אני לדודי ודודי לי

שביבי זכרונות של ראש ישיבת 'בית מאיר' מרן הגאון הגדול רבי זלמן רוטברג זצ"ל

על תקופת ימי לימודיו בישיבת מיר

מתוך קובץ התאחדות הבוגרים 'ביני עמודי'

 

בפתיחתו של האלול הרגישו אויר של קדושה שנכנס בחלל הישיבה כמו שפותחים חלון שנכנס אויר צח ונקי * שמונים שנה ביני עמודי! בחוץ לארץ עם רבי אליעזר יהודה ראש ישיבת מיר, רבי ירוחם, ורבי שמעון שקופ ובארץ ישראל יחד עם האריות שבחבורה דישיבת לומזה * מסירת צורה מקורית כפי שהיתה בדור ההוא, דור דעה, לדורנו דור אחרון * הסטנדר של מיר עבר דרך יבשות וימים תקופות ומלחמות עד שהוצב כאן בהיכל הישיבה בארץ הקודש * להלן קטע משיחה ששוחח מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי זלמן רוטברג זצ"ל, עם הרב א. חפץ למעלה מעשור שנים, על ימי לימודו בישיבת מיר.

 

 

לונא תרפ"ט!

עיירת קיט ונופש לגדולי התורה דאז, רבי שמעון שקאפ ורבי ברוך בער, רבי אלחנן וסרמן ורבי חיים עוזר, ועוד. באותם ימים אבי רבי טוביה הי"ד ורבי שמעון יצאו יחדיו לאמריקה. היות ואבי נסע מהבית לשנה שלימה (היה זה בתרפ"ט) הבטיחו לו כמה מגדולי התלמידים במיר שהם לוקחים אותי למיר על אחריותם.

 

אה! הגדולים דמיר! (בהתרגשות) בזכרוני, שהיתה תקופה מסוימת בישיבת מיר שהבטיחו להם חמש מאות דולר על ידיעת חמש מאות דף גמר עם תוספות... הם למדו שנה, ועוד חצי שנה, ולא הספיקו לסיים את הכל, והיום, היום יש שלומדים מאות דפים בכמה חודשים... בולעים דפים... נו, עולם אחר...

 

הם שמרו עלי. היה פעם ליל שבת אחד, בצעירותי (בן חמש עשרה) שהתחשק לי ללמוד עד מאוחר בלילה וכששבתי לאכסניה היא כבר היתה נעולה, חזרתי לבית המדרש ור' שלמה חומסקער – מהמפורסמים במיר – ישב ועמל על איזה קטע קטן ברשב"א יבמות דף ח', הוא קרא אותו בעמל רב שוב ושוב – קטן קטן – ואז הבחינו חשובי הבחורים שאין לי מקום ללון וסידרו לי מיטה בביהמ"ד הם פרסו מעילים על אחד הספסלים בצידי בית המדרש והכינו לי מיטה נינוחה... למעשה היתה זו מיטה יותר טובה ממה שהיה לנו בחדר...

 

"אבל, אבל מה היה כבר בחדרים..." מביט עלינו הגר"ז במבט נוגה, עד היום כואבים צלעותי מאותה מיטה בישיבה... אך לבחורים בדורינו יש מיטה, עליה דיקט, ועליו מזרון עבה, כשהייתי יותר צעיר נהגתי לעלות לחדרי הבחורים, ונפלאי גם לראות בחורים שישנים על שני מזרונים... בישיבה במיר היה בד של פשתן, בימי הקיץ הכניסו בתוכו קש, שהיה אמור להטיב עימנו עד הקיץ הבא... באמצע החורף לא נשאר דבר מהקש, הוא הפך לקמח, ואז נהגתי להניח את השמיכה תחת לצלעותי בעקבות הכאבים שהיו לי מקרשי המיטה... תקופה קצרה לפני שעליתי לא"י הצלחתי להתאכסן בחדרו של עשיר פלוני במיר (הוא הכין חדר חדש לבנותיו, שבינתיים היגרו לאמריקה, והחדר נשאר ריק, כך שהחליט להשכירו לבחורים) באותם ימים מועטים ישנתי על מיטה טובה יותר...

