משנתו המוסרית של מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל ליום הדין

קטעים שטרם פורסמו מתוך משנתו המוסרית של מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל ליום הדין

 

"ליצר-הרע יש ממשלה ושגרירים"

 

גם במשאות הימים הנוראים, היה מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל מדבר, כדרכו, ללא הרמת קול והתלהבות חיצונית. דממה עמוקה הייתה באוויר. הקהל הרב שתה בצמא את דבריו והיה עושה הכנה אמיתית * ערב ראש-השנה תש"ע, אנו מביאים קטעים נבחרים מתוך משנתו המוסרית ליום הדין: "אדם שצריך לעבוד לצורך פרנסתו, עלול מאד לקרות שבמקום שהמטרה תהיה להשיג את השם יתברך, הוא הופך את העסק למטרה להרוויח כסף או כבוד. הורים שולחים את ילדיהם לרחובות כי מלאכת החינוך קשה, והופכים בזה את הפנים לחיצון. מחליפים את התכלית מטוב לרע. זה שורש כל החטאים"

 

 

"ויאמרו הנה יום הדין".

דרכו המוסרית של מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל לא הייתה בהתלהבות חיצונית ובצעקות רמות. שורש העבודה הייתה – עבודה פנימית, אמיתית, וקבלה לעתיד.

גם בשעה שהיה נושא בפני העם את משאות הימים הנוראים, היה מדבר, כדרכו, ללא הרמת קול. דממה עמוקה הייתה באוויר. השומעים היו מכל צבעי הקשת. אברכים לצד בעלי בתים, בני-ישיבות לצד תלמידי 'מרכז הרב'. ההיכל היה מלא ממקום למקום, כולל מדרגות ארון-הקודש והחלונות. הקהל הרב שתה בצמא את דבריו והיה מתכונן ליום הדין – כך, מדי שנה בשנה, בבית-המוסר ובעשרות בתי-מדרש ברחבי הארץ.

המשגיח היה אחד מאותם שרידים שלא כבתה בהם חרדת האלול. אם כל השנה היה סמל ליראת שמים, מיומו הראשון של האלול, הייתה הנהגתו מיוחדת: בתפילה היה מאריך יותר מן הרגיל, ואת מזמור 'לדוד ה' אורי וישעי' היה אומר בכוונה עצומה. למרות התנגדותו ל'תענית דיבור' וקבלות מופרזות לצעירים, באופן אישי, מהיום שבו עזב את ישיבת 'באר יעקב', היה מקפיד על תענית דיבור בימי הרחמים והסליחות.

כמי שמידת האמת הייתה נר לרגליו, הנושא המרכזי שהיה מרבה לעורר אודותיו, הוא החלפת פנימיות בחיצוניות. "זה שורש כל החטאים", היה אומר.

את השורות הבאות ליקטתי מתוך כתבי אאמו"ר הגרב"צ הכהן שליט"א. דברים ששמע מפי מורו ורבו, מרן המשגיח זצ"ל, במשך כמה וכמה 'ערבי יום הדין'. ויהי רצון שיהיו הדברים לתועלת.

 

א. בתפילות הימים הנוראים אנו מבקשים "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". וצריך להבין, כפשוטו, שלזדון, שהוא כוח הרע, היצר הרע, יש ממשלה ממש, וגם שגרירים בקרב כל אחד מאיתנו, הדואגים להגדיל את מלכותו.

הציבור הרחב אינו יודע בכלל על כוח "הזדון". אך בישיבות המוסר חינכו שהאדם נתון תחת ממשלת הרע.

קודם בואי לישיבת מיר, גם אני לא ידעתי כלל שיש "כוח הרע" בעולם. אחר-כך, כשיצאתי ממיר ושהיתי זמן רב במקום ללא תורה, הייתי חדור בידיעה זו שהרע יש לו מלוכה והוא יכול לשלוט עלי. ובכל מעשה הייתי מתבונן אם אינני מביא את עצמי להיות נשלט על-ידי ממשלתו. ולולא הקביעות היומיומית ללימוד מוסר, לא הייתי יושב לפניכם כאן.

 

ב.  סיפר לי הרב הרצברג (מח"ס "נס ההצלה") ששהה במקום נופש בפולין בימי האלול, ובקרבתו ביער שהה גם הגרי"ז מבריסק זצ"ל. ובמשך כל חודש אלול, כל היום, למד הגרי"ז שערי תשובה לרבנו יונה בקול רם שהדהד בכל רחבי היער.

אתם מבינים מדוע אני מספר זאת... ישנם כאלו החושבים שלימוד מוסר תלוי בשיטות, והם אינם שייכים לשיטה זו. במחילת כבוד תורתם, הם אינם מבינים כלל.

 

ג. אדם שצריך לעמול ולהרוויח כסף לצורך פרנסתו ומחייתו, עלול מאד לקרות שבמקום שהמטרה תהיה בכל-זה כדי להשיג את השי"ת, הוא הופך את העסק למטרה להרוויח כסף או כבוד, וזו התכלית שלו. אם מפני שאוהב כסף, או מפני שאוהב כבוד.  בזה הוא מחליף את התכלית מטוב לרע.

וכך באכילה. התכלית והמטרה של האוכל היא כדי שהאדם יוכל להיות "כלי" להשיג את השי"ת. אך האדם עלול להחליף ולעשות את האוכל מטרה לעצמה, ליהנות מהאכילה. וכך שאר ההנאות.

רבנו ישראל מסלנטר אומר: אדם שאוכל במטרה כדי שגופו יהיה בריא ויוכל לעבוד את השי"ת, אכילתו היא עצמה מצוה ומקבל עליה שכר. אך אם אוכל במטרה ליהנות מהאכילה, אזי להפך, כל מה שנהנה מתנקה לו משכר מצוותיו, ואוכל השכר בהנאתו.

 

ד. כתב הרמב"ם: "צריך לאדם שישעבד כוחו נפשו כולם, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והוא השגת השי"ת כפי יכולת האדם לדעת אותה. וישים פעולותיו, תנועותיו, מנוחותיו, וכל דבריו, מביאים לזה התכלית. עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל".

כוחות פנימיים הם: שכל להגות בתורה. לב עם אהבה להשי"ת, יראה ממנו ודבקות בו. שדברים אלה צריכים למלא את פנימיות האדם.

כוחות חיצוניים הם: אכילה ושתיה ושאר עניני העולם הזה, שהם צריכים להיות חוץ לאדם ולשמש רק בתור "כלים".

ואילו כך היה מסודר, ומה שצריך להיות בפנים היה ממלא את פנימיותנו, ומה שבחוץ היה נשאר בחוץ – "אין שטן ואין פגע רע".

אבל "כשנתקלקלו  הצינורות ונתהפכו הסדרים ונכנסו החיצונים בפנים ויצאו הפנימיים לחוץ", כלומר, האדם הפך את הדברים, ואת החיצונים שהם האכילה והשתיה ושאר חפצי הגוף עשה למטרה ותכלית והם ממלאים את פנימיותו, עליהם הוא חושב, ולהם הוא מתאווה. ואילו את הפנימיים הוציא לחוץ, כלומר מעשי המצוות, שהיו צריכים למלא את פנימיותו. הפכם להיות חיצונים. מעשים גרידא, רק לצאת ידי חובה, בלא לב ובלא כוונה.

תלמיד חכם שנעשה רב, צריך לשמור על כבוד התורה, וכבוד הרבנות. אך אם מקבל על-ידי-זה טעם בכבוד ורודף להשיג אותו, הרי נעשה מחיצון פנים.

קונים אתרוג יקר רק כדי להראות שאני משקיע כסף במצוות, נותנים צדקה רק כדי שיצא לי שם של נדיב ובעל צדקה, והופכים בזה את הפנים לחיצון.

וכל החטאים כולם סובבים סביב זה "שנתקלקלו הצינורות ונתהפכו הסדרים, נכנסו החיצונים בפנים, ויצאו הפנימיים לחוץ".

זוהי עיקר עבודת התשובה. וכאן שורש כל החטאים, בזה שהפכנו את הסדר. הפכנו את ה"כלים" שצריכים להיות חוץ לאדם, לתכלית, למלא את פנימיותנו. ואילו עבודת המצוות שלנו היא חיצונית בלי לב ובלא כוונה פנימית. איך נראים המועדים שלנו? שרים קצת, ובזה סיימנו את היום-טוב שלנו...

הילדים, שהם צריכים להיות פנימיות הבית, שנשקיע בהם מחשבה עמוקה, ושכל להתבונן להכיר את הילד, והרבה סבלנות עם דוגמא אישית. אטו מילתא זוטרתא היא להעמיד עבדי ה' מהילדים שלנו? הלא זו תכלית נעלה ביותר.

אבל אנחנו החלפנו זאת, ושמנו אותם בחוץ. ההורים שולחים אותם החוצה להסתובב ברחובות, ואינם יודעים מה מעשי ילדיהם. מאות בחורים מבתים טובים מסתובבים ברחובות, מפני שמלאכת החינוך קשה מאד והרבה מחשבה ושכל צריך להשקיע בה.

לסיכום עלינו לחשוב: האם עשינו את המצוות עם פנימיות? או סתם הרגל בלי כונה פנימית? התפילות צריכות לבא מעצם הלב! איך התפללנו? האם התפילה יוצאת מהלב הפנימי?

ב] האם אנחנו יודעים שיראת-שמים, דביקות וכו', צריכים להיות בפנים האדם?

ואם האדם כבר בנה משהו מהעולם הפנימי, האם איננו עושים תיכף פרסום לזה?

ג] האם הרצון לעשות כסף, שצריך להיות בחוץ, וכך שאר התאוות, לא נכנס פנימה?

 

ה. צריך להתפלל בציבור, כי ביחיד בודקים אם הוא ראוי שתתקבל תפילתו.  

כשאנו מדברים על אחדות איננו מתכוונים למה שהעיתונים והפוליטיקאים מתכוונים בזה. אנחנו עוסקים באחדות של כל יחיד בלבו שהוא מתאחד עם האחר. ב'ספרי' על הפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף וכו'" נתן ציור למלך שבנה את ארמונו על שתי ספינות שרק כאשר הן יחד מלכותו קיימת, אך בהיפרדן הכל מתמוטט.

בקלם תלו באלול על הקיר מאמר מהסבא בשם "הערה נוראה", ושם מבואר ענין זה שקבלת מלכותו היא האחדות.

לנו זה לא נראה עסק לאלול, כי אצלנו אלול זהו לעשות מעשים של פרומקייט, אך הבעלי-מוסר דוקא באלול הקדישו לענייני האחדות כי זהו קבלת מלכותו יתברך.

 

ו. הימים הללו הינם ימים נוראים באמת. אם מסתכלים אנחנו על השנה שעברה, כמה אסונות נוראים שאנו שומעים, תאונות דרכים ומחלות קשות ועל הכל נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים. אלא הצרה היא שאנחנו אומרים "קרה לפלוני כך וכך", זאת אומרת שאנחנו מסתכלים על כך שזה "מקרה". אבל הרי באמת זה הכל מכוח גזירת המשפט של הימים הנוראים.

והתמורות שהתחוללו בעולם. משטרים חזקים ומבוססים התמוטטו, עדיין אין אנו מבינים מספיק את משמעות הדברים. רוסיה הסובייטית וכל הקומוניזם שלא יכולנו להבין איך יוכלו לגבור עליהם, ובן לילה הכל התמוטט כבנין קלפים, איננו מבינים היטב עדיין את משמעות הדברים, אבל על הכל נחתם ביום הכיפורים.

בדרך אגב: ראיתי שמותחים בקורת על ההדלפות בממשלה, ומחפשים מי המדליף. זהו מפני שבממשלה יושבים אנשים בלא פנימיות, רק חיצוניות, וכשהכל חיצוניות צריכים לפרסם הכל. אי-אפשר לשמור סוד, אפילו סודות מדינאים וצבאיים.

 

ז. תלמידי הגרי"ס מספרים שהיה כל האלול מייחד דבריו על הקבלה של שעת נעילה. 40 יום לחשוב על כך?! לנו זה נראה מוגזם. מפני שאצלנו ה"קבלה" זהו עוד ענין של 'פרומקייט' לקבל איזה מעשה כל שהוא ודי. אבל הרי מוסר ופרומקייט הם שני דברים, והקבלה צריכה להיות מתוך חשבון הנפש כמה מלכות שמים יש בחייו ומה לעשות לכבוד מלכות שמים.

 

ח. בגמרא בראש השנה כתוב, "אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה", וברבנו חננאל הביא מהירושלמי "אם זך וישר היית אין כתוב כאן אלא אם זך וישר אתה עכשיו". וזה פתח גדול ליום הדין שאפילו אם הרשע חוטא במשך השנה, אם בשעת הדין הוא כהוגן זכה בדין, אלא אליה וקוץ בה דחטא שחוטא האדם אינו עובר ודי אלא מותיר בו רושם. והאריז"ל ידע לקרוא על מצח האדם את עונותיו.

חייבים להתאמץ ולהשתדל לעבור בלא חטא לפחות את שני ימי ראש השנה.

ודא עקא, הואיל ובר"ה יש מתח מעצם היום, ונוסף לזה גם ההשתדלות הנ"ל שלא לחטא בהם, זה מוסיף מתח, ועלולים מחמת זה לבא להקפדה וכשאנו מדברים על ללא חטא מובן שאין זה רק בחטאי בין אדם למקום אלא אף בין אדם לחברו, וכן בתפילה בשו"ע נפסק שבר"ה אפשר קצת להגביה קולו בתפילה, ויש אחד שכששכנו מגביה קצת את קולו זה מרגיז אותו כל התפילה ומעצבן אותו כך-כל, התפילה עוברת עליו בהקפדה וכעס, לכן בישיבתנו הנהגנו שהתפילה תהיה בלחש גמור, אך בבית-הכנסת האדם איננו שליט על כך וישנם המגביהים קולם, וצריך להיות בסבלנות ובמנוחה ולא להתעצבן מזה, וכן אם עושים איזה דבר שלא כרצונו שיהיה סבלן ולא יקפיד ויקבל במנוחה מה שנעשה בניגוד לרצונו.

וכשאנו מדברים על ימי ראש השנה, הכוונה היא על כל היום ולא רק שעת התפילות אלא כל היום כי מי יודע אולי ברגע זה דנים אותו. שתהיה לו זהירות מחטא: במעשה. בדיבור. במחשבה. שלא לדבר אפי' דברים בטלים, וכל-שכן דברים האסורים.

 

ט. הגרי"ז מבריסק זצ"ל אמר בראש השנה תהלים. וכששאלו אחד: הייתכן שאינו לומד גמרא ביום זה? השיבו: כשלומדים, צריך לפעמים לעיין באיזה ספר וכשקמים מהמקום הולכים לארון לקחת הספר ושבים עמו למקום, יש חשש שבאותם רגעים אולי יסיח דעת ובר"ה לא כדאי לאבד אף רגע...

 

ואם הגרי"ז, שחונך על-ידי אביו רבי חיים להגות ולהרהר תמיד, חשש אולי בכל-זאת יסיח דעת לרגע בר"ה וחבל עליו, אנו איננו בדרגה שנאמר תהילים כל היום, אך נוכל ללמוד מהנ"ל כמה חשוב כל רגע בר"ה.

 

י. בימי ראש השנה אין אומרים וידוי, למרות שהם מימי עשרת ימי תשובה. מורי ורבי, רבי ירוחם הסביר, כי בראש השנה האדם נידון על ריגול – וריגול זהו חטא חמור מאד, שאפילו הנשיא אינו יכול למחול עליו. כך בר"ה נידון, אם לא ריגל כנגד מלכותו יתברך שמסר והסגיר את מעשיו הטובים לרע בימים הנוראים כדי להתפאר ולהקניט, ואח"כ  ישוב על שאר חטאיו.

בר"ה הקב"ה בא אלינו, ממש מגיע אלינו. ואיך אנו מתנהגים כשמגיע אלינו? תקיעת השופר היא על בוא המלך שכך מנהג העולם כשבא מלך תוקעים בשופר. זכורני בהיותי בחו"ל במדינה שהיה בה מלך ובכל יום היו עוברים פלוגת חצוצרנים ותוקעים בדרכם אל המלך, וזלגו עיני דמעות בראותי עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה.

 

יא. "ונתנה תוקף... ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת".

מדוע מכונן כסאך? רק מפני שאתה יושב עליו באמת. כי רק לאמת יש קיום. כשאנו עושים את חשבון נפשנו אנו חושבים בעבירה פלונית ובעוד עבירה, אך על השורש איננו חושבים והשורש הוא האמת, שהננו חיים בשקר. האמונה אצלנו אינה אמיתית, שאילו היתה אמת היו חיינו נראים אחרת. "אמת-ואמונה", קודם שאנו מאמינים אנו צרכים לאמת זאת אצלנו.

וזה צריך להיות חשבון נפשנו. האם אנחנו עובדים באמת או שהננו משקרים בכל את עצמנו, את הקב"ה ואת זולתנו?

 

יב. כאשר אנו עומדים לעשות תשובה אנו חושבים על ביטול תורה, ועל לשון הרע שדיברנו, או על מחשבות זרות. אך זה שבלבלנו את החיצון לפנימי ואת הפנימי לחיצון איננו מחשיבים כלל לחטא שצריך לעשות עליו תשובה. אמנם מהרקנאטי אנו לומדים שזה הוא שורש כל החטאים.

עכשיו אנחנו צריכים לפתוח מחדש את ה"מחזור" של יום כיפור, ולומר מחדש את הוידוי. כעת יש משמעות אחרת לכל החטאים, שהפכנו את הפנימי לחיצון ואת החיצון לפנימי.

בלימוד המוסר עלינו ללמוד איך אנו בונים את הפנימיות, ואיך שומרים על החיצוניות שלא תחדור לפנימיות.

השם יתברך יעזור לנו שנצא מימים אלו אנשים מושלמים, ששומרים על הפנימיות שלהם, ומתוך כך תהיה שנה מושלמת ומבורכת.