ה תשרי

[ט] בכל יום מקיפין פעם אחת, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מקיפין שבע פעמים, זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכות להיות לצד ימין, דהיינו שבעת פנייתו להקיף יפנה לצד ימינו. ונהגו להקיף גם מי שאין לו לולב. וכל מי שיש לו לולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. וגם מי שאירע לו אֵבל בֶּחָג, אינו נמנע להקיף, וכן אָבֵל כל שנים עשר חדש על אביו או אמו{יט}:

[י]בשבת אין מקיפין, שגם במקדש לא היו מקיפין. ומנהגינו שגם הושענות אין אומרים אז{כ}:

[יא] אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהוא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים רחוקים ושולחים להם אתרוג ולולב, צריכין להמתין עד מעט קודם חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות יותר ביום־טוב ובחול־המועד. ומי שחלש ליבו להמתין עד חצות, יכול לטעום איזה דבר קודם. אבל מי שאין ליבו חלש, יש לו להחמיר אפילו בטעימה{כא}:

[יב] מותר להחזיר את הלולב ביום־טוב למים, ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף. ובחול־המועד מצוה להחליף את המים, כדי שישאר הלולב לח ומהודר{כב}. ואין מנהג אצלינו ליקח בחול־המועד בכל יום ערבה חדשה ללולב{כג}. ויכולה אשה לקבל את הלולב מיד בנה ומיד בעלה להחזירו למים, שאעפ"י שהיא פטורה ממצות לולב אינה אסורה לטלטל אותו{כד}. ואם רוצה ליטול ולנענע, רשאית, אבל בלא ברכה (כדלעיל סימן י"א סעיף י"ח):

[יג] הדס שלְּ־מצוה{כד*}, אסור להריח בו כל שבעת ימי החג אפילו בשבת, ובחו"ל אסור גם ביום שמיני עצרת. אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת, ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות. ובשאר ימי החג (ויש אומרים דאפילו שלא בשָׁעַת נטילתו לצאת בו) אין להריח בו, מפני שיש ספק אם לברך עליו{כה}: