הלכות תענית אסתר

ב בימי מרדכי ואסתר נקהלו היהודים בשלשה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם ולהינקם מאויביהם, והיו צריכין לבקש רחמים מאת ה' יתברך שיעזרם. ומצינו שכאשר היו ישראל במלחמה, התענו שיעזרם ה', וגם משה רבינו עליו השלום ביום שנלחם עם עמלק התענה, ואם כן מסתמא גם אז בימי מרדכי ואסתר התענו ביום י"ג באדר. ולכן קיבלו עליהם כל ישראל יום זה לתעְנית ציבור ונקרא תעְנית אסתר, כדי לזכור שהבורא יתברך רואה ושומע תפילת כל איש בעת צרתו, כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה לאבותינו בימים ההם. ומכל מקום אין תענית זו חובה כל כך כמו ארבע תעניות שכתובים במקרא, ולכן יש להקל בה לא רק למעוברות ומניקות, ולחולה שאין בו סכנה, וכן ליולדת שאינה מניקה כל שלושים יום (ואינם צריכים לפרוע התענית ביום אחר), כדלעיל סימן ק"ב סעיף ז', אלא אפילו רק כואבי עינים אם הם מצטערים הרבה לא יתענו, אלא שהם צריכים לפרוע את התענית ביום אחר. וגם חתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה שלהם, אינם צריכים להתענות, וא"צ גם לפרוע. אבל שאר הבריאים, לא יפרשו מן הצבור. ואפילו מי שהולך בדרך וקשה עליו התענית, מכל מקום צריך להתענות:

ג סדר התפילות בתענית אסתר, מובא כבר בסידורים. ובמנחה, אין אומרים נפילת פנים, מפני שהוא ערב פורים, ולכן גם בהוצאת ס"ת אין לומר אל ארך אפים, אלא יהי י"י אלהינו עמנו וגו':

ד אם חל פורים ביום ראשון, מקדימים להתענות ביום חמישי. ואם יש אז ברית מילה, יעשו את הסעודה בלילה. אבל בעלי הברית דהיינו הסנדק והמוהל ואבי הבן, מותרין לאכול ביום (דוקא באופן זה שאינו בזמנו אלא מוקדם), ואין צריכין להתענות ביום ששי. אבל אדם אחר ששכח ואכל ביום חמישי, יתענה ביום ששי: