כג תשרי

[ה] בכל פעם שנפנה או שמטיל מים, ואפילו רק טפה אחת, ירחוץ ידיו במים (עיין לעיל סימן ב' סעיף י') ויברך ברכת אשר יצר. (ומ"ש בגמרא לומר בכניסתו "התכבדו מכובדים וכו'", לא נהגו בזמן הזה{יד}). אם הטיל מים או נפנה, ושכח מלברך אשר יצר, ואחר־כך שוב הטיל מים או נפנה, ונזכר שבראשונה לא בירך, אינו צריך לברך רק פעם אחת. ומי ששותה סם המשלשל ויודע שיצטרך לפנות כמה פעמים, לא יברך עד לאחר הגמר{טו}:

[ו] דרך זריזות ונקיות להרגