ליל שימורים

בעוד שבכל לילה נפסק להדיא בשו"ע (או"ח סי' רלט') שצריך אדם לקרות קריאת שמע על מיטתו ולברך ברכת 'המפיל' ולומר פסוקי שמירה כדי להגן שלא יבוא עליו ח"ו דבר רע (מ"ב סי' רלט' ס"ק ט'), לגבי ליל הסדר שהוא ליל שימורים כתב הרמ"א (סי' תפא' סעי' ב'): נוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן כי ליל שמורים הוא מן המזיקין. ומבוא' במ"ב (ס"ק ד') שיש גם לברך ברכת המפיל (וכן מבוא' בסידור יעב"ץ). ועוד כתב הרמ"א (בסי' תפ'): וי"א שיש לומר שפוך חמתך וכו' קודם 'לא לנו' ולפתוח הפתח כדי לזכור שהוא ליל שמורים [ואין מתייראין משום דבר – מ"ב] ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על העכו"ם, ע"ש. וכ"כ בספר מטה משה (סי' תרנה'), מנהגינו לפתוח הדלת כדי לזכור שהוא ליל שמורים ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על הגוים. ועוד להראות אמונתינו בביאת משיח כאילו אנו מצפים ומקווים ומחכים על ביאתו אף כי יתמהמה ובזכות זה יחיש ד' גאולתינו וישפוך חמתו על הגוים. ובספר ערוך השולחן (סימן תפ') הרחיב וכתב: נוהגין לומר שפוך חמתך וגו' ולפתוח הדלת כדי לזכור שהוא ליל שמורים ובזכות אמונה זו יבא משיח וישפוך חמתו על הבבליים שחרבו בית המקדש ועל כי קודם ביאת המשיח יבא אליהו כדכתיב (מלאכי ג' כג') הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני וגו' ולכן המנהג להעמיד עוד כוס באמצע השלחן וקורין אותו כוסו של אליהו ויש שהיו נוהגים לעמוד מהסיבה ולאמר ברוך הבא והכל לחיזוק האמונה כי כך אנו מקובלים שבניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל כדאיתא בפ"ק דר"ה (י"א ע"א) ולכן בעת גמר הסדר קודם אמירת לא לנו וגו' כי לשמך תן כבוד אנו מתעוררים שיתן כבוד לשמו הגדול יתברך.

שורש מנהג זה כבר מוזכר בראשונים, וכך כתב בספר המנהיג (תלמיד הראב"ד בעל ההשגות, ריש הלכות פסח): ומנהג בכמה מקומות שאין נועלין החדרים שישנים בהן בלילי הפסח, כי בניסן נגאלו ובניסן אנו עתידין ליגאל, דכתיב ליל שמורים הוא לה', לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית ואם יבוא אליהו ימצא הבית פתוח ויצא לקראתו מהרה ואנו מאמינים בזה ובשכר זאת האמונה ניגאל בעזה"י במהרה בימינו אמן. ויש סמך לדבר בכתובות פרק הנושא את האשה בירושלמי (פרק יב' הלכה ג'), ר' ירמיה ציווה שלאחר מיתתו יקברוהו עם תכריכים מפוארים ועם בגדיו החשובים ומנעליו ברגליו ומקלו בידו וישכיבוהו על צידיו כדי שיהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת המשיח ואז יחיו המתים והכל בכדי לחזק שורש האמונה,  (ע"פ פני משה שם ). ובמכילתא (בשלח) איתא, גדולה האמנה לפי מי שאמר והיה העולם, שבשכר האמנה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה שנאמר 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', מיד אז ישיר משה ובני ישראל, ר' נחמיה אמר כל המקבל מצוה אחת באמנה כדי הוא שתשרה עליו שכינה או רוח הקודש, וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו ע"ה העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמונה שהאמין בה' שנאמר והאמין בה', וכן אתה מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בשכר אמנה שהאמינו, שנאמר ויאמן העם וגו', וכן אתה מוצא שאין הגליות עתידות להגאל אלא בשביל אמנה שיאמינו, שנ' תשורי מראש אמנה, וכתיב, וארשתיך לי באמונה וגו', ויש באמונה זו שכר גדול, ע"כ.

מסופר, כי הגאון נודע ביהודה ז"ל נהג ללוות את אליהו הנביא על המדרגות אחר אמירת 'שפוך חמתך'. ואמר החידושי הרי"מ ז"ל כי אין זה הכרח שהנו"ב ראה את אליהו, אלא שהאמין באמונה פשוטה שאליהו בא לבתי ישראל בליל פסח ואמר שאמונה פשוטה זו היא מדרגה גדולה יותר מגילוי אליהו בפועל. (שו"ת להורות נתן – מועדים) 

כתב מהרי"ל (הלכות ההגדה): בליל פסח יקרא אדם בפני מטתו ברכת המפיל וקריאת שמע, אך שאר פסוקין שאומרים להצלת המזיקין לא צריך כי ליל שימורים הוא משומר ובא מן המזיקין ומטעם זה אין נועלין דלתות בתים בבריח חזק כמו שעושין כשאר הלילות דעיקר האמונה לבטוח בשמירת הקב"ה וגדול האמנה והכל לשם שמים.

ובלבוש (סימן תפא') כתב: ונוהגין בשתי לילות הללו (בחו"ל שנוהגים שני ימים) שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע שהיא חיוב משום ק"ש של שכיבה, אבל שאר ענינים שקורין להגין מן המזיקין אין צריך, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין. ובספר המנהגים (לר"א טירנא - ליל הסדר) כתב: ואין קורין קריאת שמע על מיטתו, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין לכן אין לנעול דלת הבית. המגן אברהם (סי' תפא' ס"ק ב') הביא את דברי המהרי"ל, וכתב: והיכא דשכיח היזקא לא סמכינן אניסא. ובחק יעקב (סי' תפ') כתב, ואין אנו נוהגים כן להניח פתח פתוח כי שכיחא היזקא דגנבים, ועיי"ש.

אמנם בספר בן איש חי (ש"א פרשת צו אות לח') בהלכות ליל הסדר כתב: צריך לומר קריאת שמע על המטה, עם הפסוקים הנוהגים בכל לילה, כסדר רבינו האר"י ז"ל, ועי"ש. (ועי' בספר כף החיים סי' תפא' אות יד').

בגמ' שבת (כד' ע"ב) מבואר, שבתקופת חז"ל בתי הכנסת שלהם היו מחוץ למקום יישוב, ובלילות החול לא התפללו ערבית בבית הכנסת, אלא לאחר עבודתם עד שחשיכה היו חוזרים לבתיהם ומתפללים שם ערבית, פרט ללילות שבת שבאו לבית הכנסת להתפלל ערבית של שבת. וחז"ל חששו שמא אלו שאיחרו לבוא לא יגמרו תפילתם יחד עם כל הציבור וישארו שם לבדם, ומכיון שרגילים לבוא המזיקים בליל רביעי וליל שבת, יהו אותם הנשארים בסכנה מהם לכך תקנו להאריך תפילות ערבית של שבת ולומר ברכת 'מעין שבע' בכדי שהתפילה תתארך וגם המאחרים יסיימו תפילתם ולא ישארו לבדם בבית הכנסת (רש"י שם). וגם היום לא זזה תקנה ממקומה (מ"ב סי' רסח' ס"ק כ'). אך בליל יו"ט ראשון של פסח שחל בשבת כתב הטור (וכן בשו"ע סי' תפז') בשם בעל העיטור שאין אומרים ברכת 'מעין שבע' כיון דהוא ליל שימורים ולא שלטי ביה מזיקין.