ימי הדין בהיכלי התורה מדור העבר

מסע אל אוירת הימים הנעלים של ימי הדין בהיכלי הישיבות בדור הקודם

 

בעמדנו סמוך ונראה ליום הדין, בו שופט כל הארץ שופט את כל ברואיו על מעשיהם, לבטח לנגד עינינו עמדו רישומיהם הרבים של חכמינו רועי המוסר והיראה, בדרך הראויה לחזרה בתשובה שלימה לפניו יתברך. אולם כפי שאמרו רבותינו 'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי', מן הראוי לשוב במעט לאחור - לתקופתם העילאית של הישיבות הנודעות בעבר, שהצמיחו מקרבם לגיונות של תלמידי חכמים ואנשי אמת, ולחזות כיצד ניהלו הם את ימי הדין, ומה היו מעשיהם לזכות בו.

מהו השוני בין חרדת הדין שהיתה בוואלוזין לרחדת הימים הללו בימינו? על מה זעק רבי חיים מוואלוזין מנהמת ליבו? מה הותיר את בחורי הישיבה הסלבודקאית בתוככי החממה כל האלול? מהן רישומן של שיחות רבי איצלה ששינו את העולם? מה הביא את רבי יוזל לנדוד בימי האלול ברחבי רוסיה? מה גרם לקעלמא'ים להיות כתובים בספר הזכויות? מה הביא את רבי נפתלי טרופ להשתפכות הנפש בראדין? תיאור האלול בלב נס ההצלה בשנחאי המיראי'ת? כיצד תוארו ג' מחלות הנפש המקבילות לתחלואי הגוף? מה גרם לדמעות חניכי תנועת נובהרדוק לפרוץ ללא סכר?מה הועילו הסליחות, הן הקב"ה אינו יודע חטאינו?? זעק החפץ חיים מנהמת ליבו.

על אלו ועוד רבים, ובעיקר על הלקח הנצרך לכל יחיד מאתנו לקראת חיתום הדין הקרב ובא – בכתבה שלפניכם.

 

וואלוזין

 

הפחד שקיים בישיבות למול חוסר הפחד בישיבת וואלוזין

היה זה בליל ראש השנה, באויר היכל בית המדרש בבני ברק, ניתן היה לחוש שאוירא דיומא קא גרים, וחרדת הדין הורגשה בכל פינה ומקום, בבית המדרש ישב באותה עת מרן הרב מבריסק זצוק"ל, סיפר הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצוק"ל, שנכנס הוא בקודש פנימה בליל ראש השנה בהיותו עמו לבד, והפנה קמי מרן הרב מבריסק את שאלתו שהטרידה את מנוחתו באותם ימים, וכה היתה שאלתו -

תמיד סיפרו שבהיכל הישיבה הגדולה בוואלזין בשעתו לא היו מרבים בהכנות לחרדה ופחד מיום הדין, כמו שנוהגים היום בישיבות בימינו, והדבר אומר דרשיני, שכן בימי הישיבה בוואלוזין, פקדו אותם צרות רבות, וממלכת התורה לא הוכרה באיכותה הייחודי, ומדוע לא חששו מאימת הדין ולא הורגש פחד הדין במלא עוזו כבימינו.

פתח הרב מבריסק זצוק"ל את פירוש המשניות לרמב"ם בשלהי מסכת ר"ה, והראה את מה שכתב הר"מ על דברי הגמרא שם בראש השנה דף לה, ובשעת הדין הראשון מקרא את ההלל, ואמרה על כך הגמרא, מדקאמר בשעת ההלל, מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא אמר רבי אבהו אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה, וכתב הר"מ שנאמרו בו עשרה לשונות, שהם ימי א. עבודה, ב. הכנעה, ג. פחד, ד. מורא מהשם ויראה ממנו, ה. מברח ומנוס אליו ותשובה, ז. ותחנונים, ח. בקשה, ט. כפרה, י. סליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה. ומבואר עשרה לשונות של פחד ומורא, ומחמת שזה המצב שאנו צריכים להיות בו לא אומרים בו תפילת הלל.

ואמר מרן הרב מבריסק זצוק"ל, שזה מספיק בשביל להבין איזה פחד ומורא צריך שיהיה בימים אלו, ואין צורך להפחיד יותר מכך. והמשיך לשואלו - שהרי כתוב בנחמיה [ח, י] 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תעצבו כי חדות השם היא מעוזכם', הרי מבואר שאלו ימי שמחה שיש לשמוח בהם. וענה הר מבריסק - 'מי שחדות השם היא מעוזו, יכול להיות שקט...'.

והוסיף ואמר בהביאו את דברי הטור [או"ח תקפ"א] שכתב 'רוחצין ומסתפרין על פי המדרש שישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלין שותין ושמחים בראש השנה', לפי שבטוחים שהקב"ה יעשה להם נס, וראוי הדבר לידע, שבטחון נקרא כשיודעים ומרגישים את הצרה ובוטחים להנצל בו, אבל אצלנו שאנו לא מרגישים את הצרה וזוהי הסיבה שאנו שקטים ולא דואגים, אין זה נקרא בטחון...

לדבריו, כשאדם אוחז בטוהר וברירת הלב, הוא שייך ל'אל תעצבו כי חדות ד' היא מעוזכם', ואדם שחדות ד' היא מעוזו, יכול להיות שקט ומגיעים לחדות ד' היא מעוזכם על ידי טוהר הלב, שנחמיה אמר דבריו לאנשים שהיו בדרגה של טוהר הלב, שמדובר שם על אנשים שלא ידעו על מצוות סוכה ושאר מצוות, ונשאו נשים נוכריות, וכששמעו את דברי התורה והבינו את התורה, שמחו בשמחת התורה ושמחת החג, ולהם אמר אל תעצבו כי ד' הוא מעוזכם, משום שראה שבוכים כששמעו את דברי התורה, שאותה לא ידעו בכדי לקיימה, ומצב זה שאדם היה שוגג במה שלא קיים את דברי התורה, ובכל זאת הוא בוכה על כך, אין זה אלא מתוך טוהר הלב ומתוך הנפש החשובה שבקרבו, וכיון שראה נחמיה שהם במצב שחדות ד' היא מעוזכם היינו של טוהר הלב אמר להם אל תעצבו...

 

זעקת ליבו של רבי חיים בוואלוזין

"סמר מפחדך בשרי" - רעם הקול בהיכל הישיבה בוולאז'ין - "וממשפטיך יראתי". רטט של חרדה חלף על פני השומעים, וכך פתח רבי חיים מוולאז'ין את דרשתו בימי חרדת הדין, והבשר נעשה חידודין חידודין, "וחיל ורעדה יאחזון הנה יום הדין...".

ביקש הגר"ח לומר מספר דברי התעוררות קודם "כל נדרי", ופתח בפסוק "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי", ברטט ובזיע ובהתרגשות עצומה קרא הגר"ח את הפסוק, ובהטעמה מילה במילה, עד שפרץ כל הקהל בבכיה עצומה, שעה ארוכה המתין עד שהציבור נרגע, ושוב החל שואג - "סמר מפחדך בשרי..." וחלל בית המדרש נתמלא מפינה לפינה בפחד נורא מיום הדין הקדוש, ושוב נתקפו כל השומעים חיל ורעדה. ושוב געו בבכי קולני... כך חלפו ועברו הרגעים עד שקם השליח ציבור והעיר כי תיכף יאחרו זמן "כל נדרי", ונסתיימה הדרשה במקום שהחלה.

התעוררות זאת המשיכה את רישומה, וביתר שאת לאורך ימים ושנים, מי שנכח ברגע מרטיט זה בתוך קהל השומעים, הוסיפו הקולות להדהד באזניו ולהרעיד את נימי לבבו עוד שנים ארוכות לאחר צאתו ממפתן אם הישיבות בוואלוז'ין.

וביום א' דסליחות שנת תקע"ב, נשא רבי חיים דרשה בבית המדרש דוולאז'ין, דבריו היו נוקבים עד התהום, ומרוממים עד שיאי פסגות שפע שפעתיים, ממעיינו הטהור כבש את לבות בני הישיבה, וזעזע את נימי הנפש של קהל אנשי וולאז'ין כולם, גאונים ותלמידי חכמים, לצד בעלי בתים, כל הנכנסים לבית המדרש יצאו מלאי דבר, כאשר כל אחד קלט לפי דרכו את הנצרך בעבורו.

העיד בנו רבי יצחק על דרושי אביו בבית הכנסת בהקדמה לספר "נפש החיים", בה מתאר עד כמה השפיע והאציל במוצא פה קדשו על כל שומעי לקחו, 'כל דבריו היו כאש והוי להיט מפומיה שלהבת י-ה באהבה, ורשפי אש ביראה, וכל אוזן ששמעה היה נמס לבבו כהמס דונג, ונמשך אחרי מליו דחסדאין באגדתא דהוא דריש בפרקיה...'. אף דרשה זו דסליחות היתה בכלל זה ולא יצאה ללמד אלא על הכלל כולו, שכך נחרדו נימי נפשם של עמלי התורה והוגיה בישיבת וואלוזין וסביבותיה.

לימים נודעה דרשה זו בשם "דרשת מהר"ח", ונכתבה על ידי תלמידו אך "כפי השגתו" - כלשון רבי זונדל מסלנט, יצא ממכבש הדפוס בארבעה פרקים, ומסורת היא בפי צאצאיו גדולי ישראל, כי במספר דומה בא מפי הגר"ח דבריו החודרים והנוקבים כחץ מקשת בלב בשר, כל כך השפיעו על השומעים, עד שגעו כולם בבכיה עצומה, ופרץ ההרגשות ששטף את הלבבות הנסערים קטע את דברי הגר"ח, ולא היה סיפק בידו לסיים את דבריו, כאשר שב אל הדברים אל המוסר והתוכחה, שב גם המחזה להתרחש ושוב סערה ושוב בכיה גדולה, וכך כמה פעמים נאלץ להפסיק את דרשתו, וכך סיפרו תלמידיו, שמדרשה אחת נוצרו והתרחבו ארבעת הקטעים המסולאים מפז, שהודעו לדורות כפרקי יסוד בדרך התשובה העולה בית ה'.  

בימי הסליחות, כל רואיו שעמדו בקירבתו, התרגשו לנוכח התנהגותו המפעימה של רבם, בשעה שהגיע רבי חיים זצ"ל באמירת הסליחות למשפט "עזרא הסופר אמר לפניך אלקי בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך...", חזר על משפט זה כמה פעמים בהתרגשות עצומה עד שנתעלף, כשנתעורר לחיים, מששבה אליו הכרתו השיב במלא כוחו - "אם עזרא הסופר יכול להעיד על עצמו שהתבייש ונכלם להרים פניו אל הקב"ה, מה נאמר אנחנו...". 

 

סלבודקה

 

ימי הדין בסלבודקה במחיצת גאון המוסר רבי איצל'ה מפטרבורג

סלבודקה.

גדלות האדם, בעוד כל השנה ידעו התלמידים להבחין מהי גדלות אמיתית, מהי הדרך לגדל את אישיותם התורנית, ימי ה'אלול' ועמהם ימי הדין, נראו שונים בתכלית. רבי איצל'ה בלזר זצוק"ל נהג להסתופף בצל הישיבה באוירתה המרוממת ארבעים יום מהתחלת החודש ועד למחרת יום הכפורים, התנהגותו במשך תקופה זו היתה שונה בתכליתה, אחרת היתה גם דרכו בלימוד ובתפילה, ולכך השפעתו היתה חזקה מאד, נשכרה עבורו אכסניה למשך חודש אלול ועשי"ת במקום סמוך ונראה לישיבה, ובה היה מסתגר כמעט כל שעות היום, בהם עסק בלימוד תורה ומוסר.

וכפי שתואר זאת באור יחזקאל, את שהגר"י בלאזר זצוק"ל עמד בר"ח אלול בבית הכנסת, כשדרש בפני הקהל ופתח את ארון הקודש לגמרי, ואמר בפני ספרי התורה לעיני כל הקהל מתוך בכיה עזה - מודה אני לפניך ה' אלוקי השבח וההודיה לך שנתת לנו את חודש האלול הזה... רבונו של עולם אנו מקבלים את האלול באהבה ובשמחה...

וגעו כל העם בבכיה אחריו.

לימים נמצא בעזבונו של בנו רבי שלמה ז"ל תיאור חי מאותה תקופה, אותה תירגם נכדו רבי דוד מישקובסקי זצ"ל, בה מתואר שהיה לו סדר קבוע ללמוד מוסר בהתפעלות, שעה בבוקר ושעה בערב, וגדולי בעלי המוסר היו "מתגנבים" להאזין מאחורי הקיר למוסריו, כשהכל ניסו להוציא מפיו של רבי איצל'ה רעיון מוסרי שמשמיע בקול, או לכל הפחות אימרה אחת מלאת נופך מוסרי, ומתמלאים רגש והתפעלות על אופן הלימוד הזה.

באותם ימים, היה קורה לעתים, שבאמצע לימוד הגמרא התפרץ לפתע בבכיה רבה, ועובר ללמוד מוסר במשך כעשרה רגעים מתוך התפעלות גדולה ושוב חזר ללימוד הגמרא...

נוהג זה שראשיתו מקובעי החזית המוסרית בישיבה, קנה לו שם של כבוד אף בין גידולי תלמידיה, וכך בישיבת סלובודקה היה נהוג שאף אחד מהתלמידים אינו עוזב את כתלי הישיבה עד למחרת יום הכפורים, בנוסף לזה באו הרבה רבנים מעיירות הסביבה בכדי לשמוע את שיחותיו של ר' איצליה, ובאותן שעות הישיבה היתה הומה מרוב אדם, אימה מיוחדת היתה יורדת על פני הציבור עם היכנסו של ר' איצל'ה להיכל הישיבה בר"ח אלול לתפילת שחרית. המעמד היה דומה למחזה של צבא חסר ישע השרוי בסכנה גדולה, והנה אחד המצביאים מופיע פתאום כדי להציע את תכניתו להצלה... עצם מראהו של ר' איצל'ה היה מעורר לתשובה, מלא יגון ועטוף צער כשעיניו מסתתרות עמוק מתחת למצחו, ניגש למקומו הקבוע והתפלל כדרכו בקול דממה דקה ובפשטות רבה, אבל באמצע תפילת שמונה עשרה בתוך הדממה - היה פורץ בבכי רם, וכשנרגע והשקט השתרר שוב היתה אוירה רווית אימה, עוד יותר הורגשו רשמים עזים של פחד ואימת הדין.

מחזה זה חזר על עצמו שלוש פעמים בכל אחד מימי אלול ועשי"ת, בנוסף לכך נהג להשמיע מדברותיו בכדי לעורר את הקהל, והיה משמיע שיחותיו המוסריות פעמיים בשבוע, ביום חמישי לפנות ערב, ובש"ק עם רדת היום, ר' איצל'ה סבר שהלילה מסוגל יותר להתעוררות מביום, וזו הסיבה  שלפנות ערב היה מוסר את שיחותיו.

ביום ה' היה משוחח בפני אספת רבנים ת"ח ובעלי מוסר כשהוא מפתח בנוכחותם רעיונות עמוקים בעניני יר"ש ומעביר לעיניהם שורה שלימה של "לשיטתו" בעבודת ה', לפי שיטת הרמב"ם רבינו בחיי הספרדי ועוד גדולים, מקשה ומתרץ מפלפל ומבאר כעין שמתאמצים ליישב רמב"ם חמור בשיעור הלכתי.

שיחתו המוסרית ביום ה' היתה מעין שיעור בסוגיא ובכל זאת השפיעה כל כך על השומעים עד שהתמוגגו בבכי, ודמעות זלגו מעיניהם, מראה אחר היתה לשיחה המוסרית בשבת קודש שעת "רעוא דרעוין", לשיחה דנן היו באים גם גבירי קובנא ונכבדיה, ולכן לא היה יכול ר' איצליה לרחף כל כך על כנפי הרעיון אע"פ שגם תוכן שיחה זו היה די עמוק ויסודי, הרי בפניהם היה ע"פ רוב משוחח רק על עניני שכר ועונש עומק הדין וכדו'.

 

מעמד שיחות המוסר ואופיים הסלבודקאי

התמונה במעמד הנשגב בישיבה שנשקפה לעיני המבקרים בה היה מפעים במיוחד, בחללה היתה שוררת אפלולית, כשהכל מחכים לבואו של רבי איצל'ה, ברגע שהוא נכנס אל האולם, מיד זעו כל יום הראשים לעבר הפינה במזרח שמשם צריך להישמע קולו, הושלך הס באולם כולו, ורבי איצל'ה מתחיל את דיבורו, בו שוזר רעיונות עמוקים כל כך עד שהמוח הקולט מתחיל להרגיש כאב פיזי, פשוטו כמשמעו, הוא משוחח כשעה בפרשת שכר ועונש או בעומק הדין, ואחר כך ניתנה הוראה לקהל לפתוח ב"המבדיל", אחרי "המבדיל" כשהחולין משתלט מחדש, והבכיה מותרת, משתררת דומיה לרגעים מספר, הקהל הרב מתוח בלי גבול, הכל הרגישו מה עומד להתרחש כאן בעוד רגעים אחדים.

הדומיה נפסקת ע"י ר' איצל'ה הפותח בניגון עצוב - "וכעת הבה נחזור על כל מה ששוחחנו מקודם"... ובמלים תמציתיות אך מושחזות ונוקבות, הריהו חוזר על כל הרעיונות שהיה שוטח והולך במשך השעה, דיבוריו מתקטעים מדי פעם על ידי אנחה כבושה, קולו תובעני ומייסר, מצליף, אינו מרפה ממך, והנה לפתע מתייפח רבי איצל'ה הישיש בבכי נסער, קולו משתבר כדכיים של גלי הים המתנפצים אל הסלע, ומיד אחריו מזדעזע כל הקהל ופורץ בבכי שובר לבבות בוכים בקול רם.

וכשנדלק האור לבסוף רואים שכל העינים דומעות... ועל כל הלחיים מסתמנים רישומי דמעות שבקושי אך זה עתה נתייבשו, במשך כל חודש אלול ועשי"ת לא דיבר ר' איצל'ה שום דברי חול, אלה שבאו אתו בקשרים במשך התקופה הזאת נאלצו להבין את רמיזותיו, ואם רמיזתו לא הובנה היה רושם את משאלתו על גבי נייר, ובכלל בתקופת אלול היה משפיע לזריזות בקיום המצוות להרבות בהן ולהתרחק הרבה מעבירות.

ועם הגיע ימי התשובה החודרים, וראש השנה קרב ובא וניצב בפתח, היה מוסיף ומשפיע לתשובה, כך היה מעורר לחרטה מעומק הלב על העבר ביחד עם הקבלה להבא לשנה החדשה, בהגיע ראש השנה היה ניכר שינוי במראהו, הוא היה יותר שמח ושופע אורה, הדאגה שהיתה נסוכה על פניו כל ימי אלול נעלמה רישומי עירנות וחדוה הסתמנו על פניו, ניכר היה שבטוח כי ישא חן בעיני אלקים ביום המשפט, זה היה היכר המופת החי של איש מלא בטחון אמת "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה...". ביום הכפורים היה שבור ונדכה מאד יותר מבכל ימות השנה.

ארבע פעמים היה משמיע שיחה מוסרית בליל "כל נדרי", את השיחה הראשונה נשא תיכף לאחר אמירת "כל נדרי", כשתוכן שיחתו טומן בחובו את הנקודות העיקריות של התשובה, באחרון מעשרת ימי תשובה שבו עדיין הספרים פתוחים לפני ה', אחר כך כשהגיעו לאמירת "שמע קולנו" השתררה דומיה, והוא דיבר שוב על הנושא: רחמנות. הוא הדגיש שאף שאיננו ראויים לכך שהרבש"ע ישמע שועתינו ויאזין לבקשתינו, בכל זאת מצפים אנו לרחמנותו של בורא עולמים עלינו...

בהגיע הצבור ל"השיבנו" השתרר שוב שקט וכאן היה מתבלט רבי איצל'ה כגאון המוסר, הוא היה נושא מדברותיו בקול חוצב להבות אש, מזעזע ומשלהב את הלבבות, עד שהכל היו גועים בבכי מר, ואז היה צועק ממעמקי הלב "השיבנו ה' אליך", כשכל הקהל חוזר אחריו ברגש רב, לאחר "השיבנו" היה משוחח בענין רוח הקודש ויראת שמים, והיה אומר בניגון מעורר - ועתה כשכבר אמרנו "השיבנו" - הבה נתפלל כולנו בכוונה רבה "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו"...

שיחתו האחרונה – החמישית - התקיימה לפני נעילה, אז היה מדגיש את החובה של תשובה החלטית באותו רגע, באומרו הנה הגענו לסיומו של היום הקדוש, בזוהר הקדוש נאמר שבמוצאי יום הכפורים בחזרה מבית הכנסת אלה שנכתבו לחיים טובים מהלכים כמו כל האנשים, אולם אלה שנחתם עליהם גזר דין רע כבר, הינם מלובשים בתכריכים... עוד רגע נותר לתשובה... בדפקו באצבעו על עמודו, ותשובה צריכים לעשות בין כה וכה, אם תועיל התשובה יתברר הדבר שברגע אחר קנה עולמו, ואם ח"ו לא תקרע התשובה את הגז"ד, הרי לכל הפחות יהיה בעל תשובה.

בשנה האחרונה לחייו בהמשך דבריו היה מפרש ומדגים למעשה היצר למלא אחרי קבלת עול התשובה, למחרת יוה"כ היה רבי איצל'ה חוזר לביתו לקובנא, ובחורי הישיבה היו מתפזרים לבתיהם לחג הסוכות כשהם ספוגי יראת שמים לכל ימות השנה.

 

רישומו של תלמידו רבי אליהו לופיאן

עבודתו המיוחדת של רבי איצל'ה בימי התשובה והסליחה היתה לשם דבר, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה אומר שהוא מודה לה' על שזכה לשמוע כמה פעמים את הגרי"ב ב"ימים נוראים", ומאז נתהפכו אצלו הימים נוראים לכל ימי חייו, היה זה לאחר פטירת הרש"ז מקלם זצ"ל, היו מזמינים את הגרי"ב לתקופת ה"ימים נוראים" כדי להדריכם ולעוררם ביראת ה', ואמרו מי שלא ראה את הגרי"ב במיוחד בתקופת הימים נוראים, לא ראה יראה מימיו.

במשך זמן זה היה יושב בתענית דיבור סגור ומסוגר ולא היה מדבר עם איש, מלבד פעם אחת כשנולדה לו בת, והלך לבקר את אשתו ובירך אותה בברכת מזל טוב, ויותר לא דיבר עמה רק היה מבקרה יום יום, היה זה תנאי מפורש שהתנה עמה קודם נשואיהם.

זקני ירושלים היו מספרים שכאשר עלה הגרי"ב שהתגורר בזקנותו בעיה"ק על הבמה כדי לדרוש בר"ח אלול, והתחיל לומר את הפסוק "סמר מפחדך בשרי" וכו', פרצו כל הקהל בבכי.

וכך סיפר תלמידו הגה"צ רי"י לובטשאנסקי הי"ד שבמשך חודש אלול היה הגרי"ב רגיל להתפלל תפילת מנחה בבית המוסר, ובגומרו להתפלל היו מוצאים בכל פעם על מקום עמדו כנחל דמעות ממש, ויש שהיו מוצאים אותו כשהוא רועד מאימת הדין.

עם התקרב ימי הדין, כשאימה ופלצות אחזוהו, ובעקבותיו אף את כל בני הישיבה, דרש באחד הפעמים בהמשילו משל נאה על המקרא "דרשו ה' בהמצאו", שדרשוהו חז"ל על עשרת ימי תשובה. משל למלך שהיה מתחפש בזמנים ידועים ומתערב עם הבריות ככל האנשים, לאיש אחד הזדמן במקרה לשבת זמן ממושך עם המלך על ספסל אחד, מבלי שידע מי הוא שכנו לספסל, כשנודע לאותו איש לאחר שהמלך עזב את המקום, שהיה לו הזכות להימצא בקירבת המלך, הצטער לאין שיעור, הרי המלך היה כה קרוב לו והיתה לו אפשרות לבקש ממנו כל הדברים אשר הם כה נחוצים לו, ואיך החמיץ הזדמנות זו, כן הוא מצבו של כל אדם בעשרת ימי תשובה כי הרי ה' קרוב אז לכל בני האדם, וממציא את עצמו אליהם, ומה אוילים הם אלו שאינם מנצלים את הימים האלה.

 

מעלת התלמידים ומעלת הזקנים בסלבודקה

הגר"י מסקין זצ"ל מארה"ב מספר בחיבורו - בעת שלמדתי בישיבת סלובודקה,הייתי זוכה לשמוע דרשות מהגאונים וצדיקים ר"י בלזר זצ"ל ור"נ אמשטרדם זצ"ל תלמידי הגה"צ ר"י סאלאנטער זצ"ל, מן ר"ח אלול עד אחר יום הכפורים, והיו בוכים בדמעות הניגרות ארצה מאין הפוגות, בדרשותיהם ובתפילותיהם, ובכל שעה היו צועקים ואומרים לנו התלמידים - עוד שבוע אחד ליום הדין, אוי עוד שלושה ימים ליום הדין, אוי עוד יום אחד ליום הדין!!

וכך נהגו לומר לליבותיהם של התלמידים בישיבה, הבה נטכס עצה כולנו יחד, הרי אנו זקנים בשנים, ויש לנו מעלה שאזלה ממנו רתיחת הדם, אבל חסרון אחד יש אתנו שאנו בבחינת "נשתרש בחטא", ואילו אתם בני הישיבה יש לכם מעלה שאין אתם משתרשים בחטא, אבל חסרון יש אתכם - רתיחת הדם, אם כן בואו נטכס עצה ונדבקה יחד ונשובה אל ה', ועוד היום מהדהדים בהיכלי תורה ומוסר קריאותיו של רבי איצל'ה, בואו אחים יחדיו ונחפשה דרכינו נחקורה ונשובה עד ה'.  

כן היה רגיל לומר בתוך דבריו בזה הלשון - אז מיר פלעגין קומען צום רבין, האט מען גיקאנט דערקאנען, אויך זיינע הייליגע געזיכט, וויפיל טעג עס איז נאך דא צו דעם יום הדין... [היינו רגילים לבוא לרבי מרן הגר"י מלנטר זצ"ל ויכולנו לראות על פניו הקדושים כמה ימים עדיין נותר ליום הדין].

 

הצטרפו נא למחנה המבקשים בתחינה לאבי הרחמים...

רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל, הנודע בכינויו 'השרידי אש', תיאר באחד מכתביו, אודות דרשה אחת ששמע מרבי יצחחק בלאזר, שנחרטה בזכרונו לשנים ארוכות ורבות.

היה זה בימי הדין לאחר ראש השנה האחרון קודם עלותו לארץ ישראל, רבי איצל'ה ישב ישיבת ארעי בווילנה לשם הכנת עלייתו ובא לסלבודקה כדי לשאת דרשותיו בישיבת כנסת ישראל בימים הנוראים, הוא היה עטוף בטליתו ובאדרתו הלבנה, קיטל עמד על הבימה כשכל גופו רועד מפחד ורעדה, חיור רזה גבוה דק כשלהבה פתח במתק קול ממעמקים פתח בפסוק - אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחנו אל תעזבנו.

הוא המשיל זאת במשל, לחיילים שברתו מעבורת הצבא לחו"ל מאימת העונש החמור שהוטל על המשתמטים מעבודת הצבא דיזירטורים, כעבור עשרות בשנים קם מלך חדש והוצא כרוז חנינה לבורחים, בתנאי שישובו וימלאו את חובת עבודתם בצבא, והנה בא חייל זקן ותש כוח וביקש ליהנות מחנינת מלך זו, והביע נכונותו לעבוד בצבא, אבל הפקידים הממונים שהסתכלו בגוף השחוח מזקנה לעגו לו ואמרו, כלך לך הנך גבר לא יצלח לכל מלאכה, בהוציאו מילים אלה התעלף רבי איצלה, וכמעט נפל ארצה מרוב בכי ונהי...

בשוב רוחו אליו פנה לתלמידי הישיבה בקול תחנונים בזעקו מנהמת ליבו: אחים יקרים – בלשונו - טייערע ברידערלאך, הנכם אנשים מאושרים צעירי האונים ומלאי כוח, ויש כידכם לעלות למדרגה גבוהה, רק צריכים אתם לחוס על הזמן היקר מכל יקר ולהשתמש בו לצרכי עליה, והשתלמות קולו נפסק ונחנק מדמעותיו, ושוב פנה אלינו במתק קולו, אחים יקרים חוסו נא על אדם זקן שהעביר זמנו לבטלה, והגיע לגיל שכמותו לא יצלח לכל מלאכה, הצטרפו נא עמי בתחינה לאבי הרחמים. ושוב חזר בקולו הנעים ובניגון עצוב חוצב כליות ולב על הפסוק - אל תשליכנו לעת זקנה.

את הרושם אין לתאר בדברים, אנו הרגשנו כאלו זרם חשמלי עבר בתוכנו, ולא קמה בנו רוח חיים ידענו מי המתחנן אלינו, גאון קדמון כולו אומר קדושה וטהרה, איש שלא הפסיק ממשנתו אף רגע אחד, ושלא שח מימיו שיחה בטלה, והוא מתמוגג בדמעות שלא יצא ידי חובתו כלפי אביו שבשמים...

היטיב לתאר זאת הגרי"י וינברג בספרו: 'כמדומני שמי שלא זכה לשמוע דרשה מעין זו של רבי איצלה, אינו יודע טעמה של חוויה אמיתית של ימים אלו, ולפעמים אני מהרהר בלבי כי אין צורך בהוכחות לאמיתת הדת, חוויה דתית המחוללת סערה בלב ונפש היא ההוכחה היותר ברורה והיותר משכנעת.

הדברים השאירו רישומם עוד עשרות שנים אחר כך. בכל אותן שנים כשמגיע אני בסליחות לאותו פסוק 'אל תשליכינו וכו', נזכר אני בערגה בקולו הענוג והעצוב המהדהד בלבי, ובהגיע ליל יו"כ וקריאת "אל תשליכנו" מנסרת באויר, פועם בי לבי בחזקה ותמונת הגאון מבהיקה לנגד עיני בהוד קדושתה'.  

 

גרודנא

 

אוירת הימים הנוראים בהיכל הישיבה

עם התקדש חודש אלול נכנסה הישיבה הגרודנאית לאוירה חדשה, שונה לחלוטין מכפי שהוטבע בה במשך השנה כולה, הכל קיבל פנים אחרות, כל אחד עסוק בחשבון נפשו, בהתבוננות בתעתועי היצר ומרמותיו, ובחסד הקב"ה וטובו ע"י מצוות התשובה ניכרו על פניו של המשגיח הגה"צ רבי שלמה הרכבי הי"ד, תלמידו הגדול של ר' ירוחם זצ"ל.

תכונה מיוחדת של יראה והכנה לימי הדין ניכרה בחלל הישיבה, כל מי שנמצא בקרבתו של המשגיח, יכל לחוש את גודל עבודתו בימים אלו, היו מתלמידיו אף שהיו בתענית דיבור מר"ח אלול עד אחרי יום הכפורים, בשיחותיו הדגיש כי מצות התשובה בימים אלו אינה רק לשוב בתשובה, אלא עיקר העבודה לשוב בכוחות, להתבונן כל אחד בכוחותיו ובנטיותיו ותאותיו, ואז מתוך הכרת הטבעים לשוב בתשובה בכוחות.

תמיד היה מסביר לשומעי לקחו הצמאים, שזוהי עיקר מצוות התשובה משום שלולי זה אם אין אדם מכיר סיבת חטאו, לא יוכל לשנות עצמו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, יחד עם זה להפיל תחינה לפני ריבון העולמים, לביטול כוחות הרע והכרת מלכותו ית' לעין כל, אבל בל ישכח אף אחד כשמבקש - וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, לבקש לביטול הרשעה בתוכו.

בימי ראש השנה ויום הכפורים עצמם לא נמסרה בישיבה שיחה, לא על ידי הרב, ולא על ידי המשגיח, משום שמי יכול לדבר בימים קדושים כאלו, ומיהו שיאמר זיכיתי לבבי לעמוד ולדבר בלא שום קמצוץ של נגיעה או דבר שאינו אמת לאמיתה בתכלית, בפרט ביום הכיפורים שעומדים לפני ה' ממש כמו שכותב השערי תשובה, על לפני ה' תטהרו שזה ממש כפשוטו.

אך בעשרת ימי התשובה היה המשגיח מוסר שיחה יום יום אחרי התפילה, ובאותם ימים קיבלו השיחות אופי קצת שונה, על כי זכינו ביום הקדוש לשמחה עצומה על הזכיה, להיות יום כמלאכים ולזכות שהקב"ה ירחוץ צואת בני ישראל, וכשהיה המשגיח מדבר על האור שביום הכפורים, היה מראהו מלא זוך ממש כמלאך שמים, וראו בו בחוש, גילו ברעדה ביום הכיפורים.

היה המשגיח בעבודתו נורא קשה לתיאור, משך כל היום עמד על רגליו בתפילה וריצוי כלפי שמיא, בלילה ישן שעתיים בלבד, וכל מי שראהו בעבודתו לא ישכחנה לעולם.

 

הכל נגזר בראש השנה בהתאם לעבודת האדם

נקודה אופיינית, שהודגשה בדבריו החודרים, כששוחח המשגיח עם תלמידיו בימי חרדת קודש הללו, היה עיקרו על שכל אלה יפעל לאיש שוגה ופתי, השם נפשו בחיים חייתו, להרבות בסחורה העולה על רוחו, כי לחמו ניתן על פי מזלו או חכמתו וחריצותו, ולא מה' היתה לו, ולא יבין כי הוא יתברך זן ומפרנס לכל, ומזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, ואין האדם רק כמלקט אשר הכין לו הוא יתברך, וזהו הזמן בו יכול האדם לקבל מלא חופניו וצרכיו, מאתו יתברך, על ידי עבודה נכונה ועקבית.  

מן הראוי להביא כאן מה שמספרים שבישיבת גרודנא, אצל רבי שמעון שקאפ זצ"ל היו תקופות שאפילו אוכל מינימלי כמעט ולא היה, פעם כשהמצב הכלכלי בישיבה היה בכי רע, ונדמה היה לבחורים שניתן לעשות יותר למענם, ולא נעשה כן, כשחשבו הבחורים שביד ראשי הישיבה לכלכל את פיותיהם, אזי לאות מחאה על מצבם העגום החליטו להשיב את מעט האוכל של אותו יום בשלימות...

המשגיח רבי שלמה הרכבי שמע על כך אך נמנע לומר זאת לרבי שמעון, עקב מצב בריאותו הרופף, בדרך כלשהי נודע הדבר לראש הישיבה רבי שמעון, ובשיעורו הראשון לאחר המקרה פתח בדברי המשנה באבות 'אם אין קמח אין תורה', באומרו כי נרמז בדברי המשנה, שאם אדם מסוגל להתלונן ולומר 'אין קמח', הקמח לא מספיק לי, הפשט הוא ש'אין תורה', כי כולנו מאמינים שהקמח והתורה מאת ה' הוא, והכל נקצב לאדם בראש השנה בימי הדין.

 

ראדין

משלו של החפץ חיים

כשמדברים על ראדין, מן הראוי להתחיל בדבריו הנוקבים של מרן החפץ חיים זיע"א, שאמר בשבתו בראדין לתלמידיו עם פרוס ימי הרת עולם.

הוא הביא על כך משל לחולה שהיה מדוכא ביסורין ובמחלות מכף רגל ועד ראש, הוא אסף רופאים מומחים שכל אחד מהם היה מומחה לרפא איבר מסוים, וביקשם למצוא מזור למכתו ורפואה למחלתו, וכך כל אחד מן הרופאים בדק את האיבר שבו הוא מתמחה לרפא, הרופא לכאבי ראש בדק את הראש והציע לו מזור, וכך הרופא לכאבי בטן בדק את הבטן, והציע לו מזור ראוי, וכך בכאבי ידיים ורגליים ואחרים, עד שהגיע רופא הלב ובדק את לב החולה, והבדיקות העלו שהלב אינו בסדר.

אמר הרופא לעמיתיו למקצוע הרפואה - הניחו את שאר המחלות, הדבר הראשון שבו צריך לטפל הוא הלב, שזה עיקר חיותו וכשיתרפא הלב יהיה אפשר לטפל בשאר תחלואיו המלוים אותו.

והנמשל הוא, שבכל השנה אנו עסוקים לטפל בפרטים, בתיקון מידה וכדומה, אבל עכשיו שאנו נמצאים קרוב לר"ה שהוא יום הדין, אין העת לטפל בפרטים, אלא צריך לתפוס את "לב הבעיות", חיזוק הלב ליום הדין, ולדעת את עיקר הדברים והעצות שנוכל לגשת לפני השם לדין ולזכות בו.

אך למרות חרדת הדין שאפפה את רוחו, ידע החפץ חיים להנחיל למקורביו את גבולות הנצרך, בהתנהגות ראויה כלפי בין אדם לקונו, וכלפי בין אדם לחבירו, כשלא אחת תמה, עד היכן מגעת חובתו של האדם בקיום התורה בכל עת ובכל שעה, בכל המקצועות ובכל המצבים, לשמור על עניני בין אדם למקום ובין אדם לחבירו עם כל דקדוקי הדרך ארץ בעת ובעונה אחת.

וסיפרו על רבי ישראל מסלנטר זיע"א שבערב יום הכפורים פגש בתלמיד חכם וירא שמים גדול, שכל הימים הנוראים, החל מימי אלול היה חרד מאימת יום הדין, וכששמע את קול תקיעת השופר, היה מזדעזע, ואימה גדולה נפלה עליו, ומיום ליום גברה האימה והחרדה עד שעברו ימי ראש השנה ועשי"ת, וכשהגיע ערב יום הקדוש יום הכפורים היה כולו אחוז אימה ופחד יום הדין, עד שכשפגש את רבי ישראל מסלנטר זצ"ל, והוא היה ממקרוביו, לא השגיח בו ולא נתן לו שלום. אמר לו רבי ישראל - אם אתה ירא מאימת יום הדין, מה אני אשם בזה, הראה לו רבי ישראל את דרך המוסר, שאף כאשר האדם עומד במדריגות הגבוהות ביותר של דביקות בה', גם אז חובה עליו לראות את הנעשה על הארץ ולמלא את המוטל עליו כלפי החברה.

 

תביעתו של מרן החפץ חיים בישיבתו

התביעה שניסרה בחלל ישיבת "חפץ חיים" היתה מעטה שירד על ראדין, והעלה אותה אל פסגת הרוממות, החפץ חיים היה הדמות שניצחה על הימים הנוראים, לא במעשים, ולאו דווקא בשיחותיו, אלא הדמות, דמותו של הכהן הגדול שפוף ונכנע, עומד בפחד בפני יושב תהלות ישראל נרעש ונפחד היה...

