תענית דבור – 'אלול'

רבי ישראל מסלנט באחד ממכתביו. (אור ישראל – אגרת יד'. התאריך שהתנוסס בראשית המכתב היה "ראה-ברכה") כותב: מלפנים כאשר ידעתי-כל איש אחזו פלצות מקול קדוש הקורא אלול, החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו, איש לפי ערכו וכו' ועי"ש.

רבי ישראל מסלנט מתאונן על מצב הדור בזמנו, ואומר כי בזמנים עברו היתה ניכרת חרדת האלול עד שאחזה פלצות בשמעם את קריאת חודש אלול. ושם באיגרת כותב רבי ישראל מדוע אין היום את הפחד שהיה מקדם, לפי שלא לומדים מוסר, וגם אין את ההרגשה של הפחד שהייתה אצל גדולי עולם שייראו ורעדו מהמשפט הקרב, והאוירה הזו השפיעה על הסובבים אותם.

ובהערה בספר המכתבים. וכן בספר 'ובכן צדיקים' מובא מתלמידיו של רבי ישראל סלנטר שתיאר את הדברים: אחרי שקול הקורא של שליח הציבור "קידש אלול", היתהלך רבי ישראל כולו מזועזע והרגישו עליו את ההבדל בין תפילת המוסף לבין תפילת שחרית שעברה, כי על כן תפילה זו של מוסף כבר נכללה בין תפילות אלול. במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה מקצת אודות מעלת גדולת 'תענית דיבור' ובפרט בחודש אלול.

כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער י' פרק ד'): רבים וכן שלמים נוהגים שמקבלים עליהם מראש חודש אלול שלא ידברו שום שיחת חולין ואשרי חלקם, כי אין כל דבר בעולם לטהרת הנפש כמו בלימת פיו משיחה בטילה. גם הוא תועלת מאד ומאד לכוונת התפילה שאין מבלבלין אותו מחשבות זרות, צא ולמד מעלת הבולם פיו משיחה בטילה ממ"ש האר"י ז"ל וז"ל: מי ששומר עצמו משתיקה ארבעים יום רצופים ודאי ישיג רוח הקודש בלי ספק. עכ"ל. הגר"א באגרתו כתב: ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים רק ברסן פיו ובתאוותיו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא וכו', וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית, עי"ש.

כתב במשנה ברורה (סי' תקע"א ס"ק ב'): ראיתי כתוב בספר אחד (בספרו שמירת הלשון שער התבונה פרק ב' כתב זה בשם ספר ראש הגבעה) שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו ולא יחלש עי"ז (והביא דברי הגר"א לעיל).

ועוד כתב החפץ חיים בספרו חובת השמירה (פרק י'): אכן בימים הנוראים הקדושים, בודאי נכון מאוד להתנהג במדה הקדושה הזו (שישים עצמו כאילם) וכן שמעתי שנהג הגאון הצדיק ר' יצחק אב"ד פרטבורג, מראש חודש אלול עד אחר יום הכיפורים היה משים עצמו כאילם, כעצת חז"ל (כלשון הגמרא בחולין (דף פט' ע"א) מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאילם). והפוחת לא יפחות על כל פנים מעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

בספר שביבי אור (עמוד קעד') כתב שלאחר פטירת הסבא מקלם, היו מביאין את הגרי"ב (ר' יצחק בלזר מפטרבורג) לקלם את תקופת הימים הנוראים, במוצאי יום הכיפורים פנה הגרי"ב לתלמידיו ואמר להם: הרי כתוב שאם אחד לא מדבר ארבעים יום זוכה לרוח הקודש והרי אני לא דיברתי ארבעים יום ואין לי רוח הקודש, אלא דהביאור כך, אחרי שיש לאדם שלימות במידה מסויימת שלימות הנפש שלימות המידות אחרי שהוא בדרגה כזו אז יכולה תענית דיבור במשך ארבעים יום להביא לידי רוח הקודש. (עי'בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז' סי' יח')

בהקדמת הספר 'כוכבי אור' מסופר: רבי אליהו לאפיאן היה אומר שהוא מודה לה' על שזכה לשמוע כמה פעמים את רבי יצחק בלאזר בימים הנוראים, ומאז השתנו אצלו הימים הנוראים לכל ימי חייו. היה זה לאחר פטירת רבי שמחה זיסל מקלם, והיו מזמינים את רבי יצחק בלאזר לישיבה, כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה'. אמרו: מי שלא ראה את רבי יצחק בלאזר בתקופת אלול והימים הנוראים לא ראה יראה מימיו. במשך זמן זה היה יושב בתענית דיבור, סגור ומסוגר, ולא היה מדבר עם איש, מלבד פעם אחת כשנולד לו בן, והלך לבקר את אשתו וברך אותה בברכת מזל טוב, ויותר לא דיבר עימה. רק היה מבקרה יום יום (היה זה תנאי מפורש שהתנה עמה לפני נשואיהם – ספר מורשת אבות).

בספר דברי מועד (אלול  - עמ' רנט') כתב: והנה מדרגה זו של קבלת תענית דיבור לימים הרבה ודאי אינה בהישג יד של כל אחד ואחד, וע"כ מי שאינו יכול לקבל עליו תענית דבור ימים הרבה ברציפות, יקבל עליו כמה ימים לסירוגין, ומי שאינו יכול לעמוד אף בזה יקבל עליו יום אחד בשבוע, ואם זה גם קשה עליו יקבל עליו תענית דבור לשעות. ובתורת עצה: יקבל עליו בתחילה לא לדבר דברים בטלים בשעת הלימוד, וזה יקל עליו. ועי"ש עוד מה שכתב בזה הענין.