סגולות רפואיות - בצומח

תיאורו:

אחד מצמחי הבשם הריחנייםשנזכרו במקרא: "נרד וכרכם קנה וקנמון עם כלראשי בשמים" (שיר השירים ד' י"ג), ואחד מי"אסממני הקטרת. סבורים, כי הצמח הוא זה שמכונה בלטינית NARDOSTACHYS  ממשפחת הולריאנים. משרשיו ומגבעוליוהיו מפיקים את החומר הריחני. מולדתו בהרי ההימלאיםבאסיה, ומשם נפוץ דרך פרס בארצות העולם. הצמח גדל בתימן לרוב, ועשו בו שימושרפואי. כינו את הצמח בשם "ורס".

שימושיו הרפואיים:

בנרד היו משתמשים להפגתצער ולהסרת כאב לב, במיוחד על מות אהוב. הצמח היה משמש גם לעצירות ולמטרותקוסמטיות. נשות עדן ודרום תימן היו משתמשות בו כסממן יופי המרחיק קמטים. השימושים הקוסמטיים של הצמח בדוקים ומנוסים, ותוכחנה זאת הנשים התימניות שהשתמשובו בקביעות בעדן ובארץ, שפניהן היו מעודנות וכמעט ללא קמט על אף היותן זקנות.

סולנום שחור

תיאור הצמח:

צמח עשבוני חד שנתי רעיל, בעל פרי ענבה ירוקה, הנהפכת בעת הבשלתה לשחורה. חומר הרעל העיקרי הוא סולנין, הפוגע במערכת העצבים. מצוי בבתי גידול עשיריםבחנקן, במזבלות, בשדות מזובלים ובגינות.

שימשיו הרפואיים:

הסולנום השחור על אף רעילותו היהמשמש למטרות רפואיות בעיקר למחלות עור. במקרה של גרדת קשה היו מרתיחים כמות שלכ100- גרם (מלא חופן) בתוך כליטר מים במשך כ10- דקות, מסננים, ובמים האלו היומערבים חלבוני ביצה עד שנוצר קצף כעין ג'ל, ואותו היו מורחים על גוף המגרד. במקרה של כוויות היו נוטלים פירות, כותשים אותם מעט, וכן תרמילי חרובים משהיםאותם במים למשך כשעה, ואח"כ סוחטים את התרמילים והפירות, מסננים, ואתהמים היו מקציפים עם חלבונים של ביצים עד שנוצר ג'ל, ואותו היו מורחים על מקוםהכוויה. על טיפול זה היו חוזרים יום יום פעמים אושלוש פעמים, ואחר מספר ימים החולה היה מבריא לגמרי ולא נשאר לו שום סימן שלצלקת או גירוי.

כשיש כאבים חיצונייםבעצבים, היו מעסים את המקום הכואב במי עלים שבושלו.

סלק מצוי

עלי הסלק המצוי היה מכונהבפי יהודי תימן בשם "תרד", כדרך שקראו לו חז"ל, והיה משמש עלידי בישול רב לריכוך המעים ועצירות קשה.

סבונית השדה

סבונית השדה היתה מכונה בפי יהודי תימן בשם "סָבּוּנָה", והיא היתה משמת למחלות עור.

כיצד היו מפיקים סבוןממנה?

היו עוקרים את השורשים, מנקים אותם ושורפים, ומשנעשתה קלויה- היו מזקקים אותה עד שנעשית כעין מלח, ואותה היו מערבים עם מים ומכבסים.

מזקני תימן היית יכוללשמוע את הקשר בין טיפול במחלות עור לשימוש בסבוניתבדרך אסוציאטיבית. כשם שהבורית מכבסת את הכתמים, כך בודאי פעולתה על גוף האדם. ובנשימה אחת הזכירו את הפסוק: "כי אם תכבסי לך בנתר ותרבי לך ברת נכתם עונך לפני" (ירמיהוב' כ"ב).

כיצד היו משתמשים בסבונית השדה לריפוי מחלות עור?

היו נוטלים מעט שורשיםומניחים בתוך כליטר מים, משהים אותם במשך לילה, ואת מי המשרה היו מספיגים ברטיותומשפשפים במקום הנגוע.

במי משרת השורשים היו גםמשתמשים למקרה זיבת הלובן או מחלות מין אחרות הקשורות לפליטה וגינלית, על ידי הזלפתם באותו מקום.

עזרר קוצני

בפירות העזרר היו משתמשים נגד שלשול, וכשמצרפים לו את פירות שיזףמצוי- היה משמש כתרופה נגד סחרחורת. לדעת מרפא מסורתי, הבקיא בתרופות תימן, הצירוף של פרי השיזף הידוע בשם דוֹם והעזרר, מחזקיםאת הגוף וגורמים לאריכות ימים.

עירית גדולה

מפי ידידי ומדרכי יאירהר-סיני הי"ד שמעתי, שבמחוזות אחדים בתימן היו משתמשים בשורשי עיריתגדולה לטיפול בעוברי דרכים, שבאו ממסע או הולכים למקומות שונים, שבעקבותהליכתם התנפחו רגליהם, התבקעו, התקשו, נסדקו או שהעלו יבלות ואקזמה.

כיצד היו עושים?

היו עוקרים שורשים כעיןאצבעות, מסירים את קליפתם החיצונה, חותכים אותם לחתיכות קטנות ומבשלים אותםבמים למשך שעה ויותר; ובמי המשרה היו עושים אמבטיה לרגלים. על טיפול זה היוחוזרים מספר פעמים עד לשיפור.

טיפול זה היה יעיל ביותר.

עכובית הגלגל

עכובית הגלגל היא קוץ רב שנתיממשפחת המורכבים. ניתן לזהות אותו ולהבדילו ע"י גוון הפרחים וצורתעריכתם. הפרחים צבעם צהוב-סגלגל והם פורחים בחודשים מרס-מאי. הפרחים ערוכים עלקרקפות, הנישאות מראשי הגבעולים.

על פי המסורת זהו צמח "גלגל" המוזכר התנ"ך ובתהילים פרק פ"ג,י"ד: "אלהי שיתמו כגלגל כקש לפנירוח", כלומר עשה אותם כמו הצמח גלגל, שבעת הבשלת זרעיו הוא ניתק מן הקרקעבשלמות ומתגלגל ברוח.

הצמח הטרי ועליו הצעיריםטעימים לחך ויכולים להוות מרכיב בסלט או להיאכל לבדם. השורשים- לאחר התקנתם הםטעימים. "אצל הפלאחים הערביים נחשבת העכוביתלירק המאכל המשובח ביותר. עם רדת הגשמים הראשונים, כשעלי השושנה של הצמחמתחילים לצוץ מתוך האדמה, יוצא הפלאח אל השדה, עוקר את הצמח, ואת שורשו המעובההוא מבשל עם בשר ובצל" (ניסים נרקיס, המדריך השלם לצמחי מרפא).

שימושיו הרפואיים:

חמי ז"ל היה מעריךמאוד את הצמח הזה, והיה מחשיב אותו כתרופה ראשונה במעלה למערכת העיכול. בתימןהיו משתמשים בצמח לבעיות שונות של מערכת העיכול. אפשר לומר לכל סוג של מחלהפרט לשילשול.

לבחילות ולהקאות, לעצירותולגזים, לצרבת ולחומציות היו נוטלים את הצמח בעודו רך עם רדת הגשמים הראשונים, והיו אוכלים אותו. בכל הצמח היו משתמשים, הן בזרעים והן בעלים או השורשיםוהגבעולים. כשהשתמשו בשאר חלקי הצמח, היו שולקים אותו ואח"כ שותים את המרתח.

הצמח גם היה נחשב כמרפאמחלות כבד. כיצד ידעו "לזהות" מחלות בכבד זהו סיפור בפני עצמו, שעליו תוכל לקרוא במבוא.

עלש מצוי

בעלש מצוי היו משתמשים להגברתהתיאבון, לניקוי מערכות העיכול ולחיזוקה, לחומצות בקיבה ולחיזוק פעילותהכליות.

מתי החליטו המרפאיםהתימנים שצריכים לחזק את הכליות?

כאשר היה לחולה דלקתבדרכי השתן, המתבטאות ביציאה תכופה, בצריבה, בקשיים בהטלת שתן, בבריחת שתן, בכאבים עמומים או חדים בכליות, בירידה תכופה בפעילות המינית וכדומה- היואומרים שאדם זה צריך ליטול מוצרים שמחזקים את הכליות, והיו נותנים לו כל מיניצמחים, שהמשובח שבהם הוא הזענגויל.

העולש בפי יהודי תימןמכונה עולשין כלשון המשנה, וגם הִנְדְבָּאבפי מקצת העם.

עראציל

ער אציל, הידוע גם בשםעלי דפנה, היה נחשב יחד עם רוטה כמרכיב טיפוליבסיסי לכל בעיות הגב, הפרקים והשרירים, אצל מטפל ערבי שאזכירולהלן.

מפי זקן בא בימים דליתי, שבמחוז חביל היה ערבי כפרי, שהיה נחשב כמומחהלבעיות גב ופרקים, שרירים תפוסים, נפיחויות ברגלים ועוד מרעין בישין.

כל הנכנס אליו היה יוצאאדם חדש. לא היה ידוע במה היה משתמש כדי לרפאות את החולים. מה שכן היה ידוע, שהוא היה עושה "תַּהְבִּילֶה" (=מרחץאדים) לחולה עם צמחים בלתי ידועים לו, מרכך את הגב והפרקים, ואח"כ לוקחעלי סרפד יבשים או טריים והיה חובט את גב, הירך או כל אבר אחר, ולבסוף הי מורחשמן שהיה עשוי מרוטה ומעוד צמח עגול בצבע זית או שחור, ונותן אבקה מוכנה משרפיםשונים כמו מַסְטִיקָה לוּבַּן ועוד. הוא היה מבקשלהרתיח כפית אבקה בתוך צ'יני קטן (כד קטן המכיל ככלהנראה כשלוש כוסות) ולשתות יום יום שלוש פעמים. לאחר כמה ימים האדם היה בריא וחדש עוד יותר ממה שהיה בעבר. "זה ראיתי במועיני" הוסיף אותו זקן "ועל זה אני יכול להעיד".

אני חושב, הוסיף אותוזקן, שהם היו פרות אַלְעַ'אר, או אלעַ'רְעַ'ר.

כששאלתיו: באיזה צבע הם? השיב: צורתו מִתְלאל זֵיתוּן.

ללא ספק הצמח שממנו הפיקאת השמן הטיפולי הוא ער אציל ולא ערער שצבעו כתום-אדום ועגול. שמן זה גם כיוםברפואה המודרנית משמש לטיפול בפרקים כואבים, כאבי גב, ראומטיזם ועוד, ואופןהכנתו היא זו אשר מעלה את דרגת האיכות שלו.

ערבה לבנה

מחמי הרב שלמה צפרז"ל שמעתי מספר פעמים ש"ערבה" גימטריה "זרע", ואי לכך אשה שלא נפקדה היתה נוטלת עלים וענפים של ערבה, עושה מהם תה, ואותו שותהיום יום פעמיים ביום עד לתוצאות ברוכות. הטוביםביותר הם עלי ערבה שעשו בו שימוש מצוה בארבעתהמינים בלולב, או בחיבוט הערבה מפני סגולתם.

בעלי ערבה השתמשו גם לבטןרכה, זאת אומרת נטיה לשלשול, וכן מי שסובל מהגרתשתן בלתי מספקת.

על פי מידע בלתי מאוששהשתמשו בו גם כמרתח לטיפול באקזמות או בסדקיםברגלים. דרך טיפולית זו נמצאת יעילה מאוד לטיפול בתרכיז עלי ערבה וענפיםלטיפול באקזמות של הידים והרגלים בצורת אמבט.

פיגם מצוי

בתימן כינו את הפיגם בשם "רוטא". הצמח שימש למטרות קוסמטיותוכסגולות הגנה מפני עין רעה ומרעין בישין. את הכלות והחתנים, היולדותוהתינוקות היו מקשטים בצמח הפיגם על ידי נעיצתם בגורגושובדש הבגדים או היו נותנים להם לאחוז בצמח, כדי שלא ישלוט בהם עין הרע, והרוחות רעות ירחקו מהם.

ברוטה היו משתמשים גם לבשמיםוהבדלה וכן להצהלת הפנים על ידי סחיטת המוהל ומריחתועל הפנים.

לעינים מטושטשות היו סוחטיםזרעים, ואותו היו מטפטפים לעינים (עפ"י יחיא אקצע') או היו נוטלים מעט מי פלורגניוםריחני ומעט מי רוטא, מערבים, ומעסים קלות את שמורותהעין, ויש גם שמטפטפים.

תרופה זו יעילה מאוד להרפית שמורות העינים ולמיקודהראיה.

השדאב היה פופולרימאוד לטיפול בכאבי אוזנים של ילדים קטנים. ילדיםשסבלו מכאבי אוזנים- היו נוטלות אמהותיהם שדאבולזאב ומרתיחות אותם במעט שמן, ואת השמן הזה בעוד הוא מעט חם היו מטפטפותלאוזן, בכל פעם שתים עד שלוש טיפות. טיפול זה היה יעיל.

במקרה של כאבי ראש היונוטלים ענפים, עלים ופרחים, חותכים אותם לחתיכות קטנות, שמים אותם ברטיות, ומצמידים למצח. יש שהיו נוטלים מעט שמן שדאב והיו מעסים בעדינות את הצדעים עדלהקלה.

מקדמא דנא שמן זה היה משמש לעיסוי גב ומפרקים כדי להרחיק מהם אתהכאבים. שמן זה היה ראשון במעלה לטיפול בהתקררות.

במקרים של הרעלות קיבה, הרופאים המסורתיים היו משתמשים בעלי שדאב רתוחים לטיפול.

פְּלַרְגוֹנְיוּם ריחני

הצמח פלרגוניום היה חביבמאוד בעיני יהודי תימן. הם היו מכנים אותו בשם עוּטְרָה. בתימן היתה תעשיה להכנת בושם ריחני ממנו, שבו היו משתמשים גםלמטרות רפואיות.

שימושיו הרפואיים:

עלי פלרגוניםמעורבים בפיגם, אזוב, כורכום ומלח היו משמשים בקרביהודי תימן לטיפול בדלקת הרחם וחום גבוה (ניסים קריספיל, המדריך השלם לצמחי מרפא).

מי פלרגוניםוורדים היה משמש כרטיה לדלקות עיניםע"י הנחתם על שמורות העין. היו משתמשים בו גם למטרות קוסמטיות. בו היומשתמשים לנקות הפנים מכתמים ולרחיצת שיער כדי לחזקו ולהבריקו. נשות תימןבמחוזות שונים היו מאמינות , שמי הגרניום גורם להברקת השיער ולהחלקתו, ויששהיו מערבבות אותו עם עלי הדס ואשחר על מנת למנוע את המשך הלבנת השיער.

נשים שרצו להרחיק מעצמןאת ריח הפה, היו מגרגרות בו מספר פעמים ופולטות, ואח"כ לועסות כפתורי צפורן או קנמון.

פואה מצויה – RUBIA TIKTURA

סגולותיה הרפואיות של הפואה

הפעם נקדיש את מאמרנואודות צמח הפואה המכונה בפי יהודי תימן ובפי, להבדיל בין טמא לטהור, הערביים, פֻוָה. עיקר התיחסותי הוא לצמח פואה מצויההנקרא בלטינית RUBIA TENUIFOLIA , ולא לפואת הצבעים המכונה RUBIA TIKTURA , אשר גם היא בדומה לפואה מצויה, יש בה סגולות מרפא כמעט דומות, אלא שבכל הקשור לפוריות היא חלשה, כל זאתבהמשך.

תיאור הצמח:

מטפס רב שנתי ממשפחתהפואתיים, בעל פרחים שצבעם ירוק-צהבהב, הערוכים בתפרחות קצרות, ויוצאות מחיקיהעלים. פריו- ענבה כדורית קטנה, המשחירה לעת הבשלתה. הוא גדל בכל ימות השנהבאזורי הגליל, הגולן, החרמון, הכרמל, ובמיוחד בחורשים שמבדילים בין הגלילהתחתון לעליון. עליו גלדניים, משוננים בשפתםומסתיימים בחוד קצר.

פולקלור ומסורת

מקדמא דנא גידלו צמח זה כגידול חקלאי על מנת להשתמש בשרשיו לצבע, ולהשתמש בפירותיו למטרות שונות. יעידו על כךהמשניות במסכת שביעית פ"ז משנה ב' ובפ"המשנה ד', ששם מדבר אודות צמח זה לענין שביעית, אםנוהג בו דין שביעית אם לאו, וכיצד עוקרים את הצמח הזה ומשתמשים בו בשביעיתלמטרות שונות; והמשנה במסכת שבת פ"ט משנה ה' לעניןשיעור הוצאה מרשות לרשות כדי להתחייב בשוגג קרבן חטאת ובמזיד מיתה: "איסטיס ופואה כדי לצבוע בהםבגד קטן". בצמח זה השתמשו גם כקמיע וכסגולה, וככל הנראה נגד מחלת הנפילה. זכר למסורת זו נראה בדברי הרמב"םבפרקי משה מאמר כ"ב דף 270 "שורש פאוניה (=פואה, ראה בביאור שמות הרפואה להרמב"ם אות פ' 304) אם יקשר בדבר ויתלה על צוארו של הנער הנכפה יבריאהו וכבר ניסו זה ובחנהו".

הרמב"ם החשיב מאוד את הפואה, וראה בה סם חם מהסמים החמים ביותר (ראה מאמרכ"א עמוד 255).

הפואה עשירה מאוד בסידןובהמרצת העצמות לייצור כדורי דם אדומות, זאת אומרת טובה היא נגד אנמיה וחיזוקהעצמות וכן נגד אוסטיאופרוזיס. הפואהמכילה כ40%- סידן, ומספיקה כמות של 1.5 גרם ליום בכדי להיות בטוחים, שקבלנו אתהמנה היומית. הקליטה שלה היא גבוהה במיוחד, ועל כך יעידו עצמותיהם של כתהאיסיים שנמצאו במערות קומראן והיו צבועות באדום, מפני שהשתמשו בצמח זה כדילחזק את עצמותיהם.

יהודי תימן השתמשו בצמחזה למטרת פוריות, מעיד על כך יחיא אקצ'אע, שהיטיבלהכיר את הריפוי בתימן, במיוחד בעירו צנעא, בספרו "מדע הריפויבתימן" דף ל"ג אות נ': "נשים שאין מקבלות הריון, לא מתעברות, ויש שרשים של עץ באדמה וקוראים לשרשים בערבית פֻּוָה, וממנה משתמשים לצבוע כל מיני אריג צובע אדום עלאש ומים מבשלים וצובעים, לכן האשה שמעוניינת לקבלהריון משתמשת במים של הפוה עם חמאת בקר, מערבבת יחדושותה כמה פעמים בבוקר לפני האוכל וזה מועיל".

מידע זה, שהוא לא יסולאבפז, אמת ויציב, והוא יעיל ביותר, כפי שהעידה אחת האחיות בפתח תקוה שהשתמשה לצורך פוריות בצמח זה ובקליפת ערבה, לחמיהיקר הרב שלמה צפר ז"ל. חמי הביא את דברי יחיא אלאקצעבספרו "רפואות תימן", והוא הגביל את השימוש רק לתקופת הוסת עד ליוםהטבילה, שזה בד"כ תקופת הביוץ.

הוא מביא בספרו, שבצמח זההשתמשו למניעת כאבי וסת ולתקופת הבלות. הוא מציע להשתמש בשיעור שתי כוסותליום. הוא מוסיף: "ויהיו רגועים כי זה החומר מרגיע, ומי ששותה מזה התמציתיהא במצב רוח מרומם, זהו שקבלתי מכמה זקנים וזקנות מזקני תימן הי"ווכמבואר לעיל".

נשים חיוורות, שנראותאנמיות, היו מציעים להן להשתמש כתה מצמח זה על מנת להשיב את הסומק הטבעיללחיים. בפי זקני תימן הכפריים, היה שגור "אַלְפֻוָה ביזידאלדם"- הפואה מרבה את הדם.

מסורת זו- ללא ספק יש להערך אמיתי ומדעי. גם כיום ברפואת הצמחים משתמשים ברוביה טיקטורהנגד אנמיה. ככל הנראה ריבוי הסידן שבו עם הברזל וחומרים בלתי מזוהים ראוייםלהצטרף על מנת לפעול נגד אנמיה.

בקליניקה שלנו ניסינומספר רב של פעמים להשתמש בפואה נגד אנמיה, ותמיד היתה הצלחה גדולה. AENEMIDAN- התרופה הפיטו הומיאופתית של קליניקה "מאורהטבע" עשויה על בסיס פואה.

RUBIATIKTURA בפוטנציה של D3 או CH3 עםצמחים אחרים עושה נפלאות בריפוי מחלת הנפילה ובהקלה רבה במקרה של פרקינסון, כמובן עם מספר מרכיבים אחרים.

בצמח הפואההשתמשו בתימן גם למטרות קוסמטיות וגם לצביעת בגדים, בנוסף לתרופות הנ"ל.

צמח הצבר בין יהודי תימן

הצבר, על אף מוצאובאמריקה, מצא את דרכו בכל חבל המזרח התיכון, ואף לתימן הנחשלת הגיע. בפירותהצבר לא נעשה שימוש רב בקרב יהודי תימן, על אף שהוא חביב עלינו, אנו ילידי ארץישראל.

בתימן השתמשו בפרקי השיחהבשרניים לטיפול בכאבי גב. יחיא אקצ'ע בספרו "מדע הריפוי בתימן" מספר, שאת פרקי השיח היו מנקים מקוצים, חותכיםמספר חתכים לרוחב הפרק, מחממים על האש עד שנתרכך, שמים על גב הסובל, ואחר מספרדקות חובשים.

בדרך שונה אך קרובה היהמשתמש ערבי אחד בתימן, שיצא לו שם של מומחה בריפוי כאבי גב. זהו תוכן הריפוי: את החולה היה משכיב אותו ערבי באוהל חמים, נוטל אגודות של סרפד קוצני , וחובטבהן על גב החולה ועל אזור המפרקים; מורח במהירות רבה תוך כדי עיסוי מהיר שמןשדאב (=רוטא) כשהוא מחומם מעט; משהה את החולה בתוךהאוהל למספר דקות כאשר הוא מכוסה, ותוך כדי שהוא מוודא שהאוהל סגור מכלפינותיו כדי שלא יתקרר ומחלתו לא תגבר; אח"כ היה מניח את עלי הצבר על הגבתוך כדי חבישה.

שיטת טיפול זו היתה יעילה מאוד, וכמדומה שלא היה יוצא שום מטופל מבלילחוש בריפוי, אם מעט ואם הרבה.

יהודי תימן היו עושיםשימוש גם בג'לטין של הצבר. עיקר השימוש היה למחלת הגזזת. כיום אנו יודעיםשג'לטין זה יעיל מאוד לטיפול בעצירות ולהמרצת פעולת מיעים.

לא ניתן להבין את סודפעולת הג'לטין על המעים, בזמן שהפרי עצמו גורםלעצירות קשה עד כדי חסימת מעים, אך זו עובדה.

אכילת תמרים וג'לטין זהעל קיבה ריקה, ואח"כ שתית גביע יוגורט עיזים, פועל ישועות אף על עצירותקשה וכרונית. הכמות הרצויה היא שתי כפות ג'לטין. על מנת לקבל ג'לטין זה עליךלחשוף את תוכנו הבשרני, למעוך אותו ולקבל ג'לטין טרי. עם ג'לטין זה יכול אתהלהשתמש גם למקרים של כויות שמש או כויות רגילות, פצעים עם מוגלה, עור מודלק, ובשימוש פנימילהקלה על טחורים.

צלף קוצני

הצלף הוא שיח קוצני, שגובהו 1-2 מטרים, בעל עלים עגולים בשרניים ומכוסה שעוה, שמחיקםנישאים קוצים מעוקלים. תקופת הפריחה היא באמצע חודש ניסן. בצלף מבחינים בשלושחלקים עיקריים, המשמשים למאכל והם: תימורות, אביונות וקפרס. במסכת מעשרות ישנה מחלוקת לענין מעשרות, אם כלהחלקים הללו מתעשרים, על אף שמבחינה בוטאנית התימורות והקפרסאינם פרי. "רבי אלעזר אומר: הצלף מתעשרתימורות אביונות וקרפס, רבי עקיבא אומר: אין מתעשראלא אביונות מפני שהן פרי". (מעשרות פרק ד' משנה א').

תימורות הם ענפיו הצעיריםשל הצלף, המלבלבים באביב, ועיקר שימושם היה בעבר וגם בין ערביי ארץ ישראלהכפריים בתיבול מוצרי חלב, חמאה ולבן. הטעם העדין בחריפותו גורם להדגשת הטעמיםשל מוצרי החלב. התימורות מכונות בפי ערביי ארץ ישראל לַבְּלוּב אֶל קַבָּר.

האביונות הם פירות הצלף, ומכונות בפי ערביי ארץ ישראל חָבּ אֶל קַבָּר. ערביי ארץ ישראל לא השתמשו בזה, פרט לשימושים רפואיים, ואילו יהודי עדות המזרח פרט ליהודי תימן השתמשו בהם גםלאכילה. ככל הנראה, שימוש זה ממשיך את המסורת המקובלת על ידי אבותינו התנאיםוהאמוראים.

הקפריסין הם פקעיהפרחים הסגורים.

הן האביונות והן הקפריסין טעמן מריר, ולצורך הפגת מרירותם השרו אותם במיםובמלח או בחומץ. ככל הנראה עיקר השימוש היה בקפריסין, ולצורך זה גדלוהו כגידולחקלאי. הראיה לכך הוא המשפט "והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא".

בתימן לא השתמשו כלל בצלףלאכילה, ועיקר שימושו היה לרפואה.

יהודי תימן כינו את הצמחבשם "כַּבָּר" בדומה לערבים שכינו את הצמח בשם "כֻּבָּר". שם זה הוא שיבוש השם הלטיני CEPERS והשםהאנגלי CAPER. טעות זו נובעת מאחר שהערבים אינם יכולים להגות את האותפ"א כתקנה. כינוי אחר לצלף הוא לַצַ'ף, השומראת השם צלף.

עיקר שימושו הרפואי בתימןהיה נגד כאבי שינים. אדם שהיה חש בשיניו, היו לוקחים ענף של צלף, שורפים אותוונותנים לסובל לשאוף את העשן תוך כדי התמקדות על מקום הכאב, ואחר כמה שאיפותהיה יורק הסובל את העשן, ואח"כ חוזר על סגנון זה שוב ושוב עד שהיו שיניומתרפאות ומתחזקות. כך סיפר לי מורי חמי הרב שלמה צפר ז"ל, והוא העיד שהואראה במו עיניו את הטיפול הזה בבית אביו.

שיטה אחרת לריפוי כאבישינים היתה בלעיסת עלי הצלף או בגירגורחומץ בן יין, שהושרה בו הצלף.

עוד שימוש חשוב שנעשהבתימן הוא לחיזוק כח גברא. העיד לי יהודי זקן, שהגיע לגיל שמונים שהוא עדין בשיא אונו, כיון שהוא השתמש בצלף באופן קבוע מאזשנות העמידה שלו. כששאלתי אותו כיצד עשה זאת, הוא מאן בכל עוז להשיב לי. אחר שיכנועים רבים ודברים המתקבלים על הלב פתח לי את סגורליבו תוך כדי בקשה שלא אגלה לאף אחד את הסוד שמתגלגל במשפחתו במסורת.

כשתמהתי על בקשתו, וכמוכיח בשער הוכחתי אותו, על כך שהוא מונע טוב מאחיו ובני עמו ובכך חוטא לה', כיון שמידע זה יקבר עמו במותו, הסכים לומר לי את סודו ולפרסמו. בכל יום ויוםמאז פריחת הקפריסין (הפרח היפה של הצלף) הוא ממסמסבידיו ומשפשף את הפרח, וכשאין פרח אז את לבלוב הצלף באזור התחתון של עמודהשדרה, בפי הטבעת ובאותו מקום, ובתקופת החורף; כאשר הצלף נעלם, הוא משתמש בשמןשבשל בו עלי צלף, ושמר אותו באותו אופן.

הוא הזהיר שאין להשהות אתהעלים והפרח זמן רב באזורים אלו, כיון שהם עלולים לגרום לכעין כויה.

השימוש החשוב ביותרשקבלתי הוא לחיזוק הברכים והסחוסים.

יהודי זקן בן שבעים, שראיתי אותו עומד על ברכיו מבלי להראות שום סימני זקנה ספר לי, שבכל יום הואמושח שמן שמעובד עם צלף וצמחים אחרים את אזור הברכיים והגב התחתון, ועד היוםאינו סובל משום כאבים ומיחושים, לא בברכיו ולאבגבו.

כיצד הוא מכין שמן זה?

הוא קוטף פרחים ועלים שלצלף, דוחס אותם לתוך צנצנת, ואח"כ ממלא את הצנצנת שמן זית מאיכות טובהושם אותו לנגד השמש למשך שבועים, מנער אותו בכליום, ואח"כ מסנן ושומר את השמן לעת הצורך.

כדרך זו עושה גם עם צמחההדס וגם עם צמח הרוטא. משלושתם הוא מכין שמן, ומחשתמש בכל יום, במיוחד אחר מקלחת חמה.

הסבר מעניןנתן לי יהודי זה: "אחר מקלחת איבריך רופפים, העצמות מתרחבות, והשמן שאתהמחדיר נכנס ישירות לתוך העצמות, כעין מה שאמר הכתוב 'וכשמן בעצמותיו'".

פָרָג אַגָסָנִי

בפרג אגסני, המכונה בפי יהודי תימן "כִשְכאש" או "אַבּוּ אָ-נוּם", הידוע כמקור לאופיום, היו משתמשים לריפוי שעלת. היו נוטלים זרעי פרג, מרתיחים אותו בחלב ושותים אותו. טיפול זה היה יעיל. יהודי עדן היו משתמשים בו לטיפול בסינוסיטיס ע"י לעיסת השורש, להבאת שינהלתינוק ע"י הנחתו תחת הראש, ולהשחרת השיער וחיזוקו ע"י סחיטת מימיוועירובם בשמן זית. הסגולה להבאת שינה לתינוק היתהמדהימה ביעילותה. לפי עדות יהודי עדן ולפי עדותו של הרב יוסף ישועה עדני בספרו "נחלת יוסף" היתה השינה תוקפת את התינוקמיידית.

צפצפה מכסיפה

נסים קריספילמספר, שיהודי תימן משתמשים בתערובת של עלי אקליפטוסוצפצפה לטיפול בעקרות. מידע זה לא אומת. יתכן שיהודי תימן הראשונים, שהגיעובשנת תרמ"ב, ובניהם אחריהם עשו שימוש זה.

צתרה ורדה

הצתרה היתה מכונה בשם "זַעְתַּר רוֹמִי" או "זעתר אַל-חַמִיר", והיתהמשמשת כתבלין. היו מכינים ממנו תה לטיפול בכאבי בטן, להרגעת העצבים, לפתיחתמערכת הנשימה, לכאבים בלב ולחיזוק מערכת החיסון.

ככל הנראה, המקור לשימושבצתרה כתרופה לכאבים בלב מקורה בדברי חז"ל מסכת עבודה זרה כ"טע"א: "אמר רב אבא: אסמכתא דלבא מאי אסוותא? מיותי כמונא, כרוויא, וניניא, ואגדנה, וציתרי, ואברתא ללבה בחמרא. וסימנך: ויין ישמח לבב אנוש".

קורנית מקורקפת

בקרב יהודי תימן הילכהמסורת, ששתית מירתח קורנית מחזקת את הלב. סקריםשנערכו אודות הצמח מלמדים על תוצאות טובות לטיפול במחלות לב שונות.

הצמח היה משמש כעזרהראשונה לטיפול בכאבי שינים חריפים. לצורך זה היו לועסים את עלי הצמח כפי שלעסו קאת, והיו פולטים את השארית.

דן פלביץ' וזהרה יניב בספרם "צמחי המרפא של ארץ ישראל" מספרים, שבעלים הכתושיםהיו משתמשים לטיפול בכוויות ולשיכוך כאבי עקיצת עקרב. מרתחמעלי קורנית היה מומלץ לשטיפת הרחם ולריפוי דלקות. בעלים ראו סגולות מרפאלשיעול, להצטננות, להסדרת הנשימה ולריפוי תחלואי מערכת העיכול.

הצמח היה משמש גם לריפויכאבים ברגלים.

כיצד היו עושים?"לוקחים קצת עלים ושוחקים אותם היטב ומערבים בין זה שמן זית ומלח, ומורחים על המקום הכואב, ולפעמים עושים כמו תחבושות אם יש נפיחות ברגלים אובחלקי הגוף, וחובשים המקום עם העלים בתוספת שמן וקצת מלח, ומשאירים למשך כמהשעות אם זה ביום, ואם זה בלילה אפשר להשאיר התחבושת כל הלילה, והכאב יוסר, ותראה פלאות". (רפואות תימן ח"ב ערךקורנית)

קַחְוָן מצוי

יהודי תימן כינוהו בשם אַקַחְוואן. בקרקפות הצמח עשו שימוש לשטיפת הפה ולריפוידלקות בחלל הפה, חניכים או התנפחות בו. היה משמש גם כאמצעי להגרת השתן ולריפוידלקות בכליות, ולדעתם שימוש מתמיד ורב בו יפה להרחקת אבנים בדרכי השתן או הכליות. היה נחשב כצמח שמחזק את המח, מרגיע עצבים, נוגד כאבי ראש וסחרחורות, מחזק את הזכרון ומחדד את השכל.

רִבַּס המדבר

בשורש רבס המדבר, שכינוהו יהודי תימן בשם "ראוונד", עשו שימוש לריפוי דלקת ושטפי דם בריאה, להסדרת הנשימה, להסדרת פעולת הכליות ולהמסת אבני כליה על ידי בישול שורשיםבמים וסינונם. שתית שלוש כוסות מירתח ביום היה נחשבכמספיק לריפוי מחלות אלו. באותו אופן היו משתמשים לטיפול בטחול, אלא שהדרך היתה גם בשימוש חיצוני ע"י הנחת רטיות על מקוםהטחול.

כשהיו אנשים מתלונים על עיכול רפוי, שהיה גורם לגזים, אוכל "תקוע" ורפיון בסוגרי הקיבה והחלחולת, היו מרפאים המסורתיים מציעיםלו טיפול יעיל, שיפה הוא גם כיום, וכדאי לאמץ אותו. יש ליטול שורשים ולבשלאותם במשך כשעה, ואח"כ להוסיף חומץ יין ולשתות בכל יום כחצי כוס שלושפעמים ביום. בדרך זו היו מטפלים גם בשטפי דם פנימיים.

ריסוק ריבס, פיזור חינהבתוכו ועירוב חומץ- היה משמש כרטיה לריפוי גרב אועור סדוק ומבוקע מחמת הליכה.

רְגֵלַת הגינה

רגלת הגינה היה מכונה בפייהודי תימן רִיגְ'לֵה, והיה משמש כירק חי לאכילה אובתוך סלט. טעמו הוא חמצמץ ועדין, והיה נחשב כצמח חשוב לריפוי וניקוי דרכיהשתן.

יש שהיו משתמשים בו לכאבישינים או דימום בחניכיים על ידי לעיסת העלים ופליטתם. הוא היה נחשב כצמח מרפא, שמזקק את הדם וממית תולעים שבמעים.

דרך טיפול יעילה בגרדתנעשה על ידי סחיטת מוהל הצמח מהגבעול והעלים, ערובןבלַבַּנה של עיזים ומריחתם על הגוף. דרך זו היתה משמשת גם לטיפול בפטריות, אלא שיהודי תימן לא ידעולכנות אותו בשמו וכינוהו בשם כולל גרדת.

רוזמרין רפואי

הרוזמרין הרפואי נחשבבעיני יהודי תימן כצמח מזקק ומזכך את הדם, מנקה את הכליות ודרכי השתן, מחזק אתהלב וטוב לשיפור הזיכרון והפעילות המוחית.

במקרה של נפיחות בגוף אומיימת היו נוטלים ענפי רוזמרין, קוצצים אותם דק ומבשלים אותם במשך שעה עםשעורים. שילוב זה לדעתם, אם מתמידים בו, מסיר את הנפיחות או את המיימת.

ריחאן מצוי

ריחן מצוי היה מכונה בפייהודי תימן רַיְחַאן, והוא היה חביב עליהם מאוד. בוברכו ברכת הבשמים בהבדלה. הוא היה מתלווה אליהם בערבי שבתות בבתי כנסת. בהרחתוהיו מפיגים את מעוקת הצום ביום הכיפורים, ובשעת שמחה בין בברית ובין בשמחת חתןוכלה הוא היה מככב.

עיקר השימוש בתימן היה בריחאן תימני, המכונה ריחאן צנעני, שעליו היו קטנים, עגולים ויפים, ומוציא מתוכו שבולת, שריחה חזק יותר ומיוחד יותר מהריחאןהמצוי. יהודי תימן החשיבוהו כצמח שעל ידי הרחתו ניתן לחדד את השכל, להרגיע אתהעצבים ולחזק את הזיכרון.

השימוש הרפואי שנעשה בוהיה על ידי ערובו עם צמחים אחרים.

לחיזוק השינים היו לוקחיםצימוקים, עפצים, מנטה, שום ועלים של ריחאן, כותשיםאותם ביחד, מערבים עם מעט חומץ ושוטפים את השינים שתי פעמים והשינים מתחזקות.(ע"פ עדותו של יחיא אקצ'ע)

לריפוי מחלות עור שונותואקזמה היו כותשים שום, חינה וריחן ומערבים אותם עם מי נרגילה, עושים אותוכעין משחה ומורחים. (ע"פ עדותו של יחיא אקצ'ע)

שַבָּר לבן

יהודי תימן כינו את הברבשם חרמל. בו השתמשו למטרות רפואיות אלו:

1.במקרה שיש נפיחות בכבדהיו נוטלים חרמל, מרתיחים אותו ושותים מספר פעמיםעד שמתרפא. (יחיא אקצ'ע)

2.כשיש כאב בארכובות, היוכותשים אותו, מערבבים עם חמאת בקר, מחממים אותם ביחד ושמים אותם בתוך תחבושתבעודו חם שבע פעמים, וזה מועיל ומרפא. (יחיא אקצ'ע)

3.לשיכוך כאבי שינים היוכותשים זרעים, מניחים על השן הכואבת ומהדקים אותו בפיהם.

שחלים תרבותיים

שחלים תרבותיים מכוניםבפי יהודי תימן חִלְף או חַבּ אַרַשַאד, והיומשמשים לאכילה כירקות חיים בפני עצמם או בתוך סלט, כדרך שהשתמשו בהם אבותינומלפנים. צמח זה מוזכר במשנה כצמח שגידולו היה חשוב, ואי לכך חכמים אומרים:"אין מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגר בלבד" (מסכת מעשרות פ"דמשנה ה').

מכאן משמע, שהשחליים הוא צמח בפני עצמו, ואינו זהה עם הגרגר. אתהגרגר רגילים לזהות עם בן חרדל. שני הצמחים היו חשובים כירק, ושניהם היומשמשים לריפוי עינים. חשיבותם של השחלים אינה מוטלתבספק. יעיד על כך הכתוב: "כפר שחלים שהיה בהר המלך שהיתהפרנסתן מן שחלים" (גיטין נ"ז ע"א).

צמח זה היה נחשב כמפיגשכרות, אי לכך היו יהודים בתימן, כאשר הלכו להתארח בשמחות של חברם, היו נוטליםאתם את מאכלם כפי מנהג יהודי תימן בתימן, כדי שלא להטריח על בעל הבית אולביישו, אם אין לו מספיק תקרובת. הם היו לוקחים עם הערק שהיה נלווה אליהםלג'עלה גם רַשַד על מנת לאוכלו תדיר, כדי שלא יבואולידי שכרות, אם ישתו למעלה מהמותר. השימוש ברשדלמטרה זו היה נהוג במיוחד בין יהודי רדאע. השימושבשחלים נעשה גם על מנת להגביר את התיאבון ולחזק את הגוף. המבוגרים, שהזרע אצלםהיה מועט, היו משתמשים בו למטרה זו לחיזוק כח גברא. עיקר השימוש היה בזרעים.

למעשה השימושים הללו הםעתיקים. להגברת התיאבון כבר השתמשו בו חז"ל, יעיד על כך "שחליםשטרפן מערב שבת נותן לתוכו חומץ ושמן" (תוספתא שבת י"ד, י"ג). יתכן, שהם סברו שצמח זה אכן מחזק את הגוף, ולכן עשו בו שימוש רב.

יהודי תימן השתמשו בו גםלריפוי דרכי השתן והכליות מקדמא דנא. כתבים רפואייםקדמונים מבית מדרשם של יהודי תימן מספרים על כך.

השתמשו בו גם להסרת כאביםבכבד על ידי אכילתו בתדירות גדולה ובכמות רבה. למטרה זו השתמשו בצמחים.

יש שהיו משתמשים בו להסרתכיח וליחה צמיגה, שהצטברה במערכת הנשימה, בעיקר בקנה והסימפונות. למטרה זו היו נוטלים כפית זרעים, כותשים אותה, מרתיחים אותה למשך כ10- דקותושותים. תרופה זו היתה יעילה.

מלפנים היו משתמשים בצמחלריפוי דלקות עינים ולחיזוק הראיה, אלא שבדורותהאחרונים כמעט ונפסק שימוש זה. שמועה זו שזקני תימן אמתוה לא ידעו לומר כיצדעשו שימוש בה, וככל הנראה היתה בדרך שהשתמש בה אותוזקן, שעליו מספר חמי הרב שלמה צפר ז"ל בספרו רפואות תימן ח"ב עמ' 198: "וגם סיפר לי זקן אחד בשם סעיד צאלח מרחום ז"ל, שגםזרעיהם של שלחים טובים מאוד לריפוי עינים, ואם ישכאב בעינים לוקחים כמה זרעים ושוחקים אותם בכלי נקי ויכחול העינים כמה פעמיםביום ויתרפא במשך כמה ימים. הוא גורם להרבה דמעות בגין חריפותו, וזוהי התועלתהמרובה שבסגולת השחליים, שהוא מנקה את העינים, והדמעות יוצאות מהם שכוחליםאותם באבקת הרשד".

שטה סלילנית

תיאור הצמח ותולדתו

השיטה הסלילנית הינה עץ קוצני בגובה 4-6 מטר ממשפחת המימוסיים, הגדלה בארץ בערוצי נחלים ובמניפות סחף, בערבה, בנגב הדרומי עד סואץ.

מקור השם העברי "שטה" הוא מצרי. המצרים כינוהו בשם "שונט" ושם זה בגלגולים שונים הפך לשוניטא. לדעת מאנדלקורן בקונקורדנציה שלו לתנ"ך, הדגש החזק של המילה "שיטה" באות ט' היא להשלמת האות נון החסרה כדוגמת "חטה" במקום חינטא, השםארמי-סורי שהיה לו. ע"פ המקובל, צמח זה הוא עץ השיטה ששימש חומר גלם לבנית המשכן וכליו על ידי בצלאל ואהליהבלמטה דן, המכונים "חכמי לב", כלומר בעלי מלאכה מדופלמים.

לדעת חז"ל במדרש תנחומא פרשת תרומה ט', "יעקב אבינו נטע אותם בשעהשירד למצרים. אמר להם: בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומרלכם, משאתם נגאלים עשו לי משכן. אלא עמדו ונטעו ארזים. בשעה שיאמר לכם לעשותמשכן, והארזים מצוין בידכם. מיד עשו כשאמר להם אביהם עמדו ונטעו ארזים".

עץ השיטה הוא עץ מקודשבעיני הבדואי, לפי שממנו מתקין כלים ומתקנים המשמשים אותו בנדודיו, וצורך בניתהאוהל. כאשר הבדואי זקוק לעצים לצורך קיומו, הוא לא ישתמש בעליו, בזרדיו , בשרביטיו ובענפיו הדקים של עץ השיטה אלא יכתת רגליו עד למרחק גדול כדי לקוששעצים. כל זאת, מפני ששימוש בעצי השטה יגרום לחסר במשך הזמן, וזה יתן את אותותיו בחייו.

בימות הקיץ החמים מפרישההשטה מגזעיה שרף, אשר בעת מגעו עם האויר צבעו הופךלהיות חום. השרף מכונה בלשון יהודי תימן בשם "צ'מע" או "צ'מע ערבי" ובו היו משתמשים לצרכיםרפואיים.

שימושיו הרפואיים:

הצ'מע המכונה גם בשם "אקקיא", שהוא שיבוש השם הלטיני "אקציא", היה נחשב כיעיל מאוד לטיפול בשינים מתנדנדותובדימום בחניכיים. כל מה שעליך לעשות על מנת לטפל במחלות אלו הוא ללעוס וללעוסעד ששיניך מתחזקות. טיפול זה רווח גם בין ערביי המדבר. שימוש רפואי אחר למטרהזו: היו כותשים את השרף עם מספר צמחים, שביניהם היה ריחן, מערבבים אותם עםחומץ ומגרגרים מספר פעמים עד לקבלת תוצאות רצויות.

במרתח השרף בריכוז גבוה היושוטפים פצעים, על מנת שלא יזדהמו, ואתו היו מחישים את איחויו ורפואתו.

מרתח השרף כשהוא מדולל היהנחשב כמחזק את הראיה וכמרגיע עינים מאומצות. הטיפולהיה במי שרף חמימים, ששטפו את שמורות העינים.

לעיסת הצ'מע במקומות שונים היה משמש לחיזוק רחם האשה, ובמיוחד זו שיש לה נטיהלהפיל.

מי השרף ותערובת מי שרפיםאחרים בעודם חמים היו נחשבים כתרופה טובה לכאבי גב של נשים בהריון או שסובלותמכאבים ברחם. את המים היו מערבים באבקת שרפים ואותם היו מדביקים בגב התחתוןובאזור הכליות במשך לילה ובבקר היו רוחצים את הדבק.

נסים קריספילמספר, שהצמח כשהיה מעורב בחלמון ביצה היה משמש לטיפול יעיל בדרך של רטיות. שימוש זה אינו זכור לשום תימני זקן, אלא שחזקה על ניסים קריספילשלא יאמר דברים שלא ראה או שמע את מהימנותם.

לטיפול בטחורים היוכותשים שרף, מערבים אותו בסמנה ומורחים אותו בטחורים על מנת לכוף אותם. במקרה של טחורים חזקים, היו מערבבים בשרףתמצית רוטא ("שדאב") וחמאה. טיפול זהיעיל.

אגוז מוסקט

תאורו:

פריו העגול של העץ "מיריסטיקה פרגרנס", המורכב מקליפה וגרעין. מאגוז המוסקט מפיקים שני מיני תבלינים: מייס, העשוי מקליפת האגוז ומשווק בצורת אבקה בגווןצהוב-חום או בצורת חתיכות קרניות ושדירות בגוון חום-אדום; וראשי בשמים, שהואפנים האגוז וצבעו אפור-חום.

ריחם ארומטיוחזק, וטעמם כשהם בפני עצמם מריר ותפל.

בתימן השתמשו בקליפתהאגוז המכיל בממוצע 7% שמן ארומטי נדיף, הנמצא בתוךהורידים החומים שעל הקליפה.

שימושיו הרפואיים:

בתימן השתמשו בו לטיפולבשיהוק שנגרם ע"י אכילת יתר או על ידי ושט מלוכלכת, או נגד עיכול חלש עם נטיה מובהקת לגאזים, העוליםכלפי מעלה לכיוון הלב, וכן לחיזוק המוח, לחיזוק כחגברא בצרוף תבלינים אחרים ולריבוי הזרע.

יש שהשתמשו בו עם זענגויל, קינמון, צפורן וקרדמון נגד כאבי ראש ונגד צינון.

כל השימושים הללו, יעילותם מוכחת וכדאי להשתמש בהם למטרות אלו גם היום.

 אזהרה:

האגוז מכיל מיריסטיצין- רעלן הגורם לכאבי ראש, גירוי העצביםהמוטוריים, עוויתות, בחילות ואלרגיות, כשהוא נאכל בכמות גדולה. בני אדםשהורעלו ממריסטיצין מתהלכים כשיכורים. אי לכך ישלהשתמש בו בתבונה ובכמות מדודה. השימוש הרצוי הוא קורט תבלין עד ארבע פעמיםביום. האגוז מכיל גם פנולים, ואי לכך ילדים- עליהםלהימנע מהם במידת האפשר. רצוי מאוד לא להשתמש בו במקרים של עצבים מגורים.

הערה:

אופן השימוש באגוז מוסקטמתאים לדברי הרמב"ם, שהיה רופא מעולה שהתרחקמכל "הסגולות" הבלתי בדוקות ובחן את הדברים בצורה מציאותית. הרמב"ם כותב בשם הרופא הערבי אל-תמימי, שהאגוז כשהואמעורב בדבש דבורים ובזנגעויל, מועיל לזקנים, למצוננים ולכאבי פרקים. הוא מחזק את הקיבה והלב, מעורר התאוהועוזר למשגל. בתימן לא ידוע לי שהשתמשו בו לכאבי פרקים.

רבי שמואל בן ישועה עדניבספרו "נחלת יוסף" כותב: "אגוז מוסקט יעיל מאוד למי שנפסק זרעוונתרפה גידו (=אבר המין). וכה יעשה: יקח ב' או ג' אגוזים וישחקם היטב וישים ביין, ויחמם היין מעט, ויבשל מעט ורד במים, ויערבהמים ביין הנזכר, וישתה ג' ימים רצופים אליבא ריקנאולא יאכל מאכלים גסים".

כלמינתה CALAMINTHA

תאורו: צמח ממשפחת השפתניים, בן שיח ריחני משתרע, המגיע עד לגובה 30 ס"מ, הוא מיטיב לגדול בארץ ישראלבראשי ההרים, ביהודה, בשומרון ובגליל. הוא כמעט נכחד בארץ ע"י הערבים, המחבלים כל חלקה טובה בארץ הקודש ובתקופה זו מנסים לגדל אותה ולפזר את תפוצתה, במיוחד באזור גוש עציון, ששם מתפתחת יפה.

שימושים רפואיים:

יהודי תימן השתמשו בצמחלהרחקת תולעים, להפגת גזים, לעיכול קל ולשיכוך כאבי בטן, כשהיא לבדה או בצרוףאזוב.

כל השימושים הללו רלבנטים ע"פ הרפואה הטיבעונית, ואי לכך כדאי להשתמש בהם למטרות אלו, במיוחד לשכוך כאבי בטן.

כמון תרבותי CUMINUMCYMINUM

תיאורו:

צמח חד-שנתי נמוך, ממשפחתהסוככיים, בעל זרעים קטנים וחומים, גבעול דק ומסועף מאוד ופרחים בצבעלבן-ורוד. מוצאו של הצמח מתורכמינסטן, ומשם נפוץבעיקר במצרים ובארצות המזרח התיכון, וגם בארץ ישראל שגידלוהו כצמח תרבות, כפישנזכר על ידי הנביא ישעיהו. בתקופת חז"ל השתמשו בו לנתינת טעם בפת מפני "שאין טעם כמון אלא ריח כמון" (תרומות פרק י' משנה ד')

שימושיו הרפואיים:

יהודי תימן השתמשו בובתבלין הזחוג ובמיני מאפה שונים. לחסימה בדרכי השתן היו מערבים אותו עם חומץבן יין ושותים כוסית בכל פעם ארבע פעמים ביום לטיפול בנפיחות הגוף, להפגת גזיםולקשיי נשימה.

הוא היה מצורף לגד השדהלטיפול במי שלקה בחוסר תאוות המישגל.

נשות עדן היו משתמשות בובצרוף כורכום לטיפוח עור הפנים. לדעת מהלאל העדני שימוש זה הוא הגורם העיקרי לעור פניהן היפה והכמעט נטול קמטים של נשות עדן הזקנות.

רבי שמואל בן יוסף עדניבספרו "נחלת יוסף" מציע לשתות אותו בחומץ מזוג במים לטיפול באסטמא וייבוש הליחות שבריאות. אכילתו חי מומלצת להסרת עויתות בבטן.

כמנון האניס

יהודי תימן השתמשו באניסלחיזוק הגוף, במיוחד אחר שפעת או מחלה אקוטית אחרת, לריפוי כאבי כבד ולב, להפגת גזים ולשיעול. מי שהיה סובל מקצרת, היו מציעים לו להרתיח כפית בחומץ בןיין, לבשל אותו למשך כ10- דקות, ואח"כ לשתות אותו במינון של כוסית שלושפעמים ביום.

פלפלת חריפה

תיאורה:

ירק עשבוני רב-שנתיממשפחת הסולניים. גובהו 50-150 ס"מ. פריו בצורת קונוס בעל פירותקצרים או ארוכים, עתירים בקפסיציןאו עניים בו - תלוי בזן, דפנותיו דקות מאוד, הגדלבתחילה כפרי בצבע ירוק ובהמשך כתום-ירוק או אדום או מעורב. הצמח- מקורו בדרוםאסיה, ויש אומרים בהודו המערבית, ומשם התפשט בתקופת המשנה וחז"ל בכלארצות המזרח התיכון ואפריקה. יש הסוברים, שמקור הפלפל באמריקה הטרופית, אךסביר להניח שתושביה הקדומים, שלפי חוקרים שונים הם ילידי הודו, נטלו את הצמחמהודו המערבית בשעת נדודם ונטעוהו לרוב באמריקה הטרופית. שם השתמשו בם למאכל ולתרופה להרבה מחלות, במיוחד נגד מחלת הקדחת הצהובההאיומה, שעשתה בהם שמות, אך גם בדלקות שונות בגוף, ואפילו לדלקות מעים. (ראה יתרו קלוסז"ל, בספרו "חזרה לטבע" בהוצאת אור טבע עמ' 213)

שימושיו הרפואיים:

לשימוש המרובה בתבלין זהכמאכל וכרפואה יש עומק היסטורי ותבונתי. יהודי תימן לפי המסורת הכירו בו כצמחרפואי, המחזק את כח החיים והחיוניות בעקבות מאורעותהחיים ותמורותיהם בתימן. ישנן שתי מסורות בעניןהשימוש בצמח זה:

יש אומרים, שפעם בתימןהיה רעב גדול ולא היה ליהודים מזון לאכול, והם זנו את עצמם מעשבי בר שלקטו, ובמיוחד מעגבניות, גרגרנית יוונית ופלפל חריף. שלשת הצמחים הללו "החזיקו" אותם בתקופת הרעב, ועל ידם נצולוממנו. בעקבות השימוש במאכלים אלו נוכחו לדעת, שצמחים אלו גורמים לכח סיבולת ולעמידת הגוף, ומאז הרבו להשתמש בהם.

מסורת אחרת מספרת, שפעם היהדבר, לא עלינו, שכילה ועשה שמות בתושבי תימן. היהודים, שהשתמשו בצמח זה לרוב, כמעט ולא נזוקו. הם הבינו, שצמח זה סגולתו רפואיתבדוקה, ומאז הרבו להשתמש בו.

אחת המסורות הללו נאמרהבשם הרב יחיא אלשיך זצ"ל, ולעת עתה לא זכיתילאמת אותה.

יהודי תימן הרבו לשבחאותה. שימושם הרב לימד, שצמח זה גורם לעמידות הגוף מפני מחלות, מגביר אתהחיוניות ומזרז את העיכול. לדעתם היא מונעת את התולעים, והיא גם ממיתה אותם אםישנם.

הצמח היה נחשב בעבר וגםכיום כצמח רפואי, המזקק את הדם, מחזק את הגוף בתקופת החורף, מחממם וממריץ.

היו שהשתמשו בו בגרגור אובלעיסה, כשהשיניים כואבות, והיו שהשתמשו בו גם חיצונית כאבקה, בזמן שהדם צרור.

פֶּרֶג

תאורו:

צמח חד-שנתי ממשפחת הפרגיים, בעל פרחים ורדרדים-לבנים-ארגמניים גדולים. הואבעל הלקט גדול דמוי רימון, המכיל זרעים שחורים, שהוא התבלין המוכר לנו.

שימושיו הרפואיים:

יהודי תימן כינוהו בשם "אבו-אלנום"- "אבי השינה", ועשו בו שימוש להרגעה ולשינה. לטיפול בשעלת היו מבשלים אותו עם חלב, ולחיזוקהשיער ולהשחרתו היו מבשלים אותו עם שמן זית והדס ומורחים על השיער.

מאחד מזקני תימן שמעתי, שריבוי אכילת הזרעים גורמים לשיכוך התאוה המינית.

צפורן

מניצני הפרחים המיובשים (כפתורי הצפורן) של עץ הציפורן ממשפחת ההדסיים מכינים תבלין, שבו היו משתמשים לכיוח ולחיזוק הריאות, לטיפול בהצטננות ושפעת, לחידודהפעילות המוחית, לחיזוק הזיכרון, לחיזוק כח גבראולהסדרת פעילות המעים.

בד"כ היו משתמשים בובצרוף זענגויל, קינמון, פלפל שחור, ומי שידו משגתגם קרדמון (הֵל). השימוש היה באבקה, אך גם בצמחעצמו. יש שהיו משתמשים בו גם לנקיות המעים מתולעים. במקרה זה השתמשו בו להרחקת ריח הפה על ידי לעיסת כפתורים, ובצורה זו היה משמשגם להשקטת כאבי שנים.

קינמון

תיאורו:

עץ גבוה ממשפחת העריים, בעל ריח חריף, הגדל באינדונזיה ובמערב הודו. קליפת הענפים הצעירים, העוברים תהליכי עיבוד, משמשים כתבלין.

שימושים רפואיים:

השתמשו בו לחיזוק הגוף, לשיפור הראיה ולהארכת החיים. שימוש זה הוא מסורת בין יהודי תימן, לפי המקובל, מלפני אלפי שנים. הקינמון, הזנגויל וההל, כשהםמעורבים יחד או לבדם, היו משמשים לטיפול בשיעול, בנזלת ובהצטננות, כשהוא מעורבבדבש ובתוך מעט קפה או קישר (תה מקליפות הקפה).

יש שהיו משתמשים בולחיזוק מערכת העצבים, אך אין לזה סימוכין מדעיים, וספק אם מועיל.

בתימן, במיוחד הנשים, היומשתמשות בו ובציפורן להסרת ריח הפה.

קפה

תיאורו:

עץ ירוק-עד ממשפחתהפואתיים. פרחיו גדולים, לבנים וריחניים. פירותיו מכילים זרעים שממנו מכיניםאת המשקה שקרוי על שמו. מולדתו- אתיופיה, אך היה גדל בתימן על פני שטחיםנרחבים. הקפה התימני נחשב כקפה משובח, שממנו זנים שונים גדלים בכל העולם, ובמיוחד בברזיל- יצואנית הקפה הגדולה בעולם. יהודי תימן הביאוהו בעלותם ארצה, וגידלוהו במקומות שונים באזורי מגוריהם.