חשבון נפשו של החפץ חיים היה בחשבון נוקב דבר יום ביומו, הוא ידע בדיוק מה נותר לו לתקן בכל יום ורשם כל חטא שנראה היה לו כי יש לשוב עליו בתשובה, בלילות היה מתבודד בבתי כנסת נדחים ושופך את צקון לבו לפני בורא עולם, ומתוודה הוי כמה היו ווידויו רוויים בכאב אין לתאר, איך נראית היתה התוודותו על כעס למשל כמה תבע מעצמו לתקן אותו, לא פעם מצאו אותו תובע מעצמו תיקון על כעס בתפילה, שה' יעזור לו להתגבר על מדה רעה זו, כך גם תבע מעצמו בווידוי בסוף השנה על עשרה רגעים, כן עשרה רגעים שחסרו לו במשך שנה שלימה, שלא ניצל אותם כראוי, הן קיבל חיים עבור עשית מעשים טובים, ועשרה רגעים לא מיצה עד תום, ועל זה היה דווה ומתוודה, בוכה ומתיפח ושופך תפילתו בתחנונים שה' יסלח לו על כך.

פעם בעת שאמרו סליחות בישיבה השתיק את הציבור ואמר מה מועילה אמירת הסליחות, וכי לספר להקב"ה שחטאנו לו הלא לפניו גלוי וידוע זאת, אלא העיקר הוא לקבל על עצמנו שלא נשוב לכסלה, ועורר את העם לתשובה.

בערב יום כיפור תלמידי הישיבה בראדין מתקבצים ובאים לביתו של הכהן הגדול הם מבקשים לספוג עוד מעט לובן להתנקות מחטאים, קודם יום הדין ביתו של החפץ חיים הומה מאדם, רבינו יושב מהורהר מביט בבחורים בוחן אותם בזה אחר זה, והנה רואה הוא ביניהם את הבחורים שהגיעו לישיבה מאמריקה הרחוקה, ליבו גואה ורגשותיו מביאות אותו לומר כך 'התנא רבי נהוראי אשר גר בארץ הקודש אמר "הוי גולה למקום תורה" היהודים הלא מפוזרים ומפורדים המה כעת בעולם כולו, אמריקה הלא אף היא גלות היא, הוא שותק לרגע מהרהר ומתוך עומק המחשבה זוקף עיניו ומגביה קולו ואומר בהתלהבות, 'הביטה וראה רבונו של עולם, עומד לו בחור ועוזב את ביתו את הוריו את קרוביו באמריקה, ארץ שמכילה כל טוב כל התענוגות והנוחיות שם, והלא גם שם מצויות כבר ישיבות, ואילו הוא בא לכאן לעיירה קטנה ונדחת, ולמה לחיות חיי צער הרי זו גלות בתוך גלות... לשם מי, לשם מי כל זאת, לשמך ולשם תורתך, בשל זה בלבד הלא עליך לרחם כבר על עמך ישראל, לקבץ אותו מכל גלויותיו, הוא נאנח ומוסיף 'חייני רבונו של עולם חייני העת הגיעה והוא פרץ בבכי שהדיו הרטיטו את ליבם של כל הנוכחים, שבכו אף הם ודמעות שטפו את עיניהם.

 

 

אימת הדין של הגרנ"ט

קבוצת ת"ח ישבו אצל הגאון רבי חיים לייב ברנשטיין זצ"ל בעמח"ס "הליכות חיים", מתלמידי הסבא מסלבודקה, ובקשו ממנו, היות ובימי ילדותו התגורר בציטוביאן לא הרחק מקעלם, ובראש השנה נסע לקעלם, שיספר להם איך היה נראה ראש השנה בקעלם.

רבי חיים ניאות לספר להם על מה שראה, כשנזכר הוא באותו ראש השנה נתקף בהתרגשות, והחל לתאר "אוי מאמע מה שאני ראיתי שם לפני התקיעות...

והחל לספר, נכנסתי מעט באיחור לסדר מוסר בהיכל התלמוד תורה, בהכנסי לא האמנתי למראה עיני, ישבו שם במזרח הגאון רבי נפתלי טרופ ראש הישיבה דראדין, הגה"צ רבי יוסף לייב נענדיק, המנהל הרוחני דקלעצק, מנהלי הת"ת ובראשם הגה"צ רבי דניאל מובשוביץ, ועוד מגדולי התלמידים של התלמוד תורה, וכן כל הקהל למדו מוסר שלפני התקיעות, והיללות, אוי היללות שהיו שם הסתלסלו בסילודין עד לב השמים. ליזכר כיצד רבי נפתלי געה בבכיות מקוטעות, אין לשער, אני לא מסוגל לתאר מה שראיתי, רבי דניאל ורבי יוסף לייב ועוד מתלמידי התלמוד תורה בכו יתר בקול גדול, כולם בכו כאיש אחד בלב אחד, היללות נענעו את כולי באימה ופחד, מה אומר ומה אדבר, אדם זר שהיה נקלע לשם, היה יכול לחשוב שמישהו עומד כאן עם נשק בידו, וכולם מייללים מפחד, אותו ר' יוסף לייב נענדיק שלעג להם לגרמנים ימ"ש, כשחתכו בבשרו החי והתאכזרו בו נוראות, והוא בז להם, אותו רבי יוסף לייב לא יכל להחזיק מעמד רגעים ספורים לפני התקיעות מאימת הדין והמשפט... אוי מה נענה אנו אבתריה...

 

מיר

האיזון בין הגילו לרעדה של ימי הדין

מאמריו של מרן המשגיח רבי ירוחם זצ"ל בכל אותן ארבעים ימי הרחמים, נבנו בהקפדה על היסוד של 'וגילו ברעדה' [תהילים ב, יא], בהקפדה שלא יכריע הגילו עד הרעדה, ולא הרעדה על הגילו, אם עלה תלמיד על הגילו, היה חייב לעבוד על עצמו בכדי שישיג אותה העליה גם על הרעדה, ואם עלה קודם ברעדה היה חייב להתחזק בהגילו, בכדי שיהיה הפלס שוה, שוים במשקל, ולא אחד על חשבון השני, כך שתתמלא הרטט של קדושת גילו ברעדה ביחד וכך זוכים שהגוף והנשמה עולים ביחד את העליה של התרוממות בכל ארבעים ימי הרחמים.

בפתיחת האלול הרגישו אויר של קדושה שנכנס בחלל הישיבה, שבילי בית המדרש שהיו ספוגים באוירת הלוחמה של תורה, נתמלאו ברגש ודמעות שאפיינו את סדר המוסר הייחודי, כמו שפותחים חלון שנכנס אויר צח ונקי.

פעם בליל ר"ה אחרי תפילת מעריב כשעברו התלמידים לברך ולהתברך מהמשגיח את ברכת שנה טובה, הרגיש המשגיח שאחד מן התלמידים 'הגילו שלו' מכריע קצת על הרעדה, ותיקן לו המשגיח בכדי שיהיה אצלו הפלס שוה בשוה. ישנם הרבה סוגי שמחה, אבל רק בכח של גילה אפשר לזכות לעליה הגדולה, הזאת של הברכה בשווין, של גילו ברעדה, ולא של שם אחר של שמחה, כמו שביאר המלבי"ם על הפסוק כי בשמך יגילון כל היום' [תהילים פט, יז], שיש הבדל בין שמחה וגיל, ששמחה היא השמחה התמידית, וגיל הוא על דבר מתחדש, כמו מצאה בשורה טובה וכדומה, ואשרי לתלמידים שזכו על ידי מרן המשגיח לשתול להם שווין נפלא זה.  

 

ובדברי נס ההצלה שהתרחש בישיבת מיר המעטירה, תיאר הגר"א הרצמן, את מאמץ הלימוד והמוסר והתפילה, שהיו במיוחד בתקופת אלול והימים הנוראים, זה היה בעוצמה שאין לתארו במילים, ענין העמל התורה ושאיפת העליה, הוא חיוור לעומת מה שהיה באלול, ההכרה שצריך לעשות הכל כדי לזכות בדין בראש השנה, וכן ההכרה שהצלחת השנה גם ברוחניות תלויה גם כן ביום הדין שיעבדו את שארית הכוחות הגופניים והרוחניים, ומעשים טובים כל אחד תבע מעצמו יותר, וקיבל על עצמו קבלות של חיזוק יותר, הדאגה בכל מהות הנשמה היתה להשיג בימים קדושים אלו, את כל מה שניתן להשיג להיות טובים ונעלים יותר ולזכות בדין.

בתקופה זו דמתה הישיבה לגדור צבא הלוחם את הקרב האחרון לחיים או למוות... והכל הפנימו את דברי רבם שלענין דינו של אדם קובע ראש השנה יותר מיום הכיפורים, כי בו נידון האדם ונחתם, יום כיפור הוא בעיקרו יום של מחילה, ויום הדין של בינונים ולקראת ר"ה יש לעמול ולהיות לכל הפחות כבינוני.

בחודש אלול היו באים לישיבה רבים מתלמידיה לשעבר מכל רחבי פולין, מהם גדולי תורה ויראה ששימשו ברבנות בפועל כדי להתבשם מאותה אוירה המיוחדת ששרתה בישיבה בחודש אלול, הם היו שומרים על סדרי הישיבה בקפדנות, מקשיבים לשיחות המוסר ולשיעורים כתלמידים מן המנין, תקופה זו נתנה להם השראה ועוצמה לכל ימות השנה.

ואכן, אלול תחת שרביטו של המשגיח רבי ירוחם במיר זהו פרק שטעמו וזכרו לא יסוף מלבו של אף תלמיד במיר הגדולה, אלול ושפע תביעותיו שב וניצב מדי שנה כהר שכורח חיים הוא להעפיל עד פסגתו, לכבוש פסגות שביניהן אורב תהום האבדון להחליק שבע ולקום.

וכפי שתיאר אחד גידולי הפאר של אותם שנות הסתופפות בצל הישיבה הנודעת - כיום אלול הוא חודש מחודשי השנה, סדר היום קצת שונה, תובעני יותר, אבל ניתן בדרך כלל לחיות אתו בשלום ובמישור.

בצעירותי במיר נשמנו את אלול, התעלמות מקיומו היתה כהתעלמות מהצורך לנשום, השכם והערב נשאנו על שכמנו משא שאי אפשר היה להתעלם מקיומו, המשא היה כבד והיו רגעי נסיון שייחלתי לרגע הפריקה, באוירה של ימינו אני מייחל לרגע אחד נוסף של 'נסיון'.

ברגע של כלות הנפש ליד שורת רשב"א מפרקת הרים ומשברת סלעים, התפעל פעם רבי אלעזר יודל עד היסוד בו: 'דער רשב"א קינדערלאך, איז אאלול דיגער'!!

האווירה הזו הניבה סיפור יוצא דופן, כל אסכולה אחרת תמצא בו זרע עיקש ופתלתול, בעוד שעין מיראית תמצא בו המחשה קצת מופרזת לאוירת חיים. היה בחור ששכן אותן שנים בצל הישיבה הגדולה, ולבו הלך בגדולות, בעל דרגה מסויימת, מאד בעל רצון מפרק הרים ו'חכם לכשירצה', את תכונותיו רתם במרץ מופרז למען הרעיון הישיבתי מוסרי שאת דגלו נשא רבי ירוחם בחריפות ובעוצמה.

באחד מימי אלול קיבל מהבית הודעה דחופה - אבא חולה מאד יש לשוב הביתה בדחיפות, והימים ימי אלול... אלול דורש את שלו, אלול דורש הכנה, והכנה אין משיגים בטלטולי דרכים, אלול דרוש ריכוז, נתינת דעת, ובבית שבור עם אוירה של 'שכיב מרע', התנאים הללו אינם בנמצא כלל.

הוא לא אמר דבר לא שאל ולא הסס ונשאר על משמרתו, לשאת את משא העבודה, כעבור ימים אחדים קבל אגרת נוספת המודיעה על מות האב ועל מועד ההלוויה, לאחר שיקול דעת הכריע כי לוויה ואפילו היא של אב אינה עניין של חיים ומוות, בעוד שדעה צלולה ונכונה באלול היא כן ענין כזה, הוא נשאר בישיבה על משמרתו, ועל עבודת משאו.

באחד הימים לאחר 'השבעה' מופיע הבן מן הישיבה, מברך לשלום את בני ביתו, מרעיף עליהם דברי נחמה ומבקש לשמוע על סדרי הירושה, והימים ימי אלול, הענין עורר כמובן התמרמרות קשה בבית, איש לא אמר דבר, אך על שהותו העיבה האשמה רגשית בוטה, קשה לטפל באופן רגוע בענין כספי ליד עיניים מאשימות, כשנשאל אחר כך כיצד נדחה אלול ותביעותיו מפני רווח כספי, השיב בפשטות:

כאן עניין של התחכמויות עם נכלי הייצר, הייצר אינו מתרשם מהסתלקות של אב כשם שהוא מתרשם מעיסוק של רווח והפסד, הייצר לא יתן לעבור במנוחה את ימי ההכנה והדין, אם ממתינה אי שם ירושה כספית גדולה, ניצב הצורך הדחוף להדוף את ההתקפה הזו עוד לפני התפתחותה, על המאורע הזה שארע בישיבה בימי בחרותו סיפר אחד מגדולי המחשבה בדורנו, הוא אינו מביע דעה לגופו של הסיפור, שכשלעצמו מותיר מן הסתם את טעמה הטפל של העקמומיות, אבל בכך ניתן לחזות כציור על הרקע, על האווירה, ההווי, וכיוון המחשבה שרקמה הישיבה לעמוד כך ללא הסברים מול האשמה משפחתית נוקבת כל כך זהו מבחינה אנושית מצב בלתי אפשרי, מצב כזה נעשה אפשרי רק כשמנגד ניצב לחץ נוקב עוד יותר, שבקרבו טומן הוא את המסר הנוקב - הרקע החי והאווירה הסוחפת של בית הישיבה באלול והימים הנוראים...

 

נס ההצלה שהביא לאוירת הימים הנוראים המיראי'ת הייחודית

בימי חודש אלול בלב ליבו של המלחמה, גלתה הישיבה בנס ההצלה המופתי לשנחאי בסין הרחוקה, העיר ידועה כעיר המיועדת למחלות ופורענויות, ואשר כל פושע ומנודה ימצא בה מקלט, מרן המשגיח הנערץ המצביא של ישיבת מיר הגה"צ רבי יחזקאל הלוי לווינשטיין זצוק"ל שכיהן בסוף ימיו כמשגיח בישיבת פוניבז', והשפעתו ניכרת בכל ישיבות ארה"ק, חשש מאד לגורל כל התלמידים שם, ובעיקר היתה דאגתו לימי האלול וימים נוראים.

רבים העידו בפני המשגיח שבתקופת מלחמת העולם הראשונה סבלו בשנחאי מחרפת רעב וממחלות, ולכן כך המליצו עדיף לפזר את הישיבה ולהרשות לכל אלו שכבר קיבלו כבודדים אשרות כניסה לקנדה וארה"ב, לנסוע אפילו שעמדו בסכנה רוחנית, אולם המשגיח עמד כצור על דעתו וראה בפיצול הישיבה סכנה רוחנית כבדה יותר, וכך הגיעו קרוב ל תלמידי הישיבה לעיר הגדולה והפרוצה, כשעל כתפי המשגיח והר"מ מרן רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, לארגן מסגרת 'אלול', נס גדול והארת ההשגחה העליונה נעשו לישיבה רבה האשכנזי של שנחאי, דאג שהבית הכנסת הגדול ביותר שעמד בשממון ישמש כמקום לימוד, וכאכסניא לבני הישיבה, בית הכנסת אשר כל בנייתו, היתה תמיהה גדולה, בנין יפהפה וענקי בן שתי קומות מרוהט ומשוכלל במיטב השכלולים והנוחיות, שני אולמות אוכל מפוארים, אולם בית הכנסת ענקי המכיל מאות מקומות ישיבה, מעשי אומן לתפארת ממש חלום בהקיץ עומד בשממונו, וממתין לבני ישיבת מיר וכולם מסתדרים במקום ללא דוחק - ממש נס.

בראש חודש אלול תש"א, עולה מרן המשגיח לבימת ההיכל בפנים מלאות פחד וחרדה, ומכה בסטנדר שעל ידו בהתרגשות עצומה ומודיע הנה נכנס האלול, ומתחילים בעבודת אלול, אין לי מה להוסיף ולומר, רק עכשיו כבר 'אלול', וירד מהבימה הכרזת הדברים הקצרים הללו היה בהם כדי לרגש את בני הישיבה עד לדמעות, גורל הוריהם ומשפחותיהם אינו ידוע, וגם גורלם עדיין לוט בערפל, הם נודדים בארצות נכר ומטולטלים עתה במזרח הרחוק של סין.

והנה הגיע חודש אלול והמשגיח מכריז כי עליהם להכנס לעבודת ה"אלול", והתלמידים מצייתים לרבם ומתחילים בשקידה רוחנית עצומה בלימוד תורה ומוסר, ואחד מיוחד מתלמידי מרן המשגיח זצ"ל מתאר כשדמעות נושרות מעיניו, כשהוא נזכר בחודש 'אלול' הראשון בשנחאי, בעבודת הקודש של מרן המשגיח זצ"ל, שעולם ומלואו כאילו אינם קיימים אצלו ב"אלול", ובפניו של רבו האומרות פחד חרדה ואימה מימי הדין הקרבים כל האלול.

והוא מספר ומתאר בערגה - מה אומר לכם השנים הטובות ביותר שעמלנו בשקידה עצומה בלימודים ועבורה במידות בתורה ובתפלה התחילו מאותו ר"ח אלול, הוא מנגב את זיעתו הנגרת מפניו, וממשיך בתארו שהמשגיח תיקן להתפלל בשני ובחמישי תפילת "אבינו מלכנו", ופרקי תהלים עבור כל אחינו הנמצאים בסכנה עצומה, והוא בעצמו היה עובר לפני התיבה באמירת פרקי התהלים בכוונה עצומה ומרעיד לבבות כל בני הישיבה, כשהוא מדגיש כל פסוק מילה במילה, אנו הרגשנו כי בשמים מתקבלים התפילות והתחנונים של מרן המשגיח, והתלמידים, ובפרט באלול.

ועוד הוא מספר, שבשנחאי החום היה רב צאד, והאויר היה מלא לחות, ומחלות רבות היו שגורים בו, וכשהגיע היום הקדוש יום הכפורים, והתפילות היו באמת נרגשות ומלהיבות, אולם החום הכבד הקשה על הצום והבחורים כולם פשטו מאיליהם, ומרן עמד אז בתפלה על רגליו במעילו ובטליתו כל אותו יום הכפורים, כמנהגו בקודש, בכל התפילות משחרית למוסף, וממוסף לנעילה עד אחר מעריב, וכאילו "מלאך" שלא מעלמא הדין, ולא חלש וצנום גוף בדביקות נפלאה, וכולם התרגשו וקיבלו חיזוק מעצם מראהו ותפילתו, ואחר התפילות הנוראות הסתובב אל הקהל ודיבר לעצמו באומרו - לפעמים אדם עולה ומרגיש הרגשים רוחניים גבוהים, ואחר כך נשאר אותו האדם שהיה קודם, כי האדם בעולם הזה צריך לעבוד ולעמוד בנסיון כל ימיו, ורק בערב אחרי מעריב, ראיתי אותו תשוש יורד לחוף האוקינוס הסמוך 'לנשום מעט אויר צח', זוהי באמת עובדה מאלפת ביותר מעבודת קדשו של המשגיח בימים הנוראים.

המשגיח היה כפשוטו כמשמעו חרד חרדה עצומה מיום הדין, כפי שדרש בשיחותיו אודות חרדת רבי יוחנן בן זכאי קודם פטירתו, וחרדת רבותיו בקלם בימי ה"אלול", ובפרט שהיה חי ב"אמונה מוחשית" וזועק מרות נגד "כח ההרגל", המטשטש את כל האמונה, כי האדם בימי חייו כבר עבר "אלולים" וימים נוראים בימי חייו, ואינו חש כי כל גורלו עומד לתלוי וכסוס אין הבין, וכ"מי שאין לבו חי", כך היה זועק המשגיח "מבזבזים את הימים היקרים הללו...".

הגאון רבי אלחנן יוסף הערצמן תיאר בספרו "מוסר השכל", בנימה מרגשת את הלימוד והתפילה ולימוד המוסר קודם תפילת ערבית, ואחר המוסר את השאגה הגדולה מעומק הנפש של 'והוא רחום' ו'שמע ישראל', וכך הוא כותב אודות המשגיח - הוא נתרומם למעלה מן השכל, דילג על ההרים הגבוהים של צרות ויסורים ומחלות שונות ל"ע, וידיעות על חורבן אירופה, הוא החזיק מעמד, הוא היה הכנור שהיה תלוי על מטתנו על ערש דוי, ובאמצע הלילה של הגלות המר שלנו, משוב של גן עדן העליון במחבואי נפשינו הוא נתעלה, וכל העולם נתעלה עמו, הוא בעצמו עמד בהשכמה ולמד מוסר קודם תפילת השחר, עמדתי לא פעם אחר הכותל של החדר, ושמעתי את קול הניגון של 'מהי חובתו בעולמו', והתפילה מילה במילה... מי אינו זוכר את השתפכות הנפש והניגון של המשגיח בתפילה ב"עזרת אבותינו", שהיה נוקב עד תהום הנפש, ועשה מסילות בלבבינו עד היום הזה, איזו זכות היתה לכתלים האלו, לחומר וללבנים של הבנין הזה שהמלאכים יתקנאו על המקום הקדוש הזה... א-ל-ו-ל והימים הנוראים במחיצתו של המשגיח...

 

כל השנה היא הכנה לאלול

רבי יחזקאל המשגיח הגדול עליו יֵאמר "כל השנה היא הכנה לאלול, ואלול הרי אלול", אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים, מה נהדר היה החזיון מראהו של משרת ה' בימים הנוראים, שעה שנתקדש לעמוד לפני ריבונו לשרתו, כל מי שהכירו הרגיש בחוש שכל השנה מתוח על פניו, חשו בעליל את רישומי האלול במשך כל חייו, כך למשל לא נשען על משענת כסא, מתוך אימה ויראה, תמיד ישב בלי להשעין את גבו, ואף בימיו האחרונים בעת שכוחותיו תשו מאד לא הסכים לוותר על מנהגו זה, אבל רוחות סתו שהחלו מנשבות וצוררות בכנפיהן משב אלול, כמו הרכינו עוד יותר מתמיד את ראשו הכפוף של ר' יחזקאל.

באלול גם עיני בשר תבטנה שנולד ר' יחזקאל חדש, לבוש בדים, אלול בפתח, וכי קלה היא בעיניכם, הציר שסביבו מהלך ר' יחזקאל כל השנה מתקרב והולך, רבי יחזקאל מתחיל לפחד זאת אומרת החיוורון מתחיל להעמיק, אימת הדין פושטת זרועותיה חובקת את ליבו וכובשת אותו תחתיה, אי אפשר להסתיר זאת, התלמידים הנמצאים בקרבתו יכולים למשש מתי הוא האלול, מתי מתחילים לומר סליחות, מתי עשרת ימי תשובה לפי גווני חרדת הדין החורטת רישומיה העזים בפניו החוורות. רבי יחזקאל נראה היה ממש כמי שניצב בפני בית דין של בשר ודם, במשפט של חיים ומות ואולי אף יותר נפחד מכך.

כבמראה חי נושא ר' יחזקאל בזכרונו את ימי ילדותו עת למד בישיבת לומזא, הוא מתרפק בגעגועים על ימי האלול בהם התכנסו הנערים לפני תפילת מעריב במוצש"ק בחדר חשוך, ור' דוד אחד מתלמידי הגרי"ס דיבר לפניהם דברי התעוררות, אחר סיום בתפילת "השיבנו" אז היו כולם פורצים בבכי מר מפחד יום הדין.

דומה בכי זה רודף את ר' יחזקאל תובע שלא יקברוהו מרוצות הזמנים, 'הנה' - נאנח ר' יחזקאל - 'לפני כניסתי עתה לישיבה שמעתי קול זמרה וכבר דומה כי השפיע עלי קרירות מסויימת בעבודה'. וכשרבי יחזקאל לווינשטיין למד מוסר בימים אלו, הפסוק "סמר מפחדך בשרי", מקבל ממשות, ומשרואים התלמידים בכך מי רואה רבו רועד ואין לבו רועד עמו, תולים התלמידים עיניהם במשגיח מבקשים הימנו - יורנו רבנו, ור' יחזקאל כרופא מומחה רושם לעיניהם מרשם חיים... רבי יחזקאל תובע מהפכה של ממש.

בפרוס הימים הנוראים קול השופר מחובתו לקרוע כל לב, בלא קריעה זו כל ה"פרומקייט" לא יועיל מאומה, תלמיד נגש אליו בעצומם של ימים אלו ושואלו האם להתעסק בימים אלו במגבית לדבר מצוה, רבי יחזקאל כמו נכווה ברותחין משיבו - 'ומה בנוגע לעבודת האלול וההכנה לראש השנה' - אחר יסף גונח גניחה מוסרית - 'סבור מר כי יש לחטוף מצוות, כמה רחוקה מאתנו ההבנה הנכונה במהות עבודת אלול'.

תחושת ה'אלול' בישיבה נדמתה כמו פעמי המלך בהיותו קרוב נשמעים בהולמם את הלמות הלבבות, ודאי ניתן לחוש שרבי יחזקאל מכווץ גביני עיניו, מיישר מבטו וסוקר את תלמידיו כבמלקחי קודש, הוא נוטל הנפשות ממרקם זועק לאזנם "מלכויות פירושו אני עבד" רוחצם למשעי מטהרם כציר שלום להלבין לשון זהורית.

וההתחזקות הנפלאה בתפילה, בלימוד, בתיקון המעשים היתה תוצאה ישירה לאנחות המשגיח, זו היתה מעין האוירה של אלול בדורות הקודמים, תלמידי המשגיח כואבים עד בלי די את העדרו, כמהים לשמוע ולו פעם נוספת שיחה מרטיטה שלו, ויש שהתבטאו שאלול בלי

המשגיח הוא קר ויבש, וכמעט שנשכח ענין חרדת המשפט.

 

'והחי יתן אל ליבו' - בכל מצב

"והחי יתן אל ליבו" זעק רבי יחזקאל, והכל מרגישים כי הוא מייסר בראש ובראשונה את עצמו, בכדי להתעורר יש צורך בלב חי ואשר לא יתעורר מי יודע מהי מידת חיותו. אבל הלב של המשגיח רבי יחזקאל פעם בחוזקה, הוא נתרעד כל אימת שהתפלל, שלמד, שנשם, היראה שלו היתה בבחינת "גיהנום פתוחה מתחתיו", כפי שהגדיר ה"חזון איש", וכש"תלויים ועומדים" לא כל שכן.

רבי יחזקאל חי את אלול מתוך מוראה של מלכות, הוא שאל איך ממליכים "תחילת העובדות", והוא משיב נובעת מהכרת האמונה, אי לכך עיקר עבודת ה' בימים אלו לחיות באמונה עליך לראות את ספרי החיים והמתים נוכח עיניך ממש, ואותיותיהם אש שזורה. אשרינו שזכינו לראותו עד שיבה בעבודת הקודש ובהשפעה על צעירי הצאן, במשך שנות גלותינו ובאה"ק כחייל נאמן העומד על משמרתו, וסיפור הדברים יעורר מתרדמה עמוקה את אלו שלבם לב חי, וישאפו ויעמלו לאותם שאיפות רוחניות נעלות, שאליהם שאף המשגיח זצ"ל, ובעיקר לא לזלזל בלימוד המוסר בהתרגשות הנפש, ולא להסתכל על המלעיגים בדרכי ה' ועבודה טהורה, ואני בטוח כי ישנם עדיין יחידים הממשיכים בדרך שהתווה המשגיח אף שבחוץ אין ניכר חרדת ה"אלול".

 

נובהרדוק

 

נובהרדוק - בית היוצר למבקשי ה'

'אלול בנובהרדוק' - צמד מילים שהסעירו והזעיקו כל לב, והקפיצו מאות תלמידים וחניכים לתוך קלחת של רגש לימוד המוסר ביחידות ב'בורסה' המוסרית הנהוגה מזה שנים באוירתה הסוחפת של תנועת נובהרדוק, ביוזמתו של הסבא, רבי יוזל זצ"ל, ועמו גדולי תלמידיו, שהפיחו את רוח התנועה בכל עיר ופלך, במסירות נפש של ממש.

החל מר"ח אלול נפתחה 'תקופת התשובה', בעוד שבכל ימות השנה למדו מוסר פעמיים ביום - לפני תפילת מנחה ולפני תפילת ערבית, וכמו כן התקיימה בערב ה'בורסה' שהיא מיסודותיו של הסבא זצ"ל, שבה הגדולים דברו עם הקטנים בעניני מוסר, הרי בימי האלול הרבו פי כמה בלימוד המוסר, איש לא נעדר מלימוד זה, והמנהלים השמיעו בכל מוצאי שב"ק שיחות ברוח הזמן לעורר את הלבבות לתשובה, והתפילות נמשכו באריכות יתירה מהרגיל מתוך התלהבות עילאה ופחד יום הדין הקרב ובא, היה נסוך על פני כל, והדאגה העיקרית שמילאה את הלבבות הצטמצמה סביב השאלה איך לזכות ביום הכס לתשובה שלימה.

ורבי יוזל בתארו את הנצרך מתלמידיו תיאר בקול בוכים, שהגזר דין הקשה מכל בשביל האדם, הוא כשנגזר עליו להשאר כמקודם בטבעו ובהרגליו הישנים, ואמנם אחר הימים הנוראים אפשר היה לראות בישיבות נובהרדוק, בני אדם שנהפכו לבריות חדשות ממש, עם הנהגה אחרת לבלי הכר.

הסבא מנובהרדוק זצ"ל הגדיר 'אמונה ויראת שמים' בשלושה סוגים - דמיונית, שכלית וחושית, באומרו - מתוך שנקבע ראש השנה קודם יום הכפורים, ואדם בהול על נפשו, והיקר לו ותאוות החיים עולה על כולנה, על ידי התעוררות זו, מתחילים החושים להרגיש כי יש אלוקים שופט בעולם, הוא ישפיל והוא ירים, וזו ההזדמנות לפתח את הרגשות החושניות באמונה חושית ולא דמיונית, ובזה יפתח לו פתח של תשובה ויזכה ביום הכפורים.

בנובהרדוק ראו את האמונה בחוש, וכך היטיב להגדיר בהביאו את דברי הגר"א, שכשם שבחולי הגוף ישנן ג' מיני רפואות א. רפואה המרפא את הגורם למחלה ומנקה כל פסולת בדם, שהמחלה תתרפא לגמרי, ב. רפואה המוציאה את הליחות והמורסא הנראות בחוץ, ג. רפואה המרככת העור והמכה מבחוץ, כן יש ג' מיני תרופות הנפש, על ידי תוכחת המוסר, א. שמזכך השכל אשר בקרב איש עמוק בלב עד אשר יטהר ויסיר כל מוטה, ב. שמנהיג אדם לסור מדרכים ומעשים רעים בדרך גדר והרחקה שלא ישוב לכסלה, ג. שמעמיס עליו סיגופים לרכך ולהכניע היצר.  

 

ימי הדין בצל המלחמה

תיאור מרגש, תיאר לימים אחד מחניכי התנועה - רבי חיים ד. שבקס, בעת שבתו בעיירת אוסטרוב, בה כיהנה ישיבת נובהרדוק, בראשה כיהן רבי מאיר סגל, ובהמשך קבע משכנו בישיבה הרמה של התנועה בביאליסטוק, וכשהגיע ה'אלול' של שנת תרצ"ט בש"ק פרשת 'כי תצא למלחמה', נפתחה מלחמת העולם השניה, אירופה כולה נשטפה בדם, האדמה ספגה את דם היהודים בלי לזעוק.

שבוע קודם ראש השנה יום ה'כסה', נכנסו הגרמנים לביאליסטוק, לא כהסכם ריבנטרופ מולטוב, על פי הוראת המשגיח לא יצאנו מהבנין והמשכנו בלימודים כסדרם כאילו לא קרה מאומה, כאילו לא נותרו הורים דואגים בבית המרוחק, דברנו אל הקרובים לא על הקרובים, דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, מבחוץ אש רעמי תותחים, ובפנים רעמו הלבבות, ואש המוסר.

וכשבחורים מסויימים רצו לנוס לברנוביץ, שם שלטו הרוסים, לא נתן זאת המשגיח הגה"צ רבי ישראל מובשוביץ, בטוענו כי המטוסים הגרמנים קלים מאתכם, ועליכם להרגע ולשבת ללמוד בסדרי אלול.

בראש השנה התפללו בישיבה בהתרגשות ובפחד, אולם ללא קולות וברקים, שכן באמת הגרמנים ימ"ש לא הטילו פצצות ולא ירו ייריות רבות, וקודם יום הכפורים פינו את העיר ונתנו לרוסים להכנס כפי ההסכם, ביום הכפורים כבר התפללו בקולות רמים, חשנו הקלה רבה שאין אנו תחת עול הגרמנים ימ"ש, קשה לשכוח את יום הכפורים של פתיחת שנת ת"ש, בהתלהבות ובהתרגשות נוראה ובהתחשלות לקראת הנסיונות המרים.

במוצאי שמחת תורה נסענו לוילנא שם התאספו כל הישיבות בתוככי וילנה, אנו הצטופפנו בביהכ"נ הגשר הירוק, כשכבשו הרוסים את ליטא, התפזרנו והיינו בעיירה בירז' שבליטא, שם עמד ביהכ"נ חדש בתחילת בנייתו, אנו רצפנו וסגרנו בעצים את בנין בית הכנסת, ושם שמענו שיעורים מהגאון רבי ניסן בברויסקר ושיחות מהמשגיח רבי ישראל, גם ה"אלול" וימים נוראים תש"א עברו עלינו בהתחזקות כמנהג נובהרדוק ולאחר שהוגלינו על ידי הרוסים למחנות העבודה, עברנו את כור ההיתוך של נובהרדוק, בנסיונות קשים ומרים, שאין לתארם במילים, וגם אחר מחנות העבודה התגוללנו ברוסיה הקומוניסטית, כשר' ישראל המשגיח דאג לנו כאב ואם, עד שזכינו לצאת מאחורי המסך.

אולם את 'נובהרדוק' שהאירה את נבכי נפשינו והעבירתנו את הנסיונות המרים של גלי הזמן לא נוכל לשכוח, כי היא חרוטה בדמינו, וכשמגיעים ימי ה'אלול' והימים הנוראים, אנו מתעוררים לקול השופר הנובהרדוקאי ונזכרים ב"אלול", המחשל את נפשותינו, והקולות ההם כמו השופר מרטיטים את הלבבות כאלו עמד הזמן מלכת...

 

רבי יוזל - הסבא - שם לו למטרה, שאת הימים הנוראים ישמש במגוון הערים החשובות, שבהן כיהנו ברמה ישיבותיו, בראש השנה הוא שוהה בקייב, ובשבת תשובה בחארקוב, וליום הכיפורים הוא חוזר להומל, בעצם הימים שעצם הנסיעה ברכבות המלאות קלגסים מזמינים, היתה בחזקת סכנה, היה רבי יוזל הישיש והשלווה מראה דוגמה ומופת לתלמידיו עד היכן צריכה להגיע מסירות נפש בעשייה למען חיזוק הישיבות והרבצת התורה אפילו בשעת חירום ומלחמה.

בשנת תרע"ט כשהתלקחה מלחמת האזרחים ברוסיה ובאוקראינה בכל עוזה, השלטון בערים היה עובר מיד ליד, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, אולם לימוד התורה בישיבות לא נפסק אף ליום אחד, ועבודת המוסר לפי שיטת נובהרדוק לא פסקה, אלא הוגברה.

בין פסח לשבועות תרע"ט נמצא רבי יוזל בישיבת הומל שהפכה מזמן לצומת העצבים של כל ישיבות התנועה, והיה משמיע בכל יום ויום את שיחות המוסר שלו שהועלו על הכתב, וחוברו והיו לספר אחד, אחרי חג השבועות נסע ר' יוזל לקייב, ובאלול נכבשה קייב בידי גנרל דניקין, ואילו הומל נשארה בידי הבולשביקים, אנשים לאלפים ולרבבות היו למחניים ואף תלמידי נובהרדוק הופרדו בצוק העתים, בינתיים פרצה מגיפת הטיפוס הקשה והיא עשתה שמות בתושבי העיר קייב, גם רבים מתלמידי הישיבה חלו.

רבי יוזל בעצמו למרות זקנתו, היה משמש את תלמידיו החולים במסירות נפש ממש, עד כי חלה בעצמו ונפל למשכב, וכך בי"ז כסלו תר"ף שבק חיים לכל חי בעיר קייב ומנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים.

 

תיאור שיחות המוסר בימי הדין

בחודש אלול רבים היו שיחות ההתעוררות, רבים התאספו לשיחות גם ממקומות אחרים, כמו כן למדו יותר שעות מוסר, והיתה אוירה של התעוררות, לא דיברו דברי חול, וממש הרגישו פחד, וחשו את היראת שמים, את האוירה של תשובה יכלו ממש למשש בידים.

בשיחות היתה יחודיות תמיד היתה שיחת מוסר בלבד, ובאלול היתה גם "התעוררות", היה זה במוצאי שבת אחר רעוא דרעוין, כשאז החלה השיחה, בזמן השיחה היה אור באולם, ואחר כך באמצע נשמעה דפיקה על הסטנדר, ואז כיבו את האורות...

החלו להתכונן להתעוררות, היתה גם תכונה של מנגינה מיוחדת מן זמזום כזה מ... מ... מ... עבר בין כולם, עד שהחלו לדבר, זה היה ניגון עם רגשות גדולים, שהביא להתרגשויות גדולות בין הקהל כולו.

אחרי כל קטע של התרגשויות, היה ראש הישיבה מפסיק ואומר, בואו ונתפלל עכשיו - אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו, השיבנו ה' אליך ונשובה, כך אחרי כל קטע של התעוררות, היה קטע של תפילה, כמה דמעות היו שם שניגרו מעיני כל המשתתפים, כשנגמרה ההתעוררות נדלקו האורות, והחלו בתפילת מעריב, את המעריב של מוצ"ש שמעו למרחקים. מידי שבוע המעריב של מוצ"ש היה מיוחד, אך באלול זה היה חזק יותר, בפרט ה"משכיל לדוד" שאמרו בסוף התפילה, היה מחריד את הלבבות, אי אפשר היה לתאר ואי אפשר לשכוח.

והגה"צ רבי דוד בלייכר זצ"ל, המנהל הרוחני של מעזריץ, היה מגיע באלול לדבר בפני התלמידים, שיחותיו היו בוקעות מלב אל לב, עם משלים ועם רגש, גם הגה"צ רבי יצחק וולדשיין זצ"ל בא אלינו, ומי שהכי חדר ללבבות היה רבי ישראל יעקב מברנוביץ זצ"ל הוא ערך התעוררות במשך כמה שעות בלי הפסק, כשכולו היה מלא בבכיות מתוך הלב.

 

רבי הלל המשיך השלהבת אף בארץ הקודש

תלמידי הגה"צ רבי הלל וויטקינד זצ"ל תיארו את האוירה באלול שהיתה בעת שבתה בישיבת בית יוסף בתל אביב, היה זה רבי הלל שהיה הנחשול, שהפציע בימים קשים, עת עלה משואת אירופה, וחפץ היה להעביר את מסרה הנוקב והייחודי של תנועת נובהרדוק, לתוככי הארץ המובטחת.  

אלול בישיבה היה זמן מיוחד עד למאד, האוירה הרצינית של ישיבת 'בית יוסף' אפפה את הסביבה החולין שהיתה באותם ימים בתל אביב, שיחותיו של רבי הלל שינו את פניהם של כל התלמידים, הוא ייחד אותו להתעוררות, היתה לו מנגינה מיוחדת של התעוררות, אותה שילב בשיחה המרטיטה, מלאת נופת צופים.

השומעים ישבו ברריכות והקשיבו לשיחה שנאמרה באלול באורות כבויים, כדרכה של התנועה, בעלטה הכבידה נשמע קולו בבכי רותח ובניגון שובר באומרו - מורי ורבותי, בתחילה של 'ההתעוררות' ראוי להכיר בזכות הגדולה שזכינו להתאסף יחדיו שבועות מספר לפני יום הדין, בכינוס של התעוררות, כשהוא מרים קולו ואומר רק לבקש מהשי"ת שתהיה לנו סייעתא דשמיא, הבה נאמר כולנו יחד 'אבינו מלכו תהה השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך', מידי פעם רעם קולו של רבי הלל בפסוק 'השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם', ואחריו כל בני הישיבה שאגו בקול רם שזעזע את כתלי הישיבה עד למרחק רב.

'אלול' בישיבת בית יוסף נפתח בכל בוקר אחר תפילת שחרית בתוספת מיוחדת שהונהגה בישיבות בית יוסף, היה זה באמירת ה'אורחות חיים' להרא"ש בציבור, קולו הנעים ורווי הערגה של רבי הלל הדהד בכל יום אחרי התפילה, ודבריו שיצאו מן הלב, חדרו עמוק לליבות תלמידיו, 'להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק'... והציבור כולו תוך מעין של השתפכות הנפש ותיקון המידות, ושוב הרב בקולו הבוקע ממעמקי הלב 'וכן מן החניפות, וכן מן השקר והכזב...', וכך תמידין כסדרן, בוקר בוקר, האלול על כל התוכן שבו ניצוק לליבות הציבור שצמח בין כתלי הבית הגדול והקדוש הזה, כאילנות פאר שהצמיחו ניצנים רבים מאותה תנועה קדושה.

ועם הסתלקותו של רבי הלל, ממשיך השולשלת, בפרוס ימי חרדת הדין - בי"ט אלול תשל"ג, עשרה ימים קודם התקדש החג, ציינו רבים כי מלאך המוות לא יכל לו בטרם שכילה לסיים את מערכת ההתעוררות לימים הנוראים, וקודם אותם ימים עם הסתלקותו, נותרו רבים בשאלה שנותרה ללא מענה, מי יעורר השנה לתשובה, אל מי נלך ביום הדין להתחזק ולקבל מוסר ויראה, אבן מקיר תזעק, קירות היכל הישיבה זועקים איה החושך, הבכי והדמעות, והניגון והמילים, איה תפילת ערבית שזיעזעה את האיזור כולו, איה??

בחוברות התנועה 'דגל המוסר' היטיבו לתאר את הרישום שניכר יותר לטווח ארוך, כאשר חל המפנה בהתנהגות של התלמידים שחוו את אוירת הימים הנוראים בהיכל הישיבה, כשהכל ראו בו השתפרות קיצונית ושינוי בכל "ההשקפה" ובכל דרך חייו, והכל מעידין שטרם קם הסופר שיוכל לתאר זאת עלי נייר, להעביר את החזייה הזו לזולת, ומי שלא חוה אותה בעצמו לא יוכל לחוש את ההשגות הנפלאות הכרוכות ב'התעוררות' מבית היוצר של תנועת נובהרדוק.

 

 

קעלם

 

קעלם - ההכנות לימי הדין

תיאור ייחודי מאוירתה הסוחפת של 'קעלם' מתאר הרב זלמן קרקרמן על ימי ילדותו בעיירה קלם - בשלהי הקיץ מיד אחרי תשעה באב כבר חלף רעד בכל הגוף, מפני חודש אלול המתקרב ובא, ובחודש אלול האוירה הרצינית והספוגה מאימת הדין חדרה בליבו של כל יחיד ויחיד.

אפילו ילדים רכים דיברו יותר בשקט, והיו אפופי פחד, יום המשפט הגדול יערך עוד מעט בר"ה, ובכל השיחות בתלמוד תורה ובישיבה קטנה, ואף בבית המדרש דיברו כולם על המשפט המתקרב שבו ידונו בבית דין של מעלה את כל אחד מאיתנו לפי מעשיו, ועתה בימי האלול הוא העת לתקן מה שקילקלנו בימות השנה כולה.

נהירנא איך אבא זצ"ל בבית דיבר איתנו אודות המשפט בו ידונו את כולם מי לחיים ומי למוות, מי במים ומי באש וכו', והיה אומר מי יודע מי יודע מה דין יחרצו עלינו במשפט הזה, והמסקנה היתה שכל אחד חייב לשפר את התנהגותו, מכאן ואילך השפעת הדברים האלו היתה עצומה, כל ילד נזהר יותר בדיבורו, אם מישהו מהילדים הגביה קולו, היה די להזכיר לו - "אלול" בכדי שישתתק, כזו היתה האוירה בימים ההם ברחוב היהודי במחיצתה של קעלם...

את השפעת קול השופר - על הלימוד, על התפילה, על לימוד המוסר, על הדיבור והמחשבה, ועל אורח החיים בכללותו, על ההתעלות הגדולה שכל אחד מתעלה מכח שיחותיו העמוקות והנלהבות מאד והיוצאות מן הלב של רבי דניאל מובשוביץ זצ"ל, המרחיבות את הרעת ומעוררות את המחשבה.

כך נודע בקושייתו אהא דאמרינן בנוסח ה'אבינו מלכנו' - אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות, מהי שייכת ה'כתיבה' בספר הזכויות, הרי ממה נפשך הדבר, אם יש לו לאדם זכויות עומדים הם לו בדין, ואם ח"ו אין לו זכויות,מה תעזור הכתיבה בספר, בעוד הספר ריק מזכויות.

וכך יישב רבי דניאל - שזהו כוחה של בקשה, שאפילו אם אין ביד האדם זכויות, מכל מקום עצם זאת שעומד מעתיר ומבקש כי יזכרוהו בספר הזכויות למרות שאין לו כאלו, זה כשלעצמו לזכות יחשב לו לזכות בדין ביום המשפט.

 

גדלות ה'אני' להכרת מלכותו יתברך

קעלם מתאפיינת אודות ה"אני" של כל אחד, ואודות ה"כלל" כולו, ועל ידם ל"בואו חשבון" של כל השנה, ואולי של כל החיים, ועל מצבו הנורא של כל כלל ישראל, וממילא להשתתפות בצערו בכל מקום שהוא. השיחות המעוררות להתבוננות ולמבט אמיתי על מאורעות היום יום שבבריאה, המאופיינות במהפכות שלמות ממש, והמצביעים בבירור על יד מנהיגה של ההשגחה, אשר אילו רק היינו זוכים לראות בהם נכונה את יד ה', אזי מכירים היינו בחוש כיצד משתלשלים המאורעות מהמקור לתכלית, גם את הרצינות והאימה האופפות את שני ימי ראש השנה, ובפרט את אופן התפילה המיוחד, הממלא את היום כולו מבוקר עד ערב, ואת אותם רגעים מרוממים המרוכזים ביותר של היום בתפילות ה"שמונה עשרה" הארוכים של אותם יחידים בני סגולה, מאלו הקבועים כאן, ומאלו אורחי הימים נוראים, תלמידים לשעבר שנתקבצו לשפוך לבבות ולבקש באופן הטוב ביותר בקשות שיצטרכו להם כל השנה, בקשות בשביל כל העולם, בשביל כלל ישראל, בשביל קרובים, ובשבילהם עצמם, תוך כדי בכיות מאופקות יוצקים יסודות לציר המרכזי והיסודי של ימים נוראים, אלו הציר עליו סובב הכל, התפילות והבקשות של היום ואשר בעבורו עיצומו של היום "נורא ואיום", והוא ענין ה"מלכות", השאיפה העמוקה לזכות על עצמינו למשהו "מלכות", היא עיקר עבודת היום, ומחמתה אוחזת רעדה, ועבור ענין זה נתונים ומסורים כל הכוחות כולם, כוחות הגוף והנפש, ביודעינו שמעלת ענין "מלכות" כוללת את ההצלחה הגדולה ביותר, ומכוחה ועל ידיה נגיע לכל ההצלחות שיכול האדם לעלות על ליבו, כי כשם שענין ה"חיים" מובן לכל כי כולל הוא הכל, והוא שאיפת כולם מפני שכך ניתן להגיע ולהשלים את תכלית בריאת האדם בעולם, כך צריך להבין כי מלכותו ית' הוא היסוד והשורש, והוא אף התכלית של כל הבריאה כולה מתחילתה ועד סופה, המצב של "מלכותו בכל משלה" הוא עולם בצביונו האמיתי ובצורתו הבריאה והשלימה ביותר, וכאשר המצב של 'יכירו וידעו כל יושבי תבל' יהפך למציאות קיימת יהיה זה פתח לזכות ולקבל מהחיים את כל אשר כלול בכל החיים - בריאות אושר שביעות רצון ברכה והצלחה, וכל מה שיכול ורוצה אדם לאחל לעצמו עולם הזה ועולם הבא, הכל... ולכן נורא ואיום זה אשר הכל הכל תלוי באשר יכתב בו מעתירים אנו בבקשות ורוב תפילות אודות המשאלה הגדולה הלזו, המשאלה הגבוהה והמרוממת ביותר שיש היא היא תפילת "ותמלוך אתה ה' לבדך", משום שבבקשה זו כלולים כל הבקשות והמשאלות כולן.

בקעלם נהגו לומר, שאנשים נוטים לחשוב כי ללא מלך וללא מלכות כולם בני חורין הם, והשחרור משעבודם מאפשר לאדם להנות מאושר של חירות, אך אינם מבינים כי העבדות המוחלטת והגדולה ביותר נעוצה במצב של חירות חפשי מן המצוות, כפי שביאר והבהיר לנו רבי אברהם בן עזרא 'ודע כי כל בני אדם עבדי תאוות העולם והמלך, באמת שיש לו נדר ועטרת מלכות בראשו כל מי שחפשי מן התאוות' [במדבר ו, ז], והעבדות למלכו של עולם הרי עבד מלך מלך, הרוממות והעליונות שמעניקה עבדותו של האדם לבוראו וקונו היא החירות האמיתית, כי משחררת היא את האדם משעבודם של כוחות הגוף והעולם וכל תולדותיהם.

הרי אם נתבונן ונראה מה עולל העולם הקרוי 'חפשי' לאנושות, העבדות החשוכה ביותר, שורשה היא בחושפיות, זו כל הצרות והסבל הפוקדים כל חלקי תבל, חוסר הבטחון והשלוה הקיים בכל האנושות, נוצרו ונתהוו על אותו רקע, ועל ברכי אותה חפשיות השוררת בעולם, הרי כל הצורה האנושית הולכת ושוקעת וכמעט נעלמת לחלוטין מהמוני אנשי העולם. גם מצבו האומלל של כלל ישראל בין האומות, ההשפלה והבזיון אף הוא, ובפרט הוא פועל יוצא הוא מחירות, וחופשיות זו הקיימת בעולם כל היסורים והעינויים אשר באים

עלינו מבחוץ, ואשר גורמים לפירוד לבבות מבפנים, כל זאת באתנו מהיות חפשיים מעול מלכות שמים, והשעבוד לכלל עבדות ועול גילולי ושיקוצי עולם הזה הנקרא "חפשי", חפשיות זו רמסה ומסטה את התוכן והמהות של כל יחיד ויחיד מישראל עיקמה את המח, אטמה את הלב מהרגשותיו הטבעיים אשר ירושה לנו מאבותינו הקדושים, טמטמה את כל החושים, וחמסה מכלל ישראל את היסודות השורשיים והחשובים ביותר בחיי היום יום שלנו.

כל זאת עוללה לכלל ישראל החופשיות והחירות המדומה על ידי חסרון קבלת עול מלכותו ית', ובאמת ההבנה האמיתית היא כי החשכות וצער, בו נמצאת הבריאה כולה היא תוצאה טבעית ומובנת שכן כאשר נוטלים צינורות וכלים שנבראו למטרה ותכלית מסויימת, ועושים בהם שימוש לתכלית אחרת ולמטרה הפוכה, בוודאי כי ההצלחה וההטבה הוא דבר רחב מאד, והם הם הדברים כי האדם אשר ראשו ולבבו וכל אבריו ומהותו דברים ושייכים למלך מלכי המלכים הקב"ה, אשר דרכם משפיע חיות טוב וחסד בכל זמן ובכל עת וללא הגבלה, הרי כאשר מנתקים ותולשים אותם ממקומם הטבעי ומתפקידם העיקרי, או ח"ו בהיפוך תפקידם הן וודאי שלא יוכל לזרום בהם אותה טובה ואותה השפעה, שכן הכל הפוך הכל מנותק הכל חסום, וממילא מתהוה מקור לכל רע ולכל ההשחתה שעולמנו מצוי בתוכו כפי שאנו רואים אותו היום, כי ה"מלכות" הוא מקור כל הטוב וההיפך מכך הוא מקור כל הרע.

ובזה ביארו בקעלם משמעות התפילה מה שאנו מתחילים ומתפללים בראשונה 'ובכן תן פחדך על כל מה שבראת', כלומר מלכות על כל הבריאה, ולאחר מכן אומרים 'ובכן תן כבוד לעמך', כלומר מלכות על כלל ישראל, אשר אז יהיה המצב של 'ובכן צדיקים וגו'', וממשיכים בתפילתינו 'כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ' שהיא תפילה על מלכות שעל כל יחיד ויחיד, ולבסוף בא ה'ותמלוך' הכללי שבו נמצאים כולם הבריאה בכללותה הכלל ישראל וכל יחיד לבדו בעולמו.

 

אוירת המלכות האופפת את קעלם

אוירה מיוחדת זו אופפת בהיכל הישיבה בקעלם, את כל ימי ראש השנה, דמעות בתפילות, הנהגה מיוחדת עם הזולת, זהירות בדיבור וזהירות בכלל עם הרבה מחשבות, האיך לקבל עול מלכותו יתברך, והאיך לקבל קבלות לשנה הבאה להרבות בלימוד יותר באיכות ובכמות, והכל למטרה אחת - מלכות, לזכות למשהו מלכות על עצמו, במשך אלו הימים שהוא מזון לכל השנה.

אחרי ראש השנה שכזו היא התחושה, בוודאי הרגשה של מוכנים ומזומנים לקראת עבודת ה"עשרת ימי תשובה" ויום הכיפורים, ובאמת רק אחר שזוכים לראש השנה שכזה, מרגישים עד כמה כל זה כל האלול והראש השנה נצרכים הם ומוכרחים להכנה ליום כיפור, ומורגש כי ללא זה היה קשה מאד אפילו לגשת ליום הכיפורים, מפני שעצם מציאותו של יום הכיפורים הרי הוא 'תטהרו', וצריך שיהיה סיבות והרגשים שישפיעו על אדם לזכות ל"תטהרו" דיום הכיפורים, והסיבה וההרגש האמיתי לזה הוא 'אין עוד מלבדו', וזה מלכות וזה ראש השנה.

מתוך ראיית הדברים באופן זה מקבלת עבודת עשרת ימי תשובה פנים אחרות, כאשר מתוך עבודת האלול והראש השנה מתחייב מאליו הצורך וההכרח לשוב בתשובה שלימה, להיפטר מחולי הנפש, להתנתק מכל מיני הבלים אשר בחיי היום יום שרויין בתוכן ולא השתחררו מהם, ולעצור את צורת החיים המוטעית והמעורפלת, ולהתבונן ולחדור לעומק ולמצוא את ה'אני' שלי המכוסה וחשוך תחת בגדים צואים, ולהתקרב אל ההבנה והראיה האמיתית על עצמו ועל כל הסובב אותו, על האנשים ואל פשר המאורעות הקורים אותו שלא יראו לנו מנותקים ומנוכרים למי שמסבבן בעולם להתחיל להכיר ולהבין כי כל הבריאה כולה חיה תחת מלכות אחת, וכל ההתרחשויות שבה מונהגים על ידי מלך אחד ומובילים אל התכלית והרצון של אותו מלך, ואין בכל אנשי הממשל המתערבים כביכול בהנהגת העולם להחליט מכל עצמתם, ואף כאשר תהיה עצמתם האנושית הגדולה ביותר בעולם, לא יהיה בכוחם לפעול בעצמם או לקבוע משהו בהנהגת הבריאה, כי בכל פינה ופינה מכל העולמות, ועל כל צעד וצעד של מאן דהוא בעולם שולט ומוביל רק רצון אחד בלבד, וכולם ממש כל הצבאות והחיילות אנשים ובעלי חיים ארץ ושמים, אין אחד מהם מנהיג בעצמו, כולם מונהגים הם ומובלים לעבר תכלית אחת ויחידה - וזוהי המשמעות האמיתית של אחדות ה', כאשר כל העולם והקורה בו משמשים לענין אחד, מההר הגדול ביותר ועד העשב הקטן, הכל חי וקיים לפי רצון אחד ותכלית ומטרה אחת - אין עוד מלבדו.

 

עבודת ימי התשובה בבית היוצר בקעלם

בקעלם עמל הסבא רבי שמחה זיסל וגדולי תלמידיו, ללמד את האדם כיצד יגיע להבנה ברורה בהכרת מלכותו יתברך, עבודה הנדרשת בימי הרת עולם, וזה נעשה רק כאשר האדם מתנתק מההבנה השטחית שהיה רגיל וחי עמה עד עתה, ומגלה את ה'אני' שבו ומגיע לכלל הבנה לראות נכונה את פשר תכלית העולם והמטרה, אליהם משמשים כל הקורות אותנו, ואף את מציאותו האמיתית שלו עצמו, הנה מכח ניתוק זה עצמו מתקרב יותר ויותר למקור הכל, ומסיר מעליו את המחיצה המבדילה ומחשיכה עליו את אור החיים האמיתי השופע מהבורא ית"ש עליו ועל כולם.

הדרישות האלו שנדרש האדם הוא באמת המצב האמיתי של 'כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך', דרישה וחיפוש כאלו הנובעים ומבוססים על עבודת התשובה באופן כזה אשר בהכרח יבוא לידי 'ומצאת' לחפש ולמצוא את התרככות המידות, מידות שמשברין את האדם עד לשד עצמותיו, בין ברוחניות וכן בגשמיות, כעס, שנאה, עצלות ושאר תאוות החומרים מהאדם את הנשמה והגוף גם יחד, את מנוחת הגוף והנפש שלו, וגורמים לו יסורים ועינויים קשים, והדרישה העצמית והחיפוש מוציאים אותו מעולמו שחי בו יום יום, לחפש כיצד לבוא לידי הידיעה וההבנה כי זכותו של הזולת לחיות ולהתקיים כזכותו שלו, וכך חובה עלי להרגיל עצמי להתייחס אליו, עוד יש עליו לראותו כחלק ממני ואני חלק ממנו, כי ה'כמוך' האמור במצוות 'ואהבת לרעך', אינה מליצה בעלמא אלא פשוטו כמשמעו, לחפש את הדרך להתנתק ולהתרחק מן המפסיקים בין אדם למקום, ולדרוש את לימוד התורה כמו הצורך לדורש אויר לנשימה, ולחוש ולהרגיש על מעלת התפקיד המרומם שלי בזה. כן יש להעניק תשומת לב רבה יותר למצוות התורה, להבין מצוות עשה להוקיר שבת, להתעלות ממצוה ולחשוש יותר מלא תעשה, ולבוא למצב של חרדה ופחד מלהגיע לידי עבירה ח"ו.

כוו היא האוירה המרוממת של עשרת ימי תשובה בקעלם, ואך טבעי הוא לחוש מתוכם את ה'לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים', שכן יום זה הוא באמת היום טוב הגדול ביותר לכלל ישראל. וכך תמיד היה שגור בלשונו של הסבא, שבזמנינו לא מבינים כל כך את משמעות היום טוב הגדול שביום קדוש זה, שכן כהו הרגשות מחומרת מציאות החטא ונעלמת ההשגה וההבנה, כי המקור והשורש לכל הרע בעולם החל מתחושת האי נעימות הפעוטה, ועד הצרות הגדולות והכואבות ביותר, כולן נובעים ממציאות החטא, והחטאים הם הם הסיבה שבאו לעולם כל העינויים הגשמיים הקשים, והסבל והעינוי רוחני ללא גבול, כולם הם תוצאה של החטאים שבעולם, ולכן מציאותו של יום הכיפורים המכפר על החטאים הוא היום טוב הגדול ביותר שלנו, וכשם שנבוא אל אדם בעל יסורים גדולים, ונבטיח לו כי ביום מסוים יחדלו ממנו כל התלאות ויסוריו, נוכל בוודאי לתאר לעצמינו את גודל צפייתו ליום זה, ועד כמה ייחל ליום זה בו תבוא ישועתו, ועד היכן תגיע שמחתו בבוא יום זה, כן הוא יום הכיפורים עבור כל אחד ואחד, שכן כיון שביום זה משתחרר האדם מחטאיו ומתכפרים לו, הרי יום זה הוא יום אשר ממנו יחדלו כל הצרות בעולם לפרט ולכלל, שהרי עם כפרת החטאים בטלו סיבות הצרות, ואכן 'לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים'.  

 

המשכו של האלול וראש השנה הקעלמא'י המרומם

לאחר עבודה כה מואצת בקרב חניכי התנועה הרוממה, לא פלא הוא שכך מתקבל כאן היום כיפור, ובאופן זה עומלים בו על רוחניותו, והשאיפה ביום הזה או לזכות לעומק אמיתות עבודת ה' ולהתקרב ולהשתייך ל'תטהרו' שהוא מקור הטוב, וכולל בתוכו את כל ההצלחות כולן עד בלי גבול, וההמשך הישיר של רום מעלת הימים הנוראים האלו.

ה'אלול' שקדם להם, ובעקבותיו באו הימים הנוראים, כשמיד עם הישמע התקיעה הראשונה תקיעת שופר, מורגש שינוי באוירה של בית התלמוד הגדול, המבנה הקטן שנבנה לפי תכנית מחושבת של 'הסבא' - רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל למרות שבכל ימות השנה היה הרושם שנוצר בבית התלמוד כי 'מה נורא המקם הזה', מיוחד הוא לבית אלקים וזה שער השמים, בכל זאת משנכנס חודש אלול היה המקום עם כל סביבתו נאחז חיל ורעדה ארשת רצינית נשתפכה על פניהם של בני ה"תלמוד תורה".

משנכנס אלול עברו לעולם אחר שונה לחלוטין, מה שייך אלול 'אני לדודי ודודי לי', חודש המזהיר כי הנה קרב ובא יום הדין מוכרחים לערוך חשבון נפש ובדיקה יסודית, הן במעשים הרעים והן במעשים הטובים, מוכרחים לשכוח מכל אותם צרכים גשמיים, ולהתמסר אך ורק ל'דודי', לערוך היטב את המאזן השנתי של המעשים, אל מול החובות, ואם הסיכום אינו מניח את הדעת, הרי מוכרחים לתקן.

בתלמוד תורה נראים הסנוניות הראשונות המבשרות על בוא אלול, אלו הבעלי בתים הקבועים המשליכים אחרי גוום את כל "עסקיהם" ובאים לקעלם לגדול בצל החממה הקדושה את חודש אלול בחופשה רוחנית המביאה הבראה לנפש.

 

תיאורו המרטיט של רבי אהרן באקשט

אחד מאותן דמויות שהאצילו על דמותה של קעלם, היה רבי אהרן באקשט, תלמיד מובהק של הסבא, שבא לקעלם בימי הרת עולם במיוחד כדי לומר דברי התעוררות, כשהוא מעוטף בטליתו על ראשו הוא פותח בדבריו המעוררים לבכי ולתשובה, כשהוא מגיע לשיא התלהבותו, מתנפל הוא לפני ארון הקודש, פותחו לרווחה, ומתייפח בקול רם, כולם מוצפים בדמעות...

רבי אהרן כשלעצמו כאוב ומופחד, הוא ומתאר את יום הדין בכל מוראו, את יסורי הגיהנום שיסורי העולם הזה כאפס לעומתם, וכיצד יכול בשר ודם לעבור יום דין כה חמור אם לא עם מעט דמעות, כי רק דמעות פותחות לפני האדם את שערי הרחמים, ואז נפתח לפניו שער גדול - שער השמים, 'פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם', כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן.

הוא נושא משלו ואומר בתיאור מרגש, בחזית המלחמה מקובל שכאשר חייל נופל מסמנים עליו סימן, שני מיני סימנים יש, שחור שהוא סימן של מוות, ואדום שהוא סימן של חיים, אירע מקרה וסימנו סימן שחור על חייל פצוע, באו הסניטרים והשליכוהו בין כל הגוויות, החייל הפצוע רוצה להסיר מעליו את הסימן השחור, אבל הצבע אינו נמחה, החליט על כן לשטוף את הסימן השחור בדמעות שיזלגו מעיניו - 'מורי ורבותי' פותח הוא בקול מלא התעוררות, הבה ונוריד דמעות עד שנשטוף ונרחץ מעל עצמנו את הסימן השחור, סימן המוות רח"ל.

כך חלף חודש אלול בקלם באוירה של התבוננות ופיקוח על האדם עצמו ועל מעשיו, בחשבון נפש נוקב ואמיתי שהביא לתשובה ומעשים טובים שסחף את המוני התלמידים באוירה ייחודית זו להחתם בספרן של צדיקים למילו כל משאלותם לטובה.