טיבול פרוסת המוציא בראש השנה ובליל הסדר

"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג)

ברמ"א (או"ח סימן קסז סעיף ה') כתב שמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

בחלק זה נדון בטיבול פרוסת המוציא במלח בשני ימים טובים שנאמרו בהם דינים מיוחדים לענין פת המוציא, א. טיבול פרוסת המוציא בסוכר ובדבש בראש השנה, ב. טיבול המצה במלח בליל הסדר, שכן נחלקו בראשונים אם מותר לאכול מצה מלוחה.

 

טיבול פרוסת המוציא בדבש בראש השנה

כתבו הראשונים שבראש השנה אוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ראה בזה באור זרוע (הלכות ראש השנה סי' רנז), מרדכי (ריש מסכת יומא), רוקח (סי' רא), ראבי"ה (מסכת ראש השנה סי' תקמז), ושבלי הלקט (סי' רפג ערך מתיקה).

ועיין בלבוש (סימן תקפג סעי' ב') שכתב בדיני הסימנים לליל ראש השנה וז"ל: מנהג אשכנז מטבילין פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו. וכן הביא בכף החיים (סימן תקפג אות ד') שמנהג אשכנז לטבל פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו, ועתה גם בספרד יש הנוהגין כך.

ובליקוטי מהרי"ח כתב סמך לזה מתהילים (פא, יז) שהוא השיר של ראש השנה שנאמר בו "ויאכילהו מחלב חיטה" דהוא פרוסת המוציא, וסמיך ליה "ומצור דבש אשביעך", ובספר אמרי נועם הוסיף בזה שתיבות "דבש אשביעך" עולים בגימטריה כמנין "חדש השביעי" שהוא חודש תשרי.

 

בליל ראש השנה טובלים בדבש לתיקון חטא אדם הראשון

בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן עט) נשאל בדבר המנהג לאכול בליל ראש השנה תפוח עם דבש וגם בטיבול פרוסת המוציא בדבש ולא רק במלח כמו בכל השנה וכפי מנהג ישראל תורה, ולכאורה הרי בגמרא (כריתות ו, א) מובא, יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא ותלתן כרתי וסילקא תמרי וקרא, ומדוע הזכירו רק הני מיני, ולמה אנחנו אוכלים דבש וטובלין בו המוציא.

ויישב בדבריו, דהנה מלח ברית כרותה לו שלא יתקלקל לעולם, ולא זאת אלא שכל מאכל שנמלח במלח מחזיקו גם כן שלא יתקלקל ולא יבאש, דזה טבע המלח וכחו. אמנם טבע המלח אינו אלא להחזיק שלא יתקלקל, אבל מה שנתקלקל כבר אין במלח כח להפוך דבר ולהחזירו לטוב.

מיהו בדבש דבורים אמרו חז"ל דמותר באכילה אף שנתערבו בו רגלי דבורים והם שרץ טמא הם, והטעם כתב רבינו יונה (הובא בהרא"ש בברכות מג) דרגלי דבורים בדבש נתהפכין ונעשין היתר, ולכן מותר לאכול הדבש לכתחילה אף שרגלי דבורים נערבין בו.

ולפי דבריו, הדבש עדיף מהמלח במה שמהפך את האיסור להיות כמותו מה שאין כן המלח מחזיק ולא מהפך. והנה בראש השנה אנחנו עושים תשובה ומבקשים מחילה על העוונות. ועוד זאת שלאחר שעשו תשובה, מעבירות נעשו זכיות שגדולה תשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות ותשובה מאהבה שזדונות יעשו לנו כזכיות ומצוות, כמבואר בגמרא (יומא פו, ב) דפריך והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, עיי"ש.

ולכאורה היכן מצינו שהאיסור יתהפך להיות היתר ומצוה? ולא דמי לכל ביטול ברוב דנתבטל בדבר אחר ברוב, ומכל מקום הלא כל דיני ביטול ברוב אינו אלא שהאיסור נתבטל ומותר באכילה והולך לו שם איסור, אבל אם מצא איסור אחר חוזר וניעור ואין האיסור נתהפך כחומר חותם ונעשה מצוה, והכא על ידי תשובה אמרו דמתהפכת העבירה ונעשית מצוה.

אמנם בדבש מצינו שהדבש מהפך האיסור להיתר ולהיותו דבש ואינו חוזר לאיסורו ולכן בראש השנה שמתפללין שיהפוך לנו הקב"ה העבירות למצוות ומזדונות יעשו זכיות וכדאמר ריש לקיש שזדונות נעשות לו כזכיות ולכן מטבילין המוציא בדבש לרמז על ההיפוך מאיסור להיתר ומעבירה למצוה ומזדונות לזכיות והוא נכון בס"ד.

ולפי זה נראה נמי לומר טעם על אכילת התפוח עם דבש לפי מה שאמר דוד המלך "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי" (תהילים נא, ז), וכתיב "תחת התפוח עוררתיך" ובפרט למה שאמרו שהפרי שאכלה ממנו חוה תפוח היה, נמצא שהתפוח חס ושלום גורם התאוה, ומיהו מי שזוכה ומתקן הכל נמצא אדרבה מעז יצא מתוק והכל נעשה מצוה. ולכן טובלין תפוח בדבש לתקן הכל וכל כוונותיו יהיו לשם שמים, עכ"ד.

ועל דרך דברי המשנה הלכות נראה להטעים נפלא גם את המנהג לטבל פרוסת המוציא בדבש בליל ראש השנה, שהרי שנינו בגמרא ראש השנה טז, א דאמר רבי יהודה, מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

ובריטב"א (שם) תמה, מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן, ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר (סנהדרין ע, ב) דחיטה מין אילן הוא, דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חיטה היתה, עכ"ד.

ולפי זה כיון שחטא אדם הראשון נעשה על ידי חיטה, לכן מי שזוכה ומתקן את חטא אדם הראשון על ידי הדבש, נמצא שמעז יצא מתוק והכל נעשה מצוה, ואולי אף על דרך זה נראה שטובלין פרוסת המוציא בדבש לתקן חטאו של אדם הראשון, שחטאו היה ביום ראש השנה.

 

טיבול פרוסת המוציא בדבש ובמלח בראש השנה

בכף החיים (או"ח סימן תקפג ס"ק ד') וכן בקצה המטה (ס"ק ד') כתבו, דאף הנוהגים בראש השנה לטבול פרוסת המוציא בדבש, מכל מקום אין לבטל המנהג מהאריז"ל לטבול פרוסת המוציא במלח ג' פעמים למתק את הגבורות כידוע, ואינו מן הראוי לבטל זאת בשום סעודה וכל שכן בימים אלו.

ובשו"ת שלמת חיים (סימן רלב) כתב שלא יטבול פרוסת המוציא בדבש ובמלח בפעם אחת, דדבש עם מלח יהיה נותן טעם לפגם ואין ראוי לעשות זאת בליל ראש השנה, דהרי עיקר הטעם שהוא טובל בדבש לסימן טוב על שהוא מתוק, אלא יטבול מקודם בצד אחד בדבש ויטעום, ואחר כך יטבול במלח ויטעום.

ובסידור ישועת ישראל בפירוש דברי חיים כתב להיפוך, דקודם יטבול במלח ג' פעמים ויאכל קצת, ואחר כך יטבול את שאר פרוסת הבציעה בדבש. ובדומה לזה מובא במחזור דברי יואל,  דהאדמו"ר מסאטמאר נהג לטבול פרוסת המוציא בקצה האחד במלח, ובקצה השני בדבש, וחתך את שתי הקצוות בסכין ואכלם יחד, ועיין עוד במנהג ישראל תורה (סימן תקפג עמוד פג).

 

טיבול פרוסת המוציא בסוכר בראש השנה

בנוסף לענין זה שמטבלים פרוסת המוציא בדבש בראש השנה, יש לדון האם מותר לטבול את פרוסת המוציא בסוכר במקום במלח, שכן מצד אחד ההלכה נאמרה על טיבול הפת במלח דוקא, ומצד שני הסוכר מתוק ושמא יש בו מין סימנא טבא.

בשו"ת תורה לשמה (סימן תק) הביא שראה דבר חדש בספר הלכות קטנות (סי' ריח) שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוכר והשיב שהסוכר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא וכו', גם יש מלח מתוק ומלוח. סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו שבעלי הכימיא אומרים שבכל יש בהם מלח ובקנה הסוכר שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן הראש והאמצעים (שלהם), עיי"ש.

הרי המציא דין חדש שיועיל הסוכר בקרבן תמורת המלח, ועל פי זה כתב בתורה לשמה כי על זה סמכו העולם להניח בראש השנה על השלחן סוכר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא שרוצים לעשות זה בראש השנה לסימנא טבא.

אך בתורה לשמה פקפק בדברי ההלכות קטנות, דאין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש שיועיל הסוכר תמורת המלח בקרבן. לכן כתב בתורה לשמה שאף שבביתו מביא סוכר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא, מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה גם במלח וגם בסוכר, כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי ה"מלח" הוא אותיות "לחם", והלחם הוא סוד ג' חסדים שהם ג' הויו"ת בגימטריה לחם, והמלח ה' ספירות ג' גבורות הנמתקות על ידי החסדים, ועל ידי הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנזכר כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י ז"ל, ועל כן לפי הכונה והסוד הנזכר קשה לומר שיועיל הסוכר במקום מלח בטיבול הלחם בו, ולכן כתב שהוא מוכרח להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה.

 

באיזה ימים טובל בדבש

המנהג לטבול את פרוסת המוציא בדבש לא הוזכר רק בראש השנה, ואכן במטה אפרים (סימן תרא סעיף יח) כתב גם לגבי סעודת ערב יום הכיפורים, דנוהגים בסעודה זו לטבול פרוסת המוציא בדבש.

בספר דרכי חיים ושלום (סי' תשז) הביא שבעל המנחת אלעזר זצ"ל נהג לטבול את פרוסת המוציא בדבש בכל סעודה מראש השנה עד אחר שמיני עצרת. וכן הובא בספר ארחות רבינו מרן בעל הקהילות יעקב (ח"ב עמוד קעג) בשם מרן הסטייפלער זצוק"ל.

וראה בזה גם בילקוט הגרשוני (סי' תרה ס"ק ג') שכתב בשם ספר עתים לבינה להגר"י גינצבורג (מאמר טו במנהגי חודש תשרי עמוד ) שנהגו לטבול את פרוסת המוציא בדבש בכל הסעודות, ובערב יום כיפור ובחג הסוכות עד שמיני עצרת (ועד בכלל). וכן כתב בעל ההתעוררות תשובה (בהוספות לתורת משה עה"ת מהדורא רביעאי עמוד קכט) שנהגו לטבול בדבש בראש השנה וערב יום הכיפורים והושענא רבה.

ועוד בזה, ידוע (מפי השמועה) שמרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל נהג לטבול מראש השנה ועד הושענא רבה אולם רק באמצע הסעודה, משום שחשש להפסק בין הברכה לאכילה, מכיון שטבילה זו אינה מעיקר הדין.

 

האם מותר לשים מלח במצה

כעת יש לדון בעניני הפסח לענין מלח במצה, ובהקדם לכל זה יש לעיין בשיטות הפוסקים לענין אפיית המצה עצמה אם מותר לשים בבצק מלח, ואכן נחלקו בזה הראשונים האם מותר לשים מלח במצה קודם האפיה.

רוב שיטות הראשונים אסרו מצה זו, ורק מעט מן הראשונים כתבו להתיר, ואמנם, אף אלו שאסרו נחלקו ביניהם בטעם האיסור, יש שכתבו שיש בזה איסור שנחשב לחמץ ולכן אסורה כל הפסח, ויש שכתבו שהאיסור הוא מפני שבעינן "לחם עוני", ומצה מלוחה נחשבת למצה עשירה ולכן אין יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר, אבל בשאר הימים מותרת המצה באכילה. וכן מצינו חילוקי דינים בכמות המלח ובסוג המלח.

 

שיטות האוסרים

שיטת המרדכי, שהאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ, כפי שכתב בפסחים (סי' תקצד) שיש ליזהר שלא ליתן מלח בעיסה, והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ מפני שהמלח מוסיף חום בעיסה.

הראב"ד הוסיף, שבמצה של מצוה בליל הסדר לא יתן מלח כלל דבעינן "לחם עוני", והובאו דבריו בספר כלבו (סימן מח) וז"ל: כתב הראב"ד שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין, ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן, ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן אינו יוצא בה ידי מצה דבעינן "לחם עוני" וזו מצה עשירה היא, עכ"ל.

והקשה עליו הכלבו (שם), דצריך עיון אם נקרא מצה עשירה משום מלח, ויש מתירין, וסמכו על אותה ששנינו (פסחים לה, א) חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרינן עשאן למכור בשוק יוצא בהן ובהנהו ודאי יש מלח משום "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). אך כתב דעכשיו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצה של מצוה ולא באחרות ואין ראוי לשנות המנהג.

הריטב"א (פסחים לט, ב) הביא בשם יש אומרים דיש לחלק בין סוגי המלח, דרק מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור, אך מלח הנחצב מן ההר לא נאסר ודינו כמי פירות שאין מחמיצין. אך הביא יש אומרים שאפילו מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניתך למים ואז נאסר, עכ"ל. ועיין עוד בר"ן (שם) שמשמע מדבריו שכיון שמלח הוא מתולדות המים דינו כמים ומחמיץ.

 

שיטות המתירים

שיטת הרשב"א, שמותר לאכול מצה מלוחה, כפי שכתב בתשובה (ח"א סי' תנה, רכד ומיוחסות סי' קנג) וז"ל: מהו ליתן מלח בעיסה בפסח, באמת יש אוסרים ומביאים ראיות לדבריהם אלא שהן חלושות, ויש מתירין, ואני מן המתירין, וראיה מפורשת נראה לי ממה שכתב ותיקא שרי (פסחים לט, ב), וכן אנו נוהגין, אלא שמחמירין ואין נותנין במצה שמורה.

 

פסק הלכה

בטור (אורח חיים סימן תנה) כתב: הרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן נוהגין בכל אשכנז ואין טעם ברור לאוסרו ומכל מקום אין לשנות משום "אל תטוש תורת אמך", ויש אומרים שבלילה ראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה, וגם זה אינו, שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש אבל מלח אינו מעשיר. והוסיף הבית יוסף (שם) דעכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל.

כן פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תנה סעיף ה') דנוהגין שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק מא) דמה שנפסק שלא ליתן מלח במצה היינו קודם אפיה אבל אחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצה במי המלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בחול המועד, ומכל מקום למצת מצוה בשתי הלילות יש ליזהר.

ועיין שם שהגיה הרמ"א, שאפילו בדיעבד יש לאסור ליתן מלח במצה. אך הביא המשנה ברורה (שם ס"ק מב) מדברי האחרונים, שהסכימו דאם נתן בה מעט מלח ואפה אותה מיד (דהיינו לא כשאר מצות דקיימא לן בהו שהעסק שעוסקין בם בידים אינו מניחם להחמיץ) אין נאסר בדיעבד.

וראה בשו"ת שבט סופר (אורח חיים סימן יח) שהביא מדברי החוות יאיר (סי' תסב) שכתב, דאף על גב דבשאר מי פירות לא מקרי מצה עשירה בביטול בשישים, מכל מקום מלח שאני דלטעמיה עבידא ומרגישין טעמו אף ביותר משישים, ולכן הסתפקו הפוסקים אף במעט מלח לענין מצה עשירה (בסימן תנה). ולפי זה אף לענין ממהר להחמיץ יש לומר דמלח שאני דחריף יותר ולטעמיה עביד, ואף במעט מלח ברוב מים נמי ממהר להחמיץ ולא דמי לשאר מי פירות.

ועיין בשולחן ערוך המקוצר (סימן פז סעיף ח') דהביא שמנהגם לתת מלח במצה, אמנם נתפשט המנהג למעט במלח של מצת מצוה מהרגיל בשאר ימות השנה. וראה בשתילי זתים (או"ח סי' תנה ס"ק כה) שכתב שקצת מקרוב נהגו שלא ליתן מלח במצה של מצוה.

 

האם יש לטבל המצה במלח

אחר שנתברר שרוב הפוסקים סוברים שאין לשים מלח במצה קודם האפיה ובפרט במצת מצוה של ליל הסדר, יש לעיין אם יש חשש לטבל את המצה במלח כמו שנוהגים בשאר ימות השנה, ובפרט שאין מלח כבר בתוך המצה, שמא יש בזה סיבה יותר חשובה לטבל את המצה במלח.

בטור (אורח חיים סימן תעה) הביא שכתב רב עמרם, ויברך המוציא ויטבל המצה בחרוסת ויאכל וכן כתב הרמב"ם, ותמה עליו ג' תמיהות: א. ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה, אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש (פירוש שאינו רשאי לבצוע עד שיביאו לו מלח, באו"ח סימן קסז), לטבל במלח וכן הוא לשון הירושלמי "וטמיש ליה במלחא". ב. ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה. ג. ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא.

אכן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. והגיה הרמ"א: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח, עכ"ל. מבואר שנחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם יש לטבל את המצה בליל הסדר במלח, שיטת השולחן ערוך שיש לטבל, ושיטת הרמ"א שאין המנהג לטבל.

אמנם בסדר פסח מספר האסופות (הגדה של פסח ראב"ן ועוד, עמ' קיא) מובא בזה הלשון: "ויקח הבקי הקערה שבה המצות ובוצע המצה, ויברך עליה המוציא לחם מן הארץ וטובל אותו במלח שכן דרך עני לטבול פתו במלח, ולא יאכל עדיין עד שיבצע מן הפרוסה וכו' ויברך עליה על אכילת מצה", ובפשטות הכוונה שלחם עוני צריך במיוחד לטבלו במלח.

 

מהו נקרא "לילה ראשונה"

בערוך השולחן (שם) כתב, דמה שכתב השולחן ערוך לטבול במלח והגיה הרמ"א דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח עכ"ל. לאו דווקא לילה ראשונה, דהוא הדין לילה שנייה (חוות יאיר ס"ק ד'), אלא כוונתו חובת מצה שבלילה ראשונה וממילא דלדידן הוי שני הלילות משום ספיקא דיומא. וכן במשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב דלילה ראשונה היינו בשתי לילות ראשונות.

 

הטעם לאלו שנהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע מהמצה השלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח. ונראה דטעמו פשוט, שהרי כל השנה מטבילין את הלחם במלח ולא שנא פסח מכל השנה.

וכן הביא בספר בן איש חי (שנה א' פרשת צו סעיף לד) לענין המצה של מצוה בליל הסדר, שיטבלם במלח ג' פעמים ויאכלם בהסיבה. והוא כפי שכבר הזכרנו בשיעור לעיל שלפי האריז"ל בכל השנה יש לטבל את הלחם במלח ג' פעמים.

 

הטעמים לאלו שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות

טעם ראשון, כתב הרמ"א (שם סעיף א') דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, כיון דפת נקי אין צריך מלח. ועיין בביאור הגר"א (שם) שמביא, שמקורו של הרמ"א דאין לטבל במלח הוא מדברי הגמרא בברכות מ, א שרבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, הוציאו לו לחם, וברך רבא "המוציא" ובצע את הלחם מיד ולא המתין עד שהביאו לו מלח או לפתן, שאלו אותו אם חזר מדינו שהרי לימד שאין לבצוע את הלחם עד שיביאו מלח או לפתן, אמר להו: לית דין צריך בשש. וביאר רש"י (שם) בשש - עכוב, כמו: "בושש רכבו" (שופטים ה'), כלומר: פת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן. ומבואר מדברי רש"י שפת נקיה כגון פת חטים אין צריך לטבל במלח.

טעם שני, כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד) שאין המנהג בלילה ראשונה לטבל פרוסת המוציא במלח אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אף על פי שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל (סימן קסז סעיף ה'), מכל מקום בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה "לחם עוני" כשאינו טבול במלח (אחרונים).

אכן יש אחרונים שתמהו על טעם זה והביאו ראיה להיפך מזה מהגמרא בברכות ב, ב מאימתי קורין שמע בערבית משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, ומשמע שכך הוא בלחם עוני שטובלין במלח (ראה ליקוטי מהרי"ח מנהגי ליל הסדר עמוד כא). וכן אמרו במשנה באבות (פרק ו' משנה ד') כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. ולכן יש שכתבו מטעם זה שיש לטבל במלח.

טעם שלישי, כתב בערוך השולחן (שם) דהטעם שלא נהגו במלח הוא משום חיבוב מצוה (מהרי"ל) כלומר שאנו מחבבין מצות מצה לבלי לערב בה דבר אחר.

והוסיף הערוך השולחן וז"ל: הלבוש כתב הטעם משום "לחם עוני", ולא ידעתי אטו העני אוכל בלי מלח? וכמדומה לי שעכשיו טובלין במלח מפני שיפה יותר בטעם והוי הידור מצוה, והרמב"ם כתב לטבלו בחרוסת וחלקו עליו ואין המנהג כן, עכ"ל. עיין עוד בחק יעקב (שם, אות ד).

וראה גם בשולחן ערוך הרב (שם) שכתב דאף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל, אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה (אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין) עכ"ל.

טעם רביעי, מובא בלקט יושר על פי התוספות (ברכות מ, א) שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, עכ"ל. וכיון שפסח הוא ליל שימורים אין צריך מלח הבא להגן על ישראל.

ועיין בהגדה שלמה (עמוד ) ובהגדת מועדים וזמנים (עמוד קה) שהסבירו על פי המדרש הנ"ל בתוספות, דלטעם זה בליל שני של פסח צריך לטבול המצה במלח כיון דלא שייך בלילה השני הטעם של ליל שימורים.

טעם חמישי, מובא בהגדת חודש האביב, שכיון שטעם הטיבול במלח הוא לפי שהמלח הוא דבר המקיים ומתקיים לעולם, ואילו האכילה היא דבר חולף ככל דבר גשמי, ורק כאשר האדם מכוון באכילתו לשם שמים אז נחשבת אכילתו כדבר קיים לעולם, ולכן טובלים כל השנה הפת במלח לרמז שהאכילה היא לשם שמים והיא קיימת לעד, כשם שהמלח הוא דבר המקיים ומתקיים, אבל בליל פסח שאכילת המצה היא מצוה הקיימת לעולם, אין אכילה זו צריכה לסימן המלח (ראה בספר הסדר הערוך פרק קמב סעיף טז).

 

יש שנהגו שלא להניח מלח כלל על השולחן

ברמ"א (סימן קסז סעיף ה') כתב, דהמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג) והוא מגין מן הפורעניות, עכ"ד. ולפי זה נראה לומר שבליל פסח כיון שהוא ליל שימורים לא יצטרכו להניח את המלח על השולחן כלל.

ואכן באורחות רבינו בעל הקהילות יעקב (ח"ב עמ' קעג) כתב שמרן הסטייפלר זצוק"ל לא נהג להניח מלח על השולחן בליל פסח. ושמא נראה לומר שהוא מטעם זה.

 

הערה בענין טיבול המצה בליל פסח

בהגדת ירושלים במועדיה (עמוד סב הערה ) כתב להעיר דבר מענין, לדעת השולחן ערוך (או"ח תעה סעי' א') שצריך להטביל המצה במלח, מדוע לא אומרים בהגדה בשאלת מה נשתנה "הלילה הזה שלוש פעמים", טיבול הכרפס במי מלח, טיבול המרור בחרוסת, וטיבול המצה במלח.

ואף לשיטת הרמ"א (שם) שאין מטבילין המצה במלח בלילה זה יקשה, מדוע אומרים "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת", והרי צריך לעולם להטביל פת המוציא במלח כמבואר.  אמנם יש אומרים שאין מטבילין את הפת במלח, אלא בוזקים מלח על הפת ולדעתם אולי לא יקשה מידי.

וכתב שם ליישב עוד, דנראה שהטבלת המצה במלח לא חשובה הטבלה שאין שם הטבלה בכל התנ"ך אלא בדבר נוזל או לח. אך צריך ביאור לדעת השו"ע (שם) שגם את "הכורך" צריך לטבול בחרוסת, ואם כן ישנו טיבול נוסף. ולדעת הרמ"א אין קושיא כי סובר שאין צריך להטביל הכורך בחרוסת, וצריך ביאור.

 

טיבול המצה בחרוסת או במלח

הרמב"ם (בפ"ח חמץ ומצה הל"ח) כתב וז"ל: אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה "ומטבל מצה בחרוסת ואוכל" עכ"ל. וכתב על זה הראב"ד וז"ל: אמר אברהם "זה הבל" עכ"ל. וכתב המגיד משנה שגם הרי"צ גאות סבר דמטבילין המצה בחרוסת, ועל דברי הראב"ד כתב וז"ל: באמת הרבה מן האחרונים סברו שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו, מכל מקום לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא, עכ"ל. וההגהות מיימוניות הביא שגם בתשובות הגאונים נמצא דין זה דטיבול מצה בחרוסת, וצריך עיון במה נחלקו.

והנה דבר נאה מצאנו בזה בספר שער רוח הקודש (דף י, א) שהביא מה שכתב האריז"ל וז"ל: מי שהוא משורש קין צריך להזהר לשים מלח על השולחן, עכ"ל. וראה בשולחן הטהור (סי' קסז בזר זהב ס"ק ג') להגאון המקובל רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנא, שהביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל בענין טיבול מצה בחרוסת והביא קושיית המגיד משנה על הראב"ד שלא היה לו לההביל את הדבר, וכתב על זה וז"ל: אבל באמת כוונת רבינו רוח הקודש שלו היה, "זה הבל", מי ששורשו "הבל" אין צריך למלח ודי בלפתן, אבל מי שהוא משורש קין בהכרח שיטבל במלח ולא בחרוסת והוא ענין נפלא, עכ"ל.

 

הפתרון לצאת ידי חובת כל השיטות

הנה אחר כל אריכות הדברים בזה, אם מותר ללוש את המצה עם מלח או לאו, ואם יש לטבל את המצה במלח בשעת אכילת מצת מצוה, כתב הכף החיים (סימן תעה ס"ק יד) פתרון טוב לצאת ידי חובת כל השיטות והוא על ידי שיטבל את המצה במלח ואחר מכן ינער את המצה ויאכלנה בלא מלח.

וראה בהגדת חקל יצחק שהביא פתרון נוסף לאכול כזית ראשון בלא מלח, ואחר מכן לטבל את המצה במלח ולאכלה.

 

מנהג שלא לטבול את המצה במלח אלא לתת מלח על המצה

בעצם טיבול המצה במלח בימי הפסח, יש נוהגין שכל ימי הפסח לא מטבילין המצה במלח, ורק נותנים מלח על המצה (עיין בזמירות דברי יואל אות רפה ובספר ויגד משה סימן כד אות יח), ולפי הנראה הוא משום חומרת מצה שרויה, כי כשיטבלו את המצה בתוך המלח ישארו שם פרורים ויש לחוש שיתלחלח המלח, ויחמיץ את המצה.

אמנם מנהג זה אינו כפי שכבר הובא לעיל בשם הפוסקים, שהמנהג הוא לטבל את הפת במלח ולא לפזר מלח על הפת, כיון שיש ענין בטיבול דוקא.

 

סיכום הענין

לענין טיבול הפרוסה בראש השנה, מנהג אשכנז שמטבילין פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו. וכן הביא בכף החיים (או"ח סימן תקפג אות ד') שמנהג אשכנז לטבל פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו, ועתה גם בספרד יש הנוהגין כך.

בכף החיים (שם) וכן בקצה המטה (ס"ק ד') כתבו, דאף הנוהגים בראש השנה לטבול פרוסת המוציא בדבש, מכל מקום אין לבטל המנהג מהאריז"ל לטבול פרוסת המוציא במלח ג' פעמים למתק את הגבורות כידוע, ואינו מן הראוי לבטל זאת בשום סעודה וכל שכן בימים אלו.

לענין טיבול המצה במלח בליל הסדר, בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. והגיה הרמ"א: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח, עכ"ל. מבואר שנחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם יש לטבל את המצה בליל הסדר במלח, שיטת השולחן ערוך שיש לטבל, ושיטת הרמ"א שאין המנהג לטבל.

הטעם לאלו שנהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות, וכפי שפסק בשולחן ערוך שם, שהרי כל השנה מטבילין את הלחם במלח ולא שנא פסח מכל השנה, וכן משום שהטיבול מחשיבו ל"לחם עוני".

הטעמים שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות, טעם ראשון, כתב הרמ"א (שם סעיף א') דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, כיון דפת נקי אין צריך מלח.

טעם שני, בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה "לחם עוני" כשאינו טבול במלח (אחרונים).

טעם שלישי, כתב בערוך השולחן (שם) דהטעם שלא נהגו במלח משום חיבוב מצוה (מהרי"ל) כלומר שאנו מחבבין מצות מצה לבלי לערב בה דבר אחר.

טעם רביעי, מדוע יש שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות, כיון שפסח הוא ליל שימורים ולכן אין צריך מלח הבא להגן על ישראל.

טעם חמישי, בליל פסח שאכילת המצה היא מצוה הקיימת לעולם, אין אכילה זו צריכה לסימן המלח, ולכן יש שנהגו לא לטבל את פרוסת המוציא במלח.

הפתרון לצאת ידי חובת כל השיטות, כתב הכף החיים (סימן תעה ס"ק יד) שיטבל את המצה במלח ואחר מכן ינער את המצה ויאכלנה בלא מלח. וראה בהגדת חקל יצחק שהביא פתרון נוסף לאכול כזית ראשון בלא מלח, ואחר מכן לטבל את המצה במלח ולאכלה.