צור קשרדלג על צור קשר
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד
48 קניני התורה וביאורם
תמצית הביאורים וסיכומים למציאת הקנינים בקלות ולחזרה מהירה, הובא בסוף ספר "קנין כתר תורה" מאת המחבר הרה"ג מאיר הכהן מונק שליט"א.
בתלמוד
לומד תמיד ומרגיש תמיד שעדיין יחסר לו ידיעה בתוה"ק.
שיהא רגיל לשנות ולחזור.
שילמד מרב.
שלא יסמוך על חכמתו.
ד"ת א"א לקבל משכלו לבד.
בשמיעת האזן
שיקשיב, שאם יחסר אולי באותה שעה יפסיד דבר חשוב.
שיקשיב, כי לפעמים אפילו חסרון מלה מקלקל הכל.
ההקשבה תביא לידי הבנה.
שמיעלה יעילה יותר מראייה בספרים
להקשיב לחברים.
בעריכת שפתיים
להוציא את המילים מן הפה.
לחזור פעמים רבות.
לסכם כל ענין.
מועיל להבנה.
מועיל לזכרון.
לחשוב קודם שידבר.
השונה בקול תורתו משתמרת
ד"ת מתקיימין רק בהוצאת הפה.
בבינת הלב
שישתדל להבין בלבו.
להבין דבר מתוך דבר.
בעת החזרה ללמוד בהבנה כמו בפעם הראשונה.
בהוציאו בפה ירגיש השגיאה. אך העיקר כוונת הלב.
בשכלות הלב
שהחזרה תהיה בהבנת הדברים שמוציא בפיו.
שלא ילמד כמתעסק, אלא במחשבה.
הדברים שישכיל בלמודו:
א.להסתכל הכללים היוצאים
ב.תכלית הדברים.
ג.טעם הדבר וסבתו.
ד.על איזה יסוד הוא בנוי.
ה.סוף הענין המבוקש.
ו. ענינים המסתעפים ממנו.
באימה
שתהיה עליו אימת רבו, וגם אימת שכינה.
כשיש לו אימה מרבו הוא מקבל ממנו, ואז רואה סימן טוב במשנתו.
שלא להפסיק בדברים בטלים
לזכור שהשראת השכינה בתוך ד"א של הלכה.
לכוין שלא יטעה.
שלא יתגאה ולא יקל ראש.
ביראה
ראשית חכמה- יראת ה'
להכיר רוממות רבו וקטנות ערכו.
ועוד יותר, להכיר רוממות הי"ת ושפלות ערכו.
מורא רבן כמורא שמים, רק עי"כ יקבל וידקדק בדברי רבו.
לא לנהוג קלות ראש בפני רבו, אלא וגילו- ברעדה. (וזה טעם שבירת כוס בחופה).
בענוה
להיות שפל רוח בפני כל אדם, וכך זוכים לתורה.
ללמוד מכל אדם.
תורה מתקיימת רק במי שדעתו שפלה עליו.
ע"י ענוה ילך ללמוד אפילו אצל תלמידו.
בית הלל זכו שהלכה כמותן מתוך עונותנותן.
לא הבישן למד (שלא יחזיק עצמו גדול, וימנע מלשאול).
בשמחה
ע"י ששמח בתורה ירבה ללמדו בה.
השמחה מביאה לידי שלמות ועי"ז מקבל התורה.
שמחה מביאה לידי צלילות הדעת הנחוצה ללימוד ביתר.
מתוך השמחה מתרחב לבו ומתחדד השכל והזכרון.
הלומד בשמחה ילמד בשעה יותר ממה שילמד בעצבות כמה שעות.
צריך לשמוח בתורה שהיא שעשוע של הי"ת.
בשמוש חכמים
ללמוד באופן קבוע מרב, עד כדי להיות בביתו ולשמשו.
השמוש גורם לו התחברות לרב, ועי"ז מקבל מהרב.
ע"י השמוש רואה כל מעשי הרב ולומד מזה.
וכ"ש שעי"ז ידקדק במעשי רבו לנהוג כמותו.
שימוש הוא לסבור סברא ממנו.
שדוחק בכל מקום לשמוע דבריהם ולשמשן.
שלומד ממעשיו יותר משעוריו.
בדקדוק חברים
ע"י הדקדוק עם חבריו ילמדו לדקדק בתורה.
עיקר התורה ע"י שנים.
עם חברים מדקדקים יותר מאשר עם הרב.
כל שבוררו ומדקדק עם מי להתחבר, ואינו נמשך אחרי ברק חיצוני אלא במעלות הנפש המשובחות שבריעיו.
ובפלפול התלמידים
הפלפול הוא המביא ביותר לידי חידוד, וכן מהתלמידים הרב לומד ביותר, ומשניהם יחד תועלת הגדולה ללימוד.
שאלות התלמידים מחדדות הרב.
מפני שהתלמידים הטעות מצוי בהם וע"י שהרב עונה הוא מתחדד.
לרמוז שמיעוטו יפה ורובו קשה- כדוגמת הפלפלין במאכלים.
בישוב
לא ישיב במהרה עד שיתיישב ישוב רב בדבר.
ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה.
בישוב הדעת יוכל ללמוד כראוי.
ללמוד מיושב ואז מתיישב בדעת.
אין ישיבה אלא ל' עכבה, ולא ילמד מהלך.
בישוב הדעת ידע לסדר תלמודו כי הוא נשמת הענינים וחיותם.
בלי ישוב הדעת יש בלבול הדעת ובהילות ומתוך כך אין תלמודו נשאר בידו.
במקרא
צריך שיהיה בקי בהן כי הם היסוד אשר הלימוד נשען עליהם.
א"א לדעת המקרא אלא עם המשנה וצריך להיות בלול בשניהם.
כאן מנה הסיבות העצמיות לידיעת התורה.
המקרא והמשנה הם שני העמודים אשר התלמוד הגדול נבנה עליהם.
לימוד המקרא הוא רק בסיס לימוד התלמוד (וכן המשנה).
במשנה
לימוד המשנה בבחינת ליגרס, ואח"כ רק ליסבר.
אם הקדים בלימוד וידיעת המשנה, יהיה הפתח לפניו אל כל אשר יחפוץ בלימוד התוה"ק.
מי שיוכל ללמדה בע"פ מובטח לו שהוא בן עוה"ב.
אין כל הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות.
בטהרה
לטהר עצמו ממחשבות והרהורים רעים.
התורה הקדושה והטהורה אינה חלה במקום טומאה.
הלימוד בטהרה הוא תועלת רב להצלחה בלימוד.
במיעוט שנה
שיקום בלילה לעסוק בתורה.
אם יאהב שנה יתבטל מתורה.
השנה ענין גופני, ומרחיק השכלי (שהיא התורה).
בזכות הלמוד בלילה אין תלמודו משתכח.
לא בא אלא לאפוקי שינת היום.
א"א בלא שינה, אלא שימעט.
ע"י רבוי שנה, יתיישן שכלו.
שלא יישן הרבה בבת אחת.
במיעוט שיחה
במעוט שיחה חולין, ואם מוכרח ימעט בה.
ואפילו בענין הלמוד, ימעט בה כל מה שיוכל.
ילמד בלשון קצרה נקיה וקלה.
מרבה דברים מרבה שטות, ושתיקה סימן לחכמה.
השיחה מבטלת פעולת השכל.
לפי שהזמן יקר המציאות, לכן יקצר בשיחה.
לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.
בשיחת הרשות יאבד הזמן ויפסיד תורה הרבה.
וא"צ לומר שלא ירבה שיחה עם האשה.
כנגד כל שיחה בטלה יוצא כנגדו דבור של תורה.
במיעוט שיחה- ליצנות.
במיעוט סחורה
אין התורה מצויה בסוחרים.
מיעוט כן, אך העיקר עיסוק בתורה.
שלא יהיה בעל משא ומתן.
רק לצורך התורה כי אם אין קמח אין תורה.
במיעוט תענוג
מעוטו ורבויו רע (אפילו לעשיר שיש לו).
הרודף אחר תענוגות גופניים אינו ראוי לקנות תורה שהיא רוחנית.
מעוטו (למי שיש) יפה, כדי שיעסוק בתורה בשמחה, וריבויו קשה.
להתפלל שלא יכנסו מעדנים לגופו.
לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה.
אין ד"ת מתקיימין במי שלומד מתוך עידון.
במיעוט שחוק
מיעוט מרחיב דעת, ורבויו מרגיל לערוה.
השחוק מבטל השכל (ואין השחוק דומה לשמחה).
במיעוט מילי דבדיחותא קודם הלימוד, והם דברי חכמים וחידותם.
אחר התוכחה והעונש- מעט שחוק.
במיעוט דרך ארץ
לקדש עצמו אפילו במותר לו.
אם ע"י ד"א יגרם ביטול תורה (כגון באים אורחים) ימעט בד"א.
כל ד"א שבעולם כלול בבישנות, ולא הבישן למד.
אבל מעט בישנות נחוץ שלא ישאל את רבו בעזות.
גריס בד"א (לא במיעוט) והם מדות טובות אם אין ד"א אין תורה.
ובמיעוט ד"א זו מלאכה שיעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי.
יכלול למוד חכמות העולם הנצרכות שמיעוטן יפה.
שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק.
כל מה שדרך ב"א במנהגי המדינה נוהגים, שאם אין ד"א אין תורה.
ומצינו הרבה פעמים שאמרו "למדה תורה דרך ארץ"
במיעוט עמל הפרנסה.
בארך אפים
להתרחק מהכעס.
לא הקפדן מלמד.
שהתלמיד יסבול תוכחות רבו.
להתנהג במדה זו עם כל אדם.
ללמוד מהקב"ה שמאריך אפו.
בא לכלל כעס בא לכלל טעות.
הכעס מחליש החריצות הזכרון והגוף.
בלב טוב
לבער הלב הרע (היצה"ר) כי בלב נבון תנוח חכמה.
התורה שנקראת טוב, תמצא רק במי שהוא טוב.
מי שלבו פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון.
שיהא טבעו רך ולהיטיב לבריות.
לב טוב כולל הסתפקות ואהבת הטובים והנכונות להיטיב לבני אדם.
באמונת חכמים
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
מי שאינו מאמין אפילו בדבר אחד לא יתגלו רזי תורה.
שיאמין אמונה תמימה.
המאמין יש לו דבקות בחכמים ועי"ז יקנה חכמתם.
אך בינתך אל תשען.
שיאמין לדברי קבלה, ומה שלא יבין יתלה החסרון בשכלו.
גדולי הדורות שעסק חייהם להמשיך בדרכי מחשבתם של חז"ל זוכים לישרות, וחוות דעתם כאשר ישאל איש בדבר א'.
במדה שנעשים תלמידיהם ומתאמצים להבין דרכי מחשבתם גם דעתינו מקבלת יישור.
חסרון הכרת התבטלות לעומת רבותינו – זהו שורש כל חטאת, וכנגדה שורש הכל היא- אמונת חכמים.
ובקבלת היסורים
מרוב אהבתו לתורה לא יטרידוהו היסורים.
שיבחר לו היסורים של פת במלח וכו' ובתורה אתה עמל.
תורה נקנית ע"י יסורים, ויקבלם בסבר פנים יפות.
התורה אינה גופנית, ומשיגים אותה רק בהתמעט הגופניות והיסורים מסלקים פחיתות הגוף.
לפי שרוב הטובה והשלוה מביאין את האדם לבעוט.
יסורין ממרקין עונותיו של אדם.
ואם הוא חכם ומקבל על עצמו יסורים בעסק התורה ע"י מיעוט תענוג כו' ירויח שהיסורים עצמם יחשבו לו למצוה.
שלא יבעט בהם אלא יתלה אותם בעוונותיו.
היא מדת הסבלנות שאינו מהרהר אחר ה'.
הקב"ה מביא יסורים של אהבה לעוסק בה, כדי להרבות שכרו.
אשריו לאדם שיסורים באים עליו בגלל עמל התורה.
המכיר את מקומו
לזכור את יום המות.
שיזכור לקנות השלמות כדי שישיג מקומו בגן עדן.
שלא ישב למעלה ממקומו.
שישב במקום קבוע בבית המדרש.
שיכיר מעלות עצמו וחסרונותיו.
שיכיר חסרונותיו בתלמודו.
שידע כמה תורה חסר לו, שישאף ויהא ראוי לקבל עוד.
כמאמר הלל "השפלתי היא הגבהתי".
שיגיע בזמן לבית המדרש שלא יתפסו מקומו.
שכל הזמן יעסוק בתורה, שכך מתקיימת התורה בידו.
שיזכור את נמוקיו וסברותיו.
השמח בחלקו
לעולם לא יתבטל מלמודו בשביל חמדת ממון.
שמח שנפל בחלקו ללמוד תורה.
שהרי אף אם יושלם בתורה לא ישמח בחלקו.
בודאי אשריו כי פנה לבו מדאגת עוה"ז.
לומד מעט מעט עד שהוא בקי, ולא הרבה בב"א ושמח דהיינו ששמח בחלקו בתורה.
שולחנו גדול משלחן שרים, ולמה ייגע עוד להעשיר.
שאם דואג אינו מכוין בתורה.
העושה סייג לדבריו
עושה סייג לקדש עצמו במותר לו.
עושה סייג לדבורו, ואינו מדבר רק ע"צ ההכרח.
שנזהר בדבורו שלא יטעה.
סייג לחכמה שתיקה, ולכן זה הכרחי לקנין התורה.
ומסייג עצמו אפילו במותר לו שלא יפגע באיסורים ובגזרות חכמים.
עושה סייג לדבריו שלא יוכשלו בהוראתו.
שנמוקו עמו.
אינו מחזיק טובה לעצמו
על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך.
לעצמו לגופו אינו מחזיק בתענוגים, אבל לנפשו מחזיק טובה.
שאם יחזיק טובה לסוף פוסק מד"ת.
שכל למודו רק בס"ד. שהרי קודם לידתו בא מלאך ומלמדו.
המתגאה ומחזיק טובה לעצמו עלול לשכחה.
בלמדו יודע ומבין וזוכר שכל מה שמבין זה מתנת ה'.
אהוב
אדם אהוב כולם ירצו ללמדו.
שמיישר מנהגיו בחן בחסד וברחמים.
אהוב עושה מעשים רצויים אל המקום ואל הבריות.
אם אהוב בעיני ה' יתן לו תורתו.
אם אהוב על הבריות אז גם רוח המקום נוחה הימנו.
מחמת מעלותיו הקודמות עי"ז נעשה אהוב.
צריך להשתדל ללכת במצוות ה' כדי שהשי"ת יאהבנו.
אוהב את המקום
כי אז לומד מאהבה ויגלו לו רזי תורה.
אם אוהב ה' ודבק בו ראוי לחכמת התורה.
אם הוא אהוב ואוהב את המקום, אין מקטרג על תלמודו ונמצא תלמודו מצליח בידו.
אוהב את הבריות
ע"י אהבתו את הבריות יקרבן לתורה, ומתלמידיו יותר מכולם.
התורה לא ניתנה ליחיד, ואם אוהב את הבריות הרי הוא בכלל.
גם זו מעלה שאוהב בריות הי"ת, ורק שונא חטאיהם.
ע"י שמקרבן לתורה יש לו מצוה של זכוי הרבים שמסייעתו.
עי"כ מתכבדת התורה ומתייקרת בעיני הבריות.
משמח את המקום משמח את הבריות
מצד שמשמח את המקום ראוי לתורה.
הקב"ה שמח שיש לו בריה כזו בעולמו, וגם הבריות נהנין ממנו והתורה מתקרבת אליו.
אוהב את הצדקות
אלו שלשת הדברים (צדקות מישרים ותוכחה) הם היסודות שעליהם בנויה התורה.
שיעשה יותר ממה שהוא חייב כל מיני צדקות.
אוהב את התוכחות
לא יבעט בתוכחות רבו.
יוכיח אחרים כי למוכיחים ינעם ותבא עליהם ברכת טוב.
הוכח לחכם ויאהבך, ואם אוהב לקבל תוכחה ילמד הרבה חכמה.
שיוכיח מתוך אהבה גמורה כמו שמוכיח את עצמו.
שישמח לקבל תוכחה.
תוכחה לזולת בד בבד עם תוכחה לעצמו.
אוהב את המישרים
אינו מחניף לשום אדם.
צריך להזהר בין בלמוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר כי אם אין יושר תפוג תורה.
מתרחק מן הכבוד
לומד רק בשביל אהבת ה'.
עוקף את הדרך בכדי שלא יקומו בפניו.
מוכן ללמוד אפי' מקטנים ממנו, ובזה יקנה תורה.
אם בורח מהכבוד יורש כבוד תורה שהיא עיקר הכבוד.
שהכבוד אחד מג' דברים שמוציאים את האדם מן העולם.
אינו רודף אפילו אחר הכבוד הראוי לו.
מתרחק אפילו כשמגיע לידו כדרך שעשה שאול, ומתוך כך מוכן ללמוד מכל אדם, ולכן היא מתקיימת בידו.
ולא מגיס לבו בתלמודו
אפילו בקרב לבו אינו מתגאה בלמודו.
כל יום חושב שמה שלמד זה מעט מזעיר.
כי הצנוע בדרכיו אינו ממהר לפסוק.
כי כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים בערך אוצרותיה הגנוזים.
ירמוז שכל היגע בתלמודו בצנעה – מחכים.
כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו.
שדואג שמה יכשל בד"ת.
שאינו מתגאה בפני הבריות.
מלשון שלבו גס בה, שאינו חושב עצמו כרגיל אליה, ומחשבותיו ע"פ התורה ולא עצמאיות.
אינו שמח בהוראה
כי השמח בהוראה שוטה רשע וגס רוח.
והיינו כשיש רב במקום (הגדול הימנו).
המגיס לבו בהוראה שוכח תלמודו.
נושא בעול עם חברו.
מצטער עם חברו.
שילמד בחבורה שישא בעול התורה עם חבירו.
סובל מדותיו של חברו, אף שקשה לו.
כאשר נושא בעול עם חברו, זה מורה שהוא אדם טוב, וראוי לתורה.
זה מורה שהוא קשור אל הכלל וראוי אל התורה.
כשצריך להורות, נושא בעול עם חברו להתיעץ עמו, ואינו מורה לבדו.
מראה פנים לסברת חברו.
ואם חברו טועה מעמידו על האמת (ולא יתגאה עליו).
ואם חברו יתקוטט עמו לא יאמר לו, כדי להעמידו על השלום.
נושא בעול אפילו בדברים שאינו חייב.
מכריעו לכך זכות
כי הדן חברו לכף חובה, תתפרד החבילה.
אפילו מדה מגונה שבחברו יש לדון לכף זכות.
משתדל לחפש להכריע לזכות.
אפילו חברו נכשל בהלכה מהפך בזכותו.
מעמידו על האמת
אם חברו נכשל בהלכה יעמידו על האמת (ולא ישמח).
משתדל להביאו אל האמת.
אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת ה'.
לפעמים מביישין תלמידים בדברים קשים שיתנו דעתם לעיין יפה.
לפעמים מצערים קודם שישיבו להם כדי שישימו לבם לדקדק ולטרוח בשכלם.
מעמידו על השלום
אחר הויכוח בסופו אהבה ושלום.
ת"ח מרבים שלום בעולם.
גם מעמידו על שאר דברים טובים.
אדם שנוהג במדות אלו הוא טוב, וראוי לנחול תורה שהיא טוב.
מסקינן לא עשו ב"ש כדבריהן, אלא אחר הרוב ובזה קיום התורה.
מתיישב לבו בתלמודו
אינו לומד עראי אלא קבע.
לומד בישוב ובנחת ולא במהירות.
אחר הלמוד מתיישב בלמודו ואז יזכור.
אינו מפלפל קודם שמתיישב בתלמודו.
לתת לב לטעמו של דבר וזה עוזר לזכרון.
שוקל הסברא השכל מאד.
כאשר מלמד או דורש לאחרים, מתיישב קודם איך לומר.
שואל ומשיב
אינו שואל בענין שאינו לומד בו.
ומשיב כהלכה שיודע להקשות הקושיות הנחוצות.
העיקר שישאל, וישיב לשואלים.
וישמע מה שחברו אומר ויוסיף עליו.
השאלות והתשובות גורמות הרחבה והוספה לתורה, ואם לא ישאל לא יגיע למדרגת התורה.
שואל בענין שעוסקים בו שלא לבלבל דעת הנשאל.
אינו שואל דברי בורות או מה למעלה וכו'.
שיהא משיב כהלכה.
זו מדת החכם.
ע"י שו"ת יתחקקו הדברים בלב השומע.
שומע ומוסיף
אינו שבע מלשמוע דברי תורה, ורוצה להוסיף ולשמוע.
ע"י מה ששומע מוסיף נופך משלו.
ונבון יוסיף עוד יותר.
כ"ז שאדם ממשמש בד"ת מוצא בהם טעם חדש.
נבון מכל מה ששומע קונה תחבולות להוסיף.
שומע דברי תלמידיו, ואם זקוקים מוסיף להם הסבר.
הלומד על מנת ללמד
הוא נענה תחילה וזוכה ללמוד.
ע"י שמלמד הוא חוזר, ועי"ז יזכור.
התורה ניתנה ע"מ שילמדה לאחרים.
המלמד צריך להרים קולו, ולכן תלמודו יתקיים בידו.
ולעת זקנה כאשר ישכח, התלמיד יזכירנו.
זכות הלמוד תעמוד לו שהתורה תהיה לו קנין עולם.
הלומד על מנת לעשות
למוד לשם חידוד אינו מתקיים, אלא רק ע"מ לעשות רצון הבורא.
רק מעשה עיקר.
ע"י השתוקקותו למעשה מתחזק לשמור ולזכור מה שלמד.
המחכים את רבו
צריך שהתלמיד יחזיק רבו לחכם ואז יחשק ללמוד ממנו.
שישאל את רבו שאלות ועי"ז יחכים את רבו, ואז יחכם הוא עצמו.
כך דרכה של תורה שיחדד את רבו.
ע"י שאלתו הסכלית יתעורר הרב להשיבו תשובה שכלית.
המכוין את שמועתו
שידע עיקר כוונת השמועה ויסודה.
שאינו מקבל שמועה עד שיבין אותה.
שיהיה אליבא דהלכתא.
והאומר דבר בשם אומרו
אם יאמר בשם אומרו, ישתדל גם לחדש שיאמר בשם עצמו.
שלא יגזול התורה ממי שאמרה.
אם לא ידקדק בשם האומר גם לא ידקדק בעיקר השמועה.
מביא גאולה שמדובב שפתיו בקבר, והגאולה שעוסק בתורה בקבר.
נפקא מינא לגירסא להקשות מאחד על עצמו.
ואם מועיל לגאול הגוף (אצל אסתר) ק"ו לגאולת הנפש.
ע"י שיודעים האומר מתיישב כמה קושיות.
אינו תולה דברי רבו בעצמו.
דכשיאמרו השמועה בשם אומרה והוא אדם גדול השומע ישמע ומקבלה.