבי חיים שמואלביץ בישיבת מיר", הוא מספר.
את רבי אליהו מאיר לא הכרתם. ממי שמעתם את חידושיו? "מבתו, הלא היא אמי מורתי ע"ה".
אמא העבירה לכם חידושי תורה?!
"אמא
הייתה דמות מיוחדת. היא זכרה מאביה הכל! חינוך הבנות בטלז היה דבר נשגב!
בתור ילדה קטנה, הפרס החשוב ביותר בשביל אמא היה – לא סוכריה ולא בובה –
אלא הזכות ללכת לישון בחדר הלימוד של אביה ולהירדם לקול הלימוד שבקע
מפיו!". הרב
סורוצקין מספר לנו על אגדה נודעת בקרב בני המשפחה: עוד הרבה לפני שהרבנית
שרה שנירר ע"ה הקימה את בית יעקב, זקנו, ראש ישיבת טלז, הקים את בית-הספר
החרדי הראשון בליטא שנשא את השם 'יבנה'. "באו להלשין אצל החפץ חיים שמישהו
פתח בית-ספר לבנות. כששמע שמדובר במהרי"ל בלוך, הגיב: 'ראוי לסמוך
עליו'..." בחזרה
לספרו, הרב סורוצקין מדבר על חשיבותו של לימוד חומש בישיבות: "אבי ז"ל
חינך אותנו שגם המעמיקים בתורה שבעל-פה, לא יזניחו את התורה שבכתב. באותם
ימים, לא היה זה דבר מקובל. ברוב הישיבות לא היה מושג של שיעור חומש. היו
רק שיחות מוסר. אבא קיבל זאת מאביו, בעל האוזניים לתורה". ר'-לייזר
סורוצקין המריץ את בניו ללימוד תורה שבכתב. "בילדותי, הפרוטה לא הייתה
מצויה וכדי לעודד אותנו לדעת חומש, אבא היה שואל אותנו שאלות על הפרשה
ומחלק כסף לפותר נכונה. בבחרותי, כשהייתי מגיע בשבת אחר-הצהריים לישיבה,
כולם היו יודעים לשאול אותי מהי הקושיה השבועית שנשאלה בבית – וכל בני
הישיבה היו על הרגליים, עמלים למצוא תשובה. כמובן שהייתי חולק את הפרס עם
מוצא הפיתרון".
מה היה הסכום? "על השאלה הקשה ביותר קיבלנו 5 דולר. זה היה סכום גבוה מאוד באותם ימים".
האם יש מקום לשיעורים על התורה בישיבות? "באופן
אישי, אני מוסר שיעורים על הפרשה אצלנו בישיבה בליל שישי. אדרבה, שנות
הנעורים הן הזמן הטוב ביותר להכניס לבחור את ה'גישמאק' בתורה שבכתב".
החידושים של טלז נודעו בעמקותם. מצד שני, מעיון בספרכם, נראה כי הוא שווה לכל נפש. "השקעתי
כמה שנים כדי להיכנס לנעליים של המעיין ולהפוך את הספר לכמה שיותר קריא
ונוח. השתדלתי גם לא להכביד על הקורא באריכות מיותרת – וב"ה התגובות
מצוינות".
האם אתם ממליצים לתלמידים בישיבה שלכם לכתוב, לחשוב על ספר בעתיד? "אני
תמיד אומר לתלמידיי: כדי להחשיב את חידושי-התורה שאתה אומר – אתה צריך
לכתוב. אני חושב שקשר נפשי חזק עם העט הוא דבר מצוין ובונה רוחנית, אבל מי
שיודע לכתוב, חייב גם לדעת למחוק!". אתם זוכרים את הסבא, רבי זלמן? "כשלמדתי
בפוניבז', הייתי מגיע אליו לשבתות לירושלים לדירתו ברחוב הושע. מה שרבים
לא ידעו על סבא, הוא, שלימד זכות על כל אחד ואחד מישראל. הוא כיבד כל יהודי
– ולא בכדי כולם כיבדו אותו. שמעתי שבלוצק הכל ראו בו הרב הראשי. בשלוש
רגלים היה עומד על רגליו ועשרת אלפים איש היו עוברים לפניו להתברך. בסוף
הערב, ידו הייתה נפוחה מלחיצות הידיים. הסוד היה: כולם כיבדו אותו – כי הוא
כיבד את כולם".