חמי הרב שלמה צפרז"ל בספרו "רפואות תימן" מספר: "ובתימן היה גדל בדרוםתימן ובמזרח תימן בכמויות גדולות מאוד. וסוג הקפה בארץ יאפע, במזרח, היה מתוק ויפה בצורתו ופריו גדול כגודל הזיתים כאן בארץ, והיו מביאיםאותו למכירה עם קליפתו לא כמו כאן שמשווקים רק החלק הפנימי בלי הקליפה מהשנקרא "קישר" בערבית. היה אפשר לאכלו יחד עם הקליפה שלו, במיוחדכשהוא רך וטוב, וטעמו כטעם הסוכר. בארץ תימן היו משתמשים בהרבה קפה, והיושותים אותה בלי סוכר".

שימושיו הרפואיים:

לדעת יהודי תימן הקפהמחזק את הלב. בקפה הטחון עם קליפתו (הקישר) היומשתמשים לטיפול בכאבי ראש, כשהוא מעורב בקינמון, זענגויל, הל וציפורן. בצרוף זה היו מטפלים בהצטננות וחום גבוה ע"י שתית משקה חםמספר פעמים וכן להרחקת השינה. כשמישהו היה נפצע וזב דם לרוב, היו לוקחים כמותגדולה של קפה ומורחים אותה על מקום הפצע במטרה לעצור את זיבת הדם.

השתמשו בו גם לעצירתשלשול על ידי נטילת שתי כפות קפה טחון ועירובו במעט מים ושתייתו. אופן אחר: כפית קפה בחצי כוס לימון ללא סוכר ושתייתו (עפ"י יחיא אקצ'ע).

ניסים קריספיל מספר: "רטיות שהוספגו במרתח שבשלו בו קליפות פולים במי מלח משמשות אותםלטיפול בכאבים ראומטיים ובנקעים" (המדריך השלםלצמחי מרפא).

שימוש זה לא זכור ביןזקני תימן.

בקישר (קליפות הקפה) היומשתמשים לזירוז העיכול ולשיתון. מי שהיה לו כאביםבאזור הכליות היו מציעים לו להרבות בשתיית קישר.

קצח הגינה

שימושיו הרפואיים:

קצח הגינה היה מכונה בפייהודי תימן בשם "חבה סודה" ו "קחטה". הם היו משתמשים בו במיני מאפה, במיוחד בכעכים. יהודי תימן קבלו ללא עוררין אתדברי חז"ל "הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב" (ברכות דף מ' ע"א), ומשפט זה יכול היית לשמוע אצל ההמונים. יהודי תימן לא השתמשו בואלא רק באפיה, וזאת גם על פי מסורת חז"ל, שהקצח נחשב אחד מסימני מות כלזמן שאינו אפוי.

השתמשו בקצח להמתת תולעיםעל ידי בישול הזרעים, וכנראה שמזה הסיקו, ששימוש רב בו גורם להפלה. דעה זו, שהקצח גורם להפלה שמעתי לראשונה משכנתי היקרה חממה צברי ז"ל. לדעתה נשיםבהריון, אם ישתמשו בזה הרבה, עלולות להפיל. אני נוטה להאמין, שזו מסורת עתיקה, שאותה העבירה מתימן.

על הקצח כותב בספר "נחלת יוסף": "פותח השתן ומעביר הקרירות שבבטן".

שוש קרח

שימושיו הרפואיים:

הצמח היה משמש את יהודיתימן לטיפול בדיזינטריה. "מבשלים את הצמחהנקרא "עירק-א-סוס" ונותנים לסובל אתהמשקה כשהוא חם משך חצי שעה כוס אחד.

וגם מוסיפים לתת לו לשתותמים עם זענגויל" (יחיא אקצ'ע "מדע הריפוי בתימן")

הוא היה משמש גם במקרה שלחומציות יתר. לסובל היו נותנים שתית שוש מבושל עםקישר. במקרה של הרעלת קיבה "לוקחים עירק-א-סוס, מבשלים עם מים ונותנים לסובל עד שלא נרגיש כאבים ומתרפא (יחיא אקצ'ע).

הוא היה משמש גם לטיפולבהטלת דם דרך השתן "נותנים לסובל כפית קטנה בבוקר וכפית קטנה בערב עם כוסתה והדם נעצר" (יחיא אקצ'ע).

שכנתי היקרה חממה צבריז"ל סיפרה לי, שבעירק-א-סוס היו משתמשיםלטיפול בעקרות. נשים שלא היו נכנסות להריון, היו נותנים להן הרבה מצמח זה.

מחקרים מודרניים מלמדיםעל היגיון רב בשימוש זה לריפוי עקרות. בשורשים נמצאו כמויות קטנות של הורמוניםנשיים, אשר להם מיחסים חשיבות בתקופת הביוץ.

שת

תיאורו:

צמח בר, הגדל כגדר חי, מאחר שלא זיהתי את שמו העברי בברור הזכרתי אותובשמו הערבי, כפי שקראוהו בתימן "שת" או "צבאר".

פולקלור:

בתימן היו משמשים בצמחכולו-עלים וגבעולים- כחומר לעיבוד עורות.

כיצד עשו זאת?

היו שוחקים את הצמח עדשיהא אבקה, מערבים אותו במים עד לכדי יצירת נוזל סמיך, מחדירים לתוכו אתהעורות, ומשאירים אותם כמה ימים עד לספיגה מירבית. כשהבחינו בכך, הוציאו מן המים ושפשפו אותו היטב היטבבאבן או בבול עץ, הורידו ממנו את השכבה השומנית והבליטות שבעור וכן את השערותשנותרו, ולאחר מכן היו מיבשים אותו מעט ומעבירים אותו תהליך עיבוד נוסף, במקומות מיוחדים בתוך נקבות הרים, הנקראים בלשון יהודי תימן "מדבג'ה". עיבוד העורות היה נמשך עד לקבלת קלף בגווןורוד-לבן. בשלב שלישי של העיבוד היו שוטחים אותם בשמש עד שיתיבשולגמרי, אך לא היו מלטשים אותו בבול עץ חלק עד לתוצאה הרצויה.

בצמח השת היו משתמשים גם לתעשית הדיו וגם לצביעה.

שימושים רפואיים:

מפי חממה צברי ז"ל, שכנתי היקרה, שמעתי שימושים חשובים מאוד שעברו במסורת מאות ואולי אלפי שנים, ואלולא היא, ספק אם היו ידועים על ידי הדורות האחרונים.

היא כאשהמילדת בתימן ידעה את סוד השימוש שלו, ולא רק כיצד פעלו בו. היא ידעה, שהשימוששלו כמריחה על פני הילדים ומצחותיהם הוא במטרה לחזקאת העור הרך שלהם, ולא רק למטרות קוסמטיות כדלהלן. היא ידעה, שהשימוש הואסגולתי כנגד עין הרע, ולמטרה מוגדרת לישוב הדעת, והיא הוסיפה שהשימוש שלו הואגם לחיזוק הראיה והדעת.

להלן השימוש בצמח:

הדבק המתגבש שנוצר מאידויהצמח הכתוש לאבקה והמבושל בשמש, היה משמש את האמהות האוהבות כמריחה על מצחהתינוקות והצדעים כלפי מטה על מנת לחזק את עור התינוק ולחסן אותו, וכן על מנתלהסיר את הפלומה העדינה של התינוק.

מריחת שכבה קטנה של דבק היתה נמשכת למשך חודש עד כמה חודשים. בעת הצורך היוהאמהות מקלפות את הדבק הזה ומסירות אתו את השערות הדבוקות לו. לצמח היתה סגולה מיסטית נגד עין הרע ולמטרה מוגדרת של ישובהדעת. חמי ז"ל הביא בספרו את אמרת ההמונים על ילד שאינו מיושב בדעתו "מה סוואת ליה אומו צבאר"- "לא עשתה לו אמו שת".

לפי הבנתה של חממהז"ל זו הסיבה שהיו מורחות חלק מהיולדות את הדבק הזה אף הן.

עוד מסורת חשובה, שללאהיא היתה יורדת לתהום הנשיה.

למבוגר, צעיר או זקן, שהיו נחשכות ונסתמות עיניו, היו נוטלים אבקה שחוקההדק היטב מהדבק ומורחים בעיני הסובל. היא לא זכרה את מטרת השימוש באופן ברוראם כנ"ל או להרחקת תבלול (קטרקט) וכיצד בדיוק היו עושים את זה. היא רק זכרה, שהיו עושים את זה וזה היה מועיל מאוד והציל אנשים מעורון.

אי לכך הקורא היקר כדאי שלא ישתמש בסגולה רפואית זו עד שיבורר הדבר, ואם מישהו יודע אודות השימוש בזהלמטרה זו מתבקש להודיעני ע"פ הכתובת בראש הספר.