 

ראש הישיבה מגביה את שני ידיו בהתרגשות ואומר: פת במלח תאכל על הארץ תישן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. גשמיות ירודה היתה בישיבה, אבל צריך לדעת שהגשמיות לא השאירה רושם על הבחורים. התלמידים היו מצוחצחים בתכלית של שלימות. אנחנו אומרים ב'נשמת' 'כי כל לבבות יראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך'. כלומר, מי שזוכה ל'לבבות יראוך', הוא, ורק הוא, זוכה ל'קרב וכליות יזמרו לשמך'...

 

*

היכל הישיבה במיר

בהיכל הישיבה דמיר ישבו מאות בחורים, כולם במצב של שמחה ואושר. כשאורחים מבחוץ היו נכנסים להיכל הישיבה, הם היו מתפעלים מהמשחה שאפה את התלמידים, אותם אורחים לא הבינו בגמרא ובסוגיות הנלמדות, אבל הם הצליחו לראות את ההארה על פניהם של הבחורים. כששאלו אותם, מה ראיתם? ענו: ראינו בחורים מלאי חדוות חיים, חדוה רוחנית מיוחדת. היסוד הוא, גובר קולו של מרן ראש הישיבה, היסוד הוא אחד ויחיד! מי שזוכה ללב מלא יראת שמים כשהגוף עמוס בתורה ומוסר – יש לו 'יזמרו לשמך'! וככל שה'ייראוך' אמיתי יותר, כך השמחה גדולה יותר, כל שמחה שבאה בצורה אחרת היא שמחת דמיון שווא, שמחת סרק.

 

אחד הזמנים, בו היתה ניכרת שמת התלמידים באופן מיוחד, היה בימים שלאחר ראש השנה ויום הכיפורים. לאחר אותם ימים, בהם עסקו רבות ב"יראוך" (יראוך גם מלשון ראיה). אחרי השיחות הנפלאות של מרן המשגיח, (לפעמים, באותם ימים, הוא היה אומר שבע שיחות בשבוע), לאחר התפילות העמוקות במוח ולב, של ראש השנה ויום הכיפורים, או אז היו כולם ספוגים בשמחה.

 

זכורני, פעם למחרת יום הכיפורים (לא היו נוסעים הביתה. לא היה בין הזמנים, אומר מרן זצ"ל בחיוך, אני הייתי קצת מפונק אז נסעתי פעם הבית). לאחר כל ההתעלות של ימים הנוראים, אמר מרן המשגיח שיחה ותיאר לפנינו את ביאור דברי הכוזרי המפורסמים, שהתפילות הן כמו "מכבסה", התפילה בטהרתה היא מכונת כיבוס רוחנית שמנקה ומצחצחת את נשמתו של האדם... לאחר לילה החולף על האדם, באיזו צורה שהיא, יש צורך בתפילה מרוממת שתכבס את הנפש. וגם זה לא מספיק, לאחר כשבע שעות שוב תפילת מנחה – לטהר, לכבס לנקות את הנפש!

 

פעם אמרתי בחיוך, כמה מרנין לראות את החזון איש איך שהוא דבוק בתורה מהבוקר לאחר תפילת שחרית, ומיד בשעת צהרים הוא מזדרז להעמד בתפילת מנחה (גדולה) לפני המלך, הוא רץ לצחצח את נפשו עוד ועוד, הוא לא המתין עד שעת מנחה קטנה. אינני מדבר על הנושא ההלכתי, אלא על האושר שחפף על מרן החזו"א כשהתעלה בסילודין של התפילה וצחצח את נפשו שוב ושוב שלוש פעמים ביום.

 

*

 

הרבי שלי בישיבה קטנה בגרודנא היה נוסע למיר כל אלול והמליץ עלי באוזני ראש הישיבה ורבי ירוחם. אף שהיתי ממש צעיר לימים. זכורני את האלול הראשון במיר שנאלצתי לשבת בירכתי האולם על ספסל ללא משענת, ליד מקומו של רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל שהיה מגדולי הישיבה במיר.

 

*

באכסניא עם רבי חיים שמולאביץ

באלול הראשון האכסניא שלי היתה יחד עם ר' חיים סטוצינר (שמולאביץ) זצ"ל, הצטרפתי כבחור צעיר לאכסניה של גדולי התלמידים, ביניהם הילדים של הגאון רבי פסח פרוסקין, אחרי אלול עזבתי את האכסניה, חששתי שמא אינם שמחים כל כך בחבורת בחור צעיר. לאחר כשנה הם שאלוני: "למה לא רואים אותך?" ואז שבתי לאכסנייתם. ר' חיים סטוצינר לא אכל וישן עפ"י סדר. הוא זצ"ל נהג ללמוד ברציפות יותר מעשרה שעות רצופות, וכשהן הגיעו לקיצן, באיזהו שעה שזה קרה, גם באמצע היום, הוא ניגש לאכול ולישון, גם בחצות היום אפשר להגיף את התריס ולשכב לישון... מה אכל? לחם עם לבן (זויער מילך) ובאמת, מה כולם אכלו? לא הרבה יותר, היו רגעים שרעבנו ללחם...! בימי החורף, כשאכלו בישיבה סעודה שלישית בשבת, למחר הבוקר לא היה מה לאכול. היום יש סעודה שלישית, מלוה מלכה ובודאי – ארוחת בוקר ביום א'.

 

רבי ירוחם, רבינו המשגיח דמיר, אמר וועדים מיוחדים לתלמידים שהצטרפו ללימוד החמש עשרה שעות. לא לכולם יחד, אלא למבוגרים לבד, בינוניים וצעירים, בוועד שלנו היה כעשרים וחמישה תלמידים. לאחר החורף הראשון, באחד הוועדים, נעמד רבי ירוחם ואמר: אינני מכיר אתכם, שקט השתרר בחלל, ואז תיאר רבי ירוחם את כוונתו: הרי "נזר על ראשכם", וקל וחומר מנזיר שקיבל על עצמו פרישות מיין שלושים יום (ארבע שבתות) שהוא מקבל נזר על ראשון דברי הכתוב "נזיר להזיר", ואתם חורף שלם משתדלים ללמוד כל שישי שבת, וזה קבלה יותר חזקה מלא לשתות יין, הרי יש כתרים על ראשכם...

 

*

 

בזמנינו רואים את התלמידים שנעים ממקום למקום בבוקר כאן אחה"צ שם, ולמחרת במקום שלישי, אין קביעות מקום! אבל, אבל במיר היו מקומות קבועים. האברכים שהיו באים לימי אלול לישיבה, שבו למקומם, למקום בו ישבו לפני עשרים שנה... אנו הבחורים נאלצנו לתת להם את ה'חזקה' שלהם על המקום – המקום בו יגעו בתורה – אמה על אמה של תורה, הם לא וויתרו... כשעזבתי את מיר ועליתי לארץ הקודש שלח אחד מידידי להודיעני "אל דאגה! אני שומר לך את הסטנדר!"

 

ראש הישיבה פורס את זרועותיו לעבר המשפט האחרון שהוזכר: אי! הסטנדר של הישיבה במיר! הסטנדר כשהיינו נכנסים להיכל הישיבה, הכרתי את הסטנדר האישי שלי ממרחק... שבע וחצי שנים ישבנו ליד אותו סטנדר, באותו מקום.

 

*

 

באחד הימים לפני שעלינו לא"י , היה זה באלול, המשגיח נכנס להיכל הישיבה וביקש ממני ללותו בדרכו. הוא הלך לרופא שיניים. בשעת ההליכה הוא נסך בי הדרכה וחיזוק, אך מפאת יראת הכבוד והפחד שהיה לנו מהמשגיח לא נקלטו הדברים במוחי... ידוע שמרן המשגיח רבי ירוחם היה מהלך כמלך. כשצעדנו יחד, היה מפליא לראות איך שאפילו הגויים זזים לצידי הדרכים ומפנים מקום לרבי ירוחם. "כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (מה שנשאר מאותה הליכה עם המשגיח, הוא ענין קצר שדיבר בשעת ההמתנה בתור לרופא על הפגישה ההסטורית בין אנגליה לרוסיה שהתקיימה באותה תקופה). כשנפרדנו מהמשגיח, היה זה כחודשיים לפני הסתלקותו.

 

אה, אה! השמועסין של הרבי רבי ירוחם! בשעת השיחה עמדו התלמידים בארבע קומות, עמידה, עמידה על ספסלים, סנטדרים. סביבו היתה שרשרת ברזל עקב הדחיפות. זכורני את מרן רבי יחזקאל לעווינשטיין איך שנהג לעמוד על ספסל להקשיב לשיחה מפי רבי ירוחם...

 

*

אי אפשר מבלי להזכיר את בקשתו של מרן ראש הישיבה זצ"ל בעיצומה של מחלתו כאשר קרא לנכדו חביבו ושח לו את הדברים הללו, וביקש שדברים אלו יעמדו לזכרון ימים רבים.

 

אלול בלומז'ה פתח תקוה תרצ"ז

כשהמשגיח ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל נסע קודם אלול בחזרה לישיבת מיר מהיותו משגיח בפ"ת למלאות את מקומו של רבי ירוחם זצ"ל, נשאר המקום בפ"ת ריק והיה חשש מה יהא עם הישיבה, אני הייתי אז בחור צעיר בישיבת פ"ת, אבל היה לי סיוע ועזר מהגאון הגדול ר' שמואל זצ"ל שהיינו מיסודות הישיבה של פ"ת.

השאלה היתה מה יהא עם האלול? מי ינהל את האלול? שימש אז בקודש בפ"ת הצדיק הגדול רבי אליהו דושניצר זצ"ל, וביקש ממני שהייתי בידידות חזקה איתו, וגם למד עם אבי רבי טוביה זצ"ל בכולל קדשים בראדין, שנעזור לו לקיים את האלול בישיבה.

ב"ה אף שהייתי צעיר לימים, קיבלתי את עול האלול של הישיבה בזמן ההוא, וקיימנו אלול הגון כנהוג בישיבות שלנו. כשעולה בזכרוני איזה אלול קיימנו במוסר ביר"ש ובתפילה ובלימוד, היה אלול כזה שלא ישכח לעולם, התפילות בר"ה וביוהכ"פ בקעו שחקים והיו לשם דבר בכל א"י, אצל כולם היה ניכר שהחזרנו את ימי האלול של הישיבות הקדומות לפ"ת.

גם זכינו לקיים את שמחת התורה כמו שהיה נהוג בישיבת מיר, אני חושב שהלא פ"ת זכתה להיות לקיום התורה בא"י, כל זה בזכות האלול ששמרנו, אני לא יכול לשכוח התפילות שהתפללנו אז שם, וכל זה לא היה רק בשביל הישיבה עצמה אלא האיר את התורה.

כמובן שאלול זה התקיים, בסיוע של אלופי ומיודעי רעי וחברי, גדול ראש הישיבות ר' שמואל זצ"ל, שעד היום ואי"ה עד סוף הדורות יש לו חלק בהתחדשות תורה בא"י.

הצדיק רבי אליהו זצ"ל הביע לנו תודה והערכה עבור מסירות הנפש שקיימנו את האלול בהנהגתי ובמסירות נפשי כמו שצריך, ולכל מה שפעלנו כאן בפ"ת.

אין לי הרבה לומר, אני בטוח שזכות מה שעשיתי אז לקיים האלול עומדת לי לעד, ובזכות האלול ההוא זכינו לחדש ולקיים את ימי הימים נוראים עם כל השלמות ועם כל התעלות, ובזכות זה אני מקוה מה' שיעמוד לי לעד.

*

 

טיפה, טיפ טיפה, מתוך הים הגדול בו ניווט מרן ראש הישיבה את דרכו, לחלוחית מאותו יין ישן שהולך ומשביח עם השנים, כדי לשמר יינה של אותה תקופה, על ניחוחה, לתלמידים, לבוגרים, לקוראים... ולדורות שעוד יבואו, הרי זה בבחינת מעשי אבות, שהם.. סימן לבנים.

 

*

 

וקרב וכליות יזמרו לשמך/ שמחת תורה

 

השמחה הגדולה בין כותלי היכל ישיבת מיר, התבטאה בעיקר בשמחת בית השואבה, אך בשמחת תורה היה השיא.

 

לאחר סיום ההקפות וקריאת התורה נהג מרן המשגיח רבי ירוחם לעמוד על מדרגות ארון הקודש בשיחה נרגשת מהמת לבבו הגואה. הוא דיבר על הפזמון 'אגיל ואשמח בשמחת תורה' שמסתיים במילים 'אשריכם ישראל אשר בחר בכם קל והנחילכם התורה ממדבר מתנה'.

מרן המשגיח ייחד את הדברים לקטע אחד מאותו פזמון המדבר בשבח התורה וישראל, וכשסיים את דבריו שנאמרו בהתלהבות גדולה היה מתחיל לשיר 'אשריכם ישראל, אשריכם ישראל', וכל התלמידים אחריו, כך על כל פיסקא ופיסקא מאותו פזמון בלהט וקול גדול ואח"כ השירה – אשריכם ישראל.

אין לתאר! אין לתאר!

מי שהביט במחזה, מי שהשתתף שם, לא שנשכח ממנו לעולם. בשנה הראשונה שבאתי לישיבה זכיתי ופלוני מהתלמידים המבוגרים הכניסני פנימה קרוב למקום עומדו של המשגיח...

מרן ראש הישיבה משתתק קימעה... אח"כ מגביה את קולו: "וכל קרב וכליות יזמרו לשמך".

הייתי שם בקרבת גדולי התלמידים והרגעים הללו נקבע בנפשי, הבחורים שם בכו ורקדו, רקדו ובכו - אשריכם ישראל, השמחה היתה בוערת בעצמותינו. מרן המשגיח עצמו היה בוכה מאוד "אשריכם ישראל".

ההקפות התנהלו בסדר מופתי. הבחורים היו רוקדים בשלושה מעגלים גדולים סביב ההיכל, ובפנים במרכז העיגול עמדו רבה של מיר (שהיה גאון וציס"ע), מרן רבי לייזר יהודה ומרן המשגיח. הרב של מיר שהיה נמוך קומה וצנום היה מושיט יד לראש הישיבה ולמשגיח, וכך רקדו הם, רק הם, באמצע, וכולם סביב סביב.

הריקוד הזה היה חלק מיראת הכבוד שנתנו התלמידים למנחילי התורה שעמדו בראשם, התלמידים, גדודים גדודים, פרצו גבולות בשמחת תורה, אבל לא פרצו את המעגלים להכנס פנימה, ושמחת התורה מילאה את ההיכל.

כל זה היה אחרי ההתעלות של המוסר והיראת שמים עם הכיבוס של התפילות (כדברי הכוזרי) בימים נוראים וסוכות. אז פרצה השמחה בכל תוקפה.

זכור לי על תלמיד אחד, שלימים היה אחד מגדולי ראשי הישיבות, שלחץ את ידי בשעת הריקודים, וכך, תוך כדי ריקוד נלהב, הוא בכה בכל עוז, רקד ובכה. ומדוע? כי מי שזוכה להרוות את נפשו בתורה ויראה ומוסר – ב"לבבות ייראוך", הוא זוכה ל"קרב וכליות יזמרו לשמך". זו השמחה האמיתית שאין לה קץ, זו השמחה האמיתית שגואה על גדותיה, זו ורק זו השמחה.