מה ייחד את 'אלול' ב'טלז'? "קודם
כל, שהיו שני סדרי מוסר. אבל גולת הכותרת הייתה התפילה. אלה שחוו את
תפילות הימים הנוראים בטלז, העידו כי לא היה להן אח ורע בשום מקום. מי
שחווה תפילה בטלז, לא היה מסוגל לרעות בשדות זרים במהלך השנה".
מה ייחד את התפילה שם? "זה
צירוף של התפילה המרוממת לצד נוסח התפילה. הסבא רבי אלי'-מאיר הקפיד
שהנוסח יהיה נוסח – בלי שינויים. והציבור היה נסחף בהתלהבות. אני זוכר
שבסוף נעילה הרגישו שהרקיע ממש נפתח. זה היה רגע השיא של אלול".
דין שמים בדעה צלולה
"בטלז
חינכו למלכות, לסדר מופתי", מתרפק ר' יוסף. "אתן לך דוגמה: יש משהו שאני
מתקשה להנחילו כאן, אצלנו בישיבה. השעה 7 בערב. 'סדר שני' תם. יש בחורים
שממשיכים ללמוד בהתלהבות עצומה, אבל הגיע הזמן להתפלל מנחה. אחד מאנשי
הצוות בישיבה שואל אותי: 'איך אפשר להפסיק את מנגינת הלימוד המתוקה הזו?
אין לי את הלב לכך!' הוא מציע לחכות עד שהלימוד ידעך מעצמו. "שיטת
טלז אומרת: הבחור צריך להפסיק ללמוד כעת, כי זה זמן מנחה! ואם הבחור רואה
שמנחה בשעה 7 היא לא בדיוק ב-7, אז אין לדבר סוף. הוא יתחיל לחשוב שזמן
תפילת שחרית בשבע זו רק המלצה - וכן הלאה. המסקנה ברורה: או שבן אדם מחונך
ויודע שסדר בונה את חייו או שהוא מתנהל לפי רגש". בטלז,
אומר ר' יוסף, השליטו את השכל והסדר בכל התחומים. "כשזקני המהרי"ל בלוך
שיכל את בתו, לא עלינו, גילו תלמידיו לפני ההלוויה כי הוא הלך לישון. הם לא
הבינו לפשר הנהגתו. אבל המהרי"ל הסביר להם: 'נכון, בזמן הלוויה צריך
לבכות, אך לפני ההלוויה, השינה שלי היא כולה עבודת ה' כדי שאוכל לקבל דין
שמים בדעה צלולה. לא צריך לאבד את העשתונות בשום מקרה'. "אם
תשאל אותי, אחד הדברים המיוחדים בטלז היה גדלות הנפש, לא לאבד עשתונות
בשום מצב. גם כשאמי ע"ה הייתה חולה במצב אנוש, היא עשתה זאת בגבורה עילאית
ואמרה: 'אני לא יכולה לאכזב את אבא שבשמים'".
מה דעתכם על הקושי של בחורים להתקבל לישיבה בה הם חפצים? "אין
תפקידי לחנך את האחרים, אבל אני באופן אישי שמחתי לפני כמה שנים לקבל
לישיבה בחור מצוין שהיו לו פנים אסייתיות – ולא רצו לקבלו בישיבות אחרות.
כמובן, בדקתי קודם שהוא בחור ירא-שמים שאוהב ללמוד, ואז מצאתי כי הסיבה
היחידה שלא קיבלו אותו בכמה מקומות הייתה בשל מראהו והחשש שבחורים אחרים לא
ירצו לבוא לישיבה בגללו. ראיתי בכך שליחות – ושמחתי שהבחור עלה ונתעלה. "הסיבה לכך שבחורים מסוימים לא מתקבלים לישיבות מסוימות יסודה אף היא בהמוניות", אומר הרב סורוצקין בכאב ומסיים את השיחה בנושא שבו היא נפתחה. "הדור לא מחפש את הייחודיות. כולם מחפשים להיות כמו כולם, וגם הישיבות מחפשות תלמידים שיהיו כמו כולם". |
