פנינים מהיכלי התורה מדור העבר

הפתח הנדרש על ידי בעשי"ת

 

כשניגשו בחורים בישיבת סלצוק קמי מרן ראש הישיבה - רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ושאלתם בפיהם: האיך יוכלו בחודש הרחמים והסליחות לעשות תשובה על כל חטאיהם, והרי נדרשת עבודה גדולה בזו, ולערך דרגתם אין זה די זמן לערוך תשובה שלימה.

השיב להם ראש הישיבה ברוח אותם ימים – הן יודעים אתם שיש חוק בימי החורף המושלגים באמריקה, שכל בית אב יכול לפנות את ערימת השלג העומדת על מפתן דלתו, והיה אם ימצא השוטר שאחד הדיירים טרם מילא את המוטל עליו בפינוי כל השלג ממפתח דלתו, צפוי הוא לעונש ולקנס כספי.

מה עשו כל אותם חכמים שרצו לינצל מעונש המלכות, הניחו את המקל בפתח דלתם, וכלי העבודה עודם מונחים על השלג, וכל אימת שהיה מגיע השוטר עשו עצמם כאילו הם באמצע מלאכתם לפינוי השלגים מעל פתחיהם...

אף אנו, לבטח לא נוכל להקיף ולהשלים מצות התשובה, אבל לכל הפחות בואו ונחזיק המקל והידית לעשיית התשובה, ונראה כלפי שמיא שאנו עוסקים בדבר ומייחלים לעשותו בשלימות, ואם נפתח פתח כאן יפתחו לנו שערים גדולים שם, ועל כך אמרו שבעשיית התשובה מבקשים אנו מהקב"ה שיפתח לנו שערים שנים, אחד בליבינו ואחד בשמים...

 

 

ליטוע את בנינו אך בלימוד בישיבה

 

בהפטרה של חנה הנקראת בימי ראש השנה, יש לדקדק למה תיקנו לנו חז"ל הקדושים דוקא הפטרה זו לקוראה בר"ה? - נכון, "בר"ה נפקדה חנה", כך אמרו בגמרא, אבל כל ההפטרה היא לימוד לנו. מה לומדים אנו מהפטרה זו?

אמר על כך הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בשיחה שנשא בפני תלמידיו שומעי לקחו בישיבה: חנה כל כך השתוקקה לבנים, ואנחנו משתוקקים לבנים, ועמלנו אלו הבנים, ותפלותינו על הבנים שיגדלו גם הם בדרכינו דרך ישראל סבא...

באה ההפטרה של חנה ומלמדת אותנו: מהי התגלית של בנים? בשביל מה משתוקקים אנו לבנים? דבר זה חנה מלמדת אותנו: ונתתה לאמתך זרע אנשים - ונתתיו לה' כל ימי חייו"... תכלית הרצון לבנים שלנו היא: לנטוע אותם באהלי תורה, בישיבות הקדושות, לכל ימי חייהם.

וכאן פרץ רבי יחזקאל זצוק"ל בבכי קורע לבבות, אשר לא יישכח מכל מי שזכה להיות נוכח באותו מעמד נשגב, ומתוך הבכי הנסער חזר שוב ואמר: "בלייבן אויף אייביק ביי לערנען" [להישאר לנצח בלימוד...].

 

לכל תקופה יש יצרים משלו...

 

באחד הימים, שח מרן הגרא"מ שך זצוק"ל לפני תלמידיו, שביקשוהו עצה ותבונה לצאת זכאים בימי הדין הבעל"ט, וכה היו דברים המרגשים:

ברצוני לומר שנשתנו העתים, וכל תקופה ותקופה מיוחדת היא עם היצר הטוב שלה ועם היצר הרע שלה.

לפני שנים רבות, כפי שאני זוכר קודם מלחמת העולם הראשונה, למדתי בישיבה בסלובודקה, והיתה ישיבת "כנסת ישראל" עם חמש מאות בחורים, וכמו כן היתה ישיבת "כנסת (בית) יצחק" עם כמה מאות בחורים, ובישיבתו של ר' הירשל (רבי נתן צבי פינקל) היו גם כן בחורים רבים, והיצר הרע של הבחורים באותה תקופה היה ההשכלה, אז באו המשכילים עם ה"ביכלאך" (הספרים) שחיברו, והשפיעו לקרוא בהם, אמנם הרחיקו את המשכילים, אבל הם כתבו את שיטת ההשכלה, ונמשכו לקרוא את ספריהם, ודבר זה גרם לקלקול של רבים, ואפילו את וולוז'ין החריבו על ידי שחתרו שילמדו בה את השפה הרוסית, עשו לעג מבן ישיבה ומכל יהודי מהליכתו ומהנהגתו, שאפו להיות ככל הגוים בית ישראל, מבלי שיהיה ערך לכך שיהודי מוסר את נפשו על דרך חייו ועל קיום התורה. זו היתה המשיכה באותה תקופה.

היום אין את היצר הרע הזה, כי כבר ראו את פחיתותה, וגם אצלם כבר אין את החשיבות של ההשכלה, והיצר הרע היום שונה הוא, היום היצר הרע הוא 'אכול ושתה כי מחר נמות' הרצון לחיות את חיי העולם הזה, וליהנות. אפילו אלו שלומדים באוניברסיטה, אין הלימוד לשם לימוד והשכלה, אלא לומדים את החכמה כמקצוע, ואין להם השכלה כלל. ועל זה צריך להלחם.

הרחוב מאד מקולקל, מלא קנאה, תאוה וכבוד, וכנגד זה צריך להעמיד לפני התלמידים את היופי של התורה, את היופי של בן תורה, ואת היופי של האדם הנוהג על פי התורה, לא להסביר שלאנשי העולם יש עולם הזה, ואנו חיים בלי הנאות העולם הזה כי אם רק עם העולם הבא, אלא לבאר שבאמת אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא! ואילו לנו – לבני תורה – לא רק שיש עולם הבא, אלא יש גם עולם הזה. להסביר שבן תורה חי חיים אמיתיים, חיים שכליים, חיים שיש בהם סיפוק, ולאחרים אין סיפוק בחיים. ענין זה צריך להסביר, וכך למשוך לתורה, צריך שלכל בן תורה תהיה משיכה לתורה ומשיכה למוסר.

ובאמת, יש להודות להקב"ה שהאיר את עינינו בתקופתנו עם שיטתו של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ואילו לא היתה שיטה זו חלילה, לא היה קיום לישיבות, כל קיום הישיבות בזמנינו הוא על ידי שיטת המוסר, כי על ידי שיטת המוסר נעשו משגיחים שהשפיעו כפי שיכלו להשפיע, וכל הישיבות הקיימות הן כתוצאה מתלמידיו של רבי ישראל סלנטר, שכל אחד מהם המשיך בדרכו, סלובודקה וכדומה, וזה הציל אותנו.

 

בדם אחתמנה

הימים, שלהי חודש אלול תרפ"א...

המקום היכל ישיבת 'נובהרדוק' בוורשא.  

- "מורי ורבותי", פותח אחד מצורבי הישיבה, "עוד דרך ארוכה לפנינו... מי יודע אלו מכשולים עוד יזדמנו לנו ח"ו בדרכנו, מי יודע באילו צרות ודמויות עלול השטן להתלבש ר"ל, כדי להפריע לנו, כדי להניאנו מרצונינו ומתשוקתינו ללימוד התורה, בואו איפה, ונקבל על עצמינו, בואו ונתחייב כי בכל מקרה ובכל מצב לא ניתן עצמינו להינתק מן התורה הקדושה".

- "אוי! אוי! אוי!", פרצה צעקה מכמה פיות ונתפשטה בחללו של בית המדרש הקטן.

- "כשפגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש... במה דברים אמורים כשאתה עדין הנך מחזיק בו ואתה הוא המושך אותו- - - אבל מה נעשה, מה נעשה, מורי ורבותי, אם נשמטו המושכות מידינו והוא, ר"ל, הוא שמושך אותנו- - - מה לעשות אז? מה לעשות? רע ומר יהיה, אז רע ומר רבותי".

ואם כך בימים כתיקונם, הרי שבימים אלו בהם דרכי התשובה פתוחים ומייחלים למחט הראשוני שידקור בלב את דקירת התשובה. על אחת כמה וכמה שיש למצא מסילה ללב העולה בית ה'!

התרוצצות, קימוט מצחים... חיפוש אחר דרך... או אז קם ר' הלל ובפיו מענה:

 - "אנו, מורי ורבותי חייבים לעשות הכל כדי לקשור עצמנו לתורה, כדי שתהיה חלק מבשרנו, כדי שכל היתלשות ממנה ח"ו תהא קשה עלינו כתלישת אבר מן החי, בואו ונקשור עצמנו אליה עד שתהיה כדם מדמנו...".

קם ועשה מעשה, הוא ניגש לארון בהיכל, הוציא ממנו את ספר התורה, איש לא ראה את פני חבירו אך אוזניהם קלטו את רחשי הלב שהלמו בחלל, עם ספר התורה ביד גישש בחשיכה, ירד מן הארון נעמד במרכז הבימה תוך שהוא מנשק את ספר התורה, כולם שמעו את הנשיקה, גיששו אף הם ונישקו בחום, או אז הוצע להדליק נר, ובחלל החדר נזרקה השאלה - לשם מה?

- "צריכים אנו לרשום בשביל עצמנו ובשביל הימים הבאים דבר זה שאנו מקבלים כאן עלינו, לאו מילתא זוטרתא היא! עלול אדם לשכוח. אפשר יקום אחד מאתנו ובמסעו למקום זר ישכח משהו... צריכים לקבל את הדברים בשטר חתום...".

לאורו הדל של הנר אחז זלמן גליון נייר קטן של קלף, הוא פתחו, הניח ידו האחת על הספר, והחל קורא את הכתוב על גבי הקלף: "אנו הח"מ, חמשה במספרם ואחד בדעתם ובכוונתם, בהתכנסנו בליל ד' לפרשת 'חיים כולכם היום', במעמד כולנו הח"מ ובהסכמת כולנו פה אחד בלב שלם ובכוונה רצויה - הננו חותמים על כך בחתימת ידינו והיתה התורה הזאת לנו לעד, כי אנו מוסרים את עצמנו כולנו למען השם ב"ה ותורתנו הקדושה והטהורה, תורת משה אמת, וכי כל מגמותנו ושאיפותינו בין בישיבה בין בחיים, תהיינה אך ורק למען הפיץ את דבר ה' למען הגדיל שמו ולהאדירו, לא נרתע ולא נפחד, כל הבלי העולם לא יניעו אותנו, לא נצא מד' אמות של תורה בשום פנים ובלי שום אמתלא כלל וכלל, אלא תמיד משך שנות חיינו נישאר בבית ה' ולחזות בנועם היכלו, ואם אפילו יתנו כל חללי דעלמא, לא נסכים ח"ו לעזוב את הישיבה ואת לימוד והרבצת התורה ולעסוק בשום עסק מן העסקים ובשום עבודה מן העבודות אשר אינה קשורה בהרבצת ובלימוד התורה הקדושה.

ולמען אמת דברינו, שלא יהיה שום פקפוק ונידנוד כל שהוא, אנו חותמים בדמנו, ויהיה זה חשוב ומקובל כאילו הקרבנו את עצמנו, את חלבנו ודמנו, למען קדושת שמו יתברך ותורתו תורת אמת... וע"ז בעה"ח".

ידו של ר' הלל רעדה קימעא, הוא לא רצה ולא יכל לפתוח את עיניו, כעיוור משמש בבגדיו עד שמצא תקועה בדש מעילו, סיכה קטנה.

עמדה דממה גדולה.

הוא קירב את הסיכה בין אצבעותיו, מסובבה לכאן ולכאן, בוחן יפה יפה את חודה.

שפתיו ליחשו דבר מה, איש לא שמע זאת לבד ליבו המתרונן, הוא דקר באצבעו טיפת דם אדומה בצבצה ויצאה, לחיצה חזקה הוציאה את מנת הדם הרצויה, את הגפרור שהוכן מבעוד מועד הטביל בדם ורשם עלי נייר את האות "ה", אחר שסיים רשם את האות "ל", ושוב את האות "ל".

האותיות היו גמלוניות ועקומות, אולם ברורות די הצורך, כך היו מוטלות על הקלף עד שנתייבשו, השחירו ונבלעו בתוך האפלולית.

אחר שסיימו כל החמישה לצרף את חתימותיהם המקוריות, החלו דמעות לבצבץ בעין אחד הבחורים, הקשר האמיץ שנוצר עתה ריגש אותו עד דמעות...

הם ירדו מן הבימה שילבו זרועות והפליגו בריקוד בין הספסלים:

 - "וחיי עולם נטע בתוכנו... וחיי עולם נטע בתוכנו".

עתה נחרדה באמת שלהבת הנר, קפצה וכבתה, החשיכה נסתובבה בינות לרגליהם ורקדה יחד אתם:

 - "וישם בלבנו אהבתו ויראתו, אי, אי, אי".

עמוד השחר טיפס ועלה אל האשנבים, הציץ לתוך חללו של בית המדרש, ראה חמשה בני תורה מפליגים בריקוד - עמד והמתין. 

 

 

קירבת מצות התשובה

 

שנינו במקרא [דברים ל, יא], כי המצוה הזאת וגו' לא בשמים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד. כל הרואה את המקרא מתפלא, כי אכן מצות התשובה היא כה קרובה אל האדם, מהו שאמר לא בשמים היא, הרי אם היא קרובה ודאי שאיננה בשמים, ודומה הוא לאדם שיאמר לו על חפץ שאינו מעבר לים אלא מונח בכיסו, והרי פשוט שאם מונח הוא בכיסו אין הוא כלל קרוב לעבר לים.

וידוע, שהרב מפוניבז' פגש את החפץ חיים בהיותו בחו"ל טרם נסיעתו חזרה ארצה, היה זה בימי האלול, ימי הרחמים והסליחות, ושאל הגרי"ש כהנמן את מרן החפץ חיים, איזה דבר יוכל לומר בשמו של החפץ חיים ליהודי ארץ הקודש ולבחורי הישיבה בימי האלול הללו.

השיב לו החפץ חיים:

'תאמר להם שהדבר קל לעשות תשובה, חרטה וידוי וקבלה, אלא שהיצר הרע מפתה את האדם באומרו שקשה היא מצוות התשובה'. בזה ביאר את הנאמר לא בשמים היא וגו', שאף כי נראה לכל יחיד כי מצות התשובה קשה היא מנשוא ובשמים היא, אין הוא נכון הדבר, וכי כל אחד יכול לעשותו בנקל, אלא שהיצר הרע עמל הוא להדחיק ולהקשות על האדם שיחשוב כי רחוק הוא, וכל המתגבר על היצר יראה כי קרוב אליו הדבר לעשותו.

כששמע כן הגר"ח קנייבסקי שליט"א הגיב באומרו - אכן מצות תשובה מצוה קשה היא מאד, ואכן בשמים היא וגו', אלא שבימי הרחמים ה' עושה עמנו חסד מיוחד שקרוב אליך הדבר לעשותו, אף שמצד עצמו אינו כן, ולכך כל אחד ינצל ימי התשובה הללו שקל לעשותו וישוב בתשובה שלימה.

***

ידוע קושיית העולם על מה שאמר דוד 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש', והרי כבר אמר בתחילה אחת שאלתי, ומהו שחזר ואמר אותה אבקש בשנית שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

תירוץ מופלא כתב על כך בשמן אפרסמון, שהרי המבקש בקשה מאתו יתברך, יש שני דרכים כיצד תוכל להתמלא בקשתו, א. שיתן לו השי"ת את מבוקשו כפי שביקש ללא כל שינוי, כגון המבקש שיהיה לו נדוניה בעד נישואי בתו, ומזמין ה' בידיו כסף לאותה נדוניה, בכך מילא הוא את בקשתו. ב. שימלא ה' משאלתו, אך לא באותו דרך שביקשה, ואם למשל ביקש נדוניה בעד נישואי בתו, מזמן לו השי"ת חתן שבתו תישא חן בעיניו, וייאות לינשא לה אף ללא קבלת הנדוניה.

בשני המקרים מתקיים מילוי הבקשה מאת ה', אך אם נתמלאה הבקשה בדיוק כפי שביקש הוא מעמו יתברך, הרי ראיה היא שחביב הוא אצל השי"ת עד שנותן לו את מבוקשו בדיוק כפי שחפץ היה מתחילה.

מעתה יש לומר שזהו שאמר דוד המלך, הרי בקשה אחת לי אליך ה', אלא שניתן לענות למבוקשי בשני אופנים, או שאשב כל ימי בבית ה' וממילא לא אעשה דבר מלבד לחזות בנועם ה' בהיכלו, או שאף ללא הישיבה בבית ה' יקויים מה שנאמר בכל דרכיך דעהו, שבכל עת יחזה בנועם ה' ויהיה מקורב אליו.

דוד המלך בבקשתו מאת הבורא שהדרך לחזות בנועם ה', דקדק לומר שבקשתו היא שתקויים הבקשה כפי שהוא ביקש שיששב כל העת בבית ה', ורק כך יוכל לחזות בנועם ה'.

ואכן, זהו הדרך המיוחד ביותר לשוב בתשובה ולחזות בנועם ה' כל הימים, לישב בבית ה' לעסוק בתורתו בכל עת ושעה.

***

"לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך וכו' נא אל תשיבנו ריקם מלפניך".

יש לדקדק, מדוע בתחילה אנו אומרים 'באנו לפניך' שמשמע שבאים אליו יתברך. ואילו אחר כך אומרים אנו 'דפקנו דלתיך' שמשמע שהוא רק דפיקה ללא ביאה, הלא היה אפשר לנקוט לשון זהה בשניהם.

ובספר משמרת מועד [עשרת הימים, קד] יישב, שאם אחד יש לו לשאול איזה בקשה מאת פני המלך, שאם יש ביכלתו לבוא לפני המלך ולבקש מלפניו, בוודאי שיעשה בקשתו כי באור פני מלך - חיים.

אבל אם השרים המשמשים את המלך סגרו את הדלת בעדו ואין מניחין אותו לבוא לפני המלך לבקש מבוקשו, הרי שאין לו תקנה אלא לבכות בקול מר בחוץ בפתח הדלת, אולי ישמע המלך קולו דרך הדלת ויירצה לפותחו.

והנה גם אנחנו, עוונותינו גרמו כי נתקיים בנו 'סכות בענן לך מעבור תפילה' וסגרו שער שמים בעד תפילותינו, כי עוונותינו נעשו כמחיצה של ברזל ומבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים. ולכך כל בקשתינו הוא שיתן לנו רשות לבוא לפניו, כי אז בטוחים אנו ברחמיו הרבים שישמע צעקתינו.

מהו שאנו אומרים 'לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך', כי אין בידינו מצוות ומעשים טובים שעל ידיהן נזכה לבוא לפניך, על כן 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך', לא נשאר לנו תקווה אחרת רק לדפוק על הדלת בקול מר ובדמעות שליש, וכל בקשתינו היא רק 'נא אל תשיבנו ריקם מלפניך', כלומר אל תשליכנו מלפניך, שאם נזכה לבוא לפניך, בטוחים אנו כבר שתשוב ותרחמנו ותקבל תשובתינו השלימה.

 

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד

הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק"ל הקשה, מה נתכוין באומרו שאפילו חטא שמגיע עד כסא הכבוד מועילה לה תשובה. ובפשטות ביאר שהנה חטא שחוטא אדם הוא פוגם בנפשו ואינו דומה לחטא שמגיע עד כסא הכבוד, אבל חטא שנוגע בעיקר האמונה כגון אפיקורס זה חטא שמגיע עד כסא הכבוד, וכתב הרמב"ם (תשובה ג, יד) שאפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא, וזהו שרצה לומר שאפילו חטא חמור זה שפגע בכסא הכבוד ניתן לשוב ממנו בתשובה.

ועוד ביאר שמצינו בשיח יצחק שביאר על מה שאמרו בתפילה 'חק זכות ומישור לפני כסאו חסד ורחמים לפני כבודו', שאלו שני הנהגות של הקב"ה שבהם הוא שופט הארץ, זכות ומישור לפני כסאו הוא שם אדנו"ת שהוא דינא דמלכותא דינא, שהולך הקב"ה לפי זכויות האדם  במישור מעשיו של כל אדם, אך חסד ורחמים לפני כבודו הוא שם הוי-ה של רחמים, ואם אינם מספיקים הזכות והמישור שלו, אזי הקב"ה מתנהג בחסד ורחמים לפני כבודו, וזהו שאנו מתפללים בשמונה עשרה מלוך עלינו אתה ד' לבדך בחסד וברחמים וצדקנו במשפט, שנצא זכאים מלפניך בחסד וברחמים גם למי שאינו כדאי ושאינו הגון בקשתינו - וצדקנו במשפט על ידי בית דין של מעלה. והנה תשובה מה שמועילה אינה מצד חסד ורחמים, אלא עיקר התשובה היא חסד מאת הקב"ה כמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה שהוא מן הטובות אשר היטיב השי"ת שהכין להם הדרך לתשובה עי"ש. אבל עיקר התשובה הוא מדין, ודבר זה מפורש בסנהדרין (קג, א) אמר ר"י משום רשב"י מאי דכתיב ויחתר לו ויעתר לו מיבעי ליה, מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין, ופירש רש"י מדת הדין היתה מעכבת שלא להקביל פני מנשה בתשובה ועשה הקב"ה מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה בלא ידיעת מדת הדין. וביאור הדבר שתשובה הוא בכך שגם מדת הדין מסכמת לו, אבל אצל מנשה לא היה ממידת הדין כי היה לו חטא גדול שמחמת מדת הדין לא היה מועיל לו תשובה, אבל הקב"ה עשה חתירה והיא טובה מיוחדת ממדת החסד והרחמים. וזהו שאמרו שאפילו שעשה האדם חטא שמגיע עד כסא הכבוד, והיינו שפגע בכבוד יתברך, ולזה לכאורה אין מועלת תשובה שמידת הדין תסכים עליה, ולזה באה מדת החסד והרחמים מלפני כסא הכבוד בעצמו שמרחם ומקבל התשובה אפילו בזה, וכדנתבאר.

 

 

גדולה תשובה שמארכת שנותיו של אדם

 

הבינה לעתים דקדק בלשון הגמרא 'גדולה תשובה' ולא אמרו כמו בשאר מקומות 'כל המאריך באחד', 'כל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו'.

ופירש הוא שלא כיוונו חז"ל לומר שמי ששב בתשובה נותנין לו בשכרו אריכות ימים, אלא דעתם למה שאמר שמואל הקטן בקהלת שכל זמן שהאדם חי הקב"ה מצפה לו לתשובה, וזה שאמרו שהתשובה היא גדולת הערך מאד כיון שבשביל תוחלת על צד הספק שמא ישוב האדם מאריך ד' ימיו אף שאין לו זכות למען יהיה לו זמן לעשות תשובה בסוף.

והאהל יעקב פירש על פי מאמרם 'רשעים בתיהם קרויים מתים', אם כן מי שהיה רשע כל ימיו ועשה תשובה יום אחד קודם מותו, לכאורה אין חייו אלא יום אחד, אולם הדבר לא כך הוא כי סגולת התשובה השלימה היא מה שכל החטאים יהיו על ידה כלא היו וכאילו לא הרשיע מאומה, וכן ירויח שהזדונות נעשו לו כזכיות, אם כן על ידי התשובה נחשב הוא כחי מיום הוולדו, וזה שאמרו 'גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם', רצה לומר על ידה נחשבים לו כל השנים אשר חי לשנות חיים, נמצא שהתשובה היא המארכה לו ימיו ושנותיו, כי הוא אינו חי יותר רק התשובה תחיה את השנים אשר עברו עליו ונחשבו לו כשנות חיים.

 

***

 

גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו

 

האורח ישרים דקדק, מה טעם מוחלין לכל העולם בזכות תשובה שעושה רק אחד מישראל.

ופירש על פי מה שאמרו בקדושין [מ, ב] לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת מכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות,  נמצא שלפעמים בעבור מצוה אחת שעושה האדם הוא מכריע את כל העולם לכף זכות אם היה העולם חציו זכאי וחציו חייב, וכן באשר שב החוטא מחטאתו היות שהוא מכריע את הכף לזכות, נמצא שעל ידו מוחלים לכל העולם כולו שלא תבוא רעה עליהם כאשר היה הכף של העולם מחצה על מחצה ובתשובתו הכריע את הכף לזכות. והטעם בזה על פי מה ששנינו [חו"מ, עז] בשני לווין שהם ערבים קבלנים, ומחל המלווה לאחד מהם, כל החוב מחול, וגם לחובו אינו יכול לתבוע, וכל ישראל ערבים זה בזה כנודע, ומסתברא שהם ערבים קבלנים, דהרי ה' יכול להשתלם מכל אחד ואחד מהן, והתשובה עיקרה עלי די פיוס לה', ולכולם מחול בכך.

אך הבית הלוי [דרוש טו] ביאר, כיון שאחד שחטא מקלקל כח הטוב בעולם, ומצמיח כח הרע, וגורם גם לאחרים לחטוא, ולכך כשחזר בתשובה יתכן שאמנם חטאו יתכפר, אבל חטא האחרים שנגרם על ידו לא יכופר, וזה נתחדש שבחזרתו נמחל גם מעשה העבירה שלו, כיון שהם נגרמו על ידי מעשה העבירה שחזר עליה בתשובה.

והטעם לזה מובן היטב כמו שנתבאר שמי שחטא ועל ידו נגבר היצר הרע בכל העולם וגם לאחרים גרם שיחטאו בזה, ואם כן הרי מגיע לו חלק מהעונש גם מהחטאים של האחרים, וכששב על מעשיו ותיקן אותם, הרי מכל מקום מגיע לו עונש על אותם החטאים שהוא היה הגורם להם והם הרי לא עשו תשובה, ולכך מוחלים גם להם כדי שלא יגיע לו שום עונש ממעשיהם. וזהו ארפא משובתם כי שב אפי ממנו, שעל ידי דשב האף ממנו על כן ירפא גם משובתם של האחרים.