ח תשרי

[ח] בארץ ישראל אין לשבת בסוכה בליל שמיני עצרת ויומו, אפילו בלא לברך, מפני שנראה כמוסיף (אבל לפני סוכות, ואף בערב סוכות, אין חשש בזה). ולא יסתור הסוכה ביום שביעי, אבל מזמן מנחה קטנה ומעלה מוציא את הכלים ממנה, ומכין את הבית לכבוד יום טוב. ואם אין לו מקום אחר לאכול אלא בסוכה, צריך לִפְחוֹת מן הסכך ד' על ד' טפחים, לעשות היכר שיושב בה שלא לשם מצות סוכה. ובחוצה־לארץ מצוה לאכול ולישַן בסוכה בליל שמיני עצרת וכל היום, אלא שאין מברכין, מפני שאין הישיבה בה אלא מפני הספק. ובשמיני סמוך לחשיכה יכול לפנות את הכלים מן הסוכה לתוך הבית. אבל לא יסדרם ביום, משום דהוי כמכין מיום טוב לחבירו: [והיום] התשיעי שֶׁלֶּ־חָג, שהוא גם כן שמיני עצרת, נקרא שמחת־תורה, לפי שמסיימין בו את התורה ושמחים בה. ובארץ ישראל עושין שמחת־תורה ביום שמיני{יד}:

[ט] שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא, ולפיכך אומרים בו שהחיינו בקידוש, משא"כ בשביעי של־פסח{טו}. ונוהגים בחו"ל לאחר את תפילת ערבית עד שתחשך, כדי שלא יבואו לקדש מבעוד יום ואז יצטרך לברך על הסוכה, ואיך יזכיר בקידוש שמיני עצרת דהוי תרתי דסתרי{טז}. ואין צורך עתה שהגדול שבציבור (או חזן בית־הכנסת) יסדיר את התפילה, רק יודיע שהתפילה כמו ביום טוב ראשון זולת שאומרים את יום חג שמיני עצרת הזה זמן שמחתינו{יז} באהבה (כן הוא בנוסח בלדי, ובשאמי אומרים שמיני חג עצרת) וכו'{יח}. ומי שטעה ואמר את יום חג הסוכות הזה, אפשר שיצא ידי־חובתו ואינו צריך לחזור, ובפרט כשכבר סיים ברכת שים שלום{יט}:

[י] יש נוהגים לעשות שני חתני־תורה, אחד המסיים פרשת וזאת הברכה מן ולאשר אמר עד לעיני כל ישראל, ואחד המתחיל בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות. הראשון מברך תחילה וסוף ומחזירין הספר ואומרים פיוט ומוציאין ספר שני, ומברך הקורא בראשית תחילה וסוף. והרוב נוהגים שחתן אחד קורא הסיום יחד עם ההתחלה בלא שום הפסק ובברכה אחת תחילה ואחת בסוף, על־ידי שמוציאין ביום זה שני ספרי התורה כאחד, או שקודם סיום וזאת הברכה מוציאין ספר שני לקריאת בראשית. וכשסיים פסוק ולכל היד החזקה וגו' לעיני כל ישראל, מתרגמו התורגמן, וכל הקהל שונים בקול־רם יחד את הפסוק, ומתחילים מיד פסוק בראשית ברא וגו'. ובנתיים פונה הקורא לימינו שם פתחו כבר ספר בראשית, וכשסיימו הקהל לקרות הפסוק מתחיל הוא וקורא (ומתרגמו התורגמן, ומחליפים מקום הספרים), עד אשר ברא אלהים לעשות{כ}:

[יא]יש אומרים שראוי שחתן־תורה יהיה תלמיד חכם ולכל הפחות מחשובי הקהל, אבל המנהג שכל המרבה במחיר זוכה{כא}:

[יב] רבים נוהגים שכל ילדי בית־הכנסת, הקטנים וקטני־הקטנים, עולים לספר תורה אחד אחד, לקרות פסוקי ולאשר אמר וגו', או פסוקים אחרים מן הפרשה{כב}. [ויש מקומות שאינם נוהגים כן, והם מעלים כל קטני הקטנים בארבע שבתות הנזכרות לעיל סימן ס' סוף סעיף ג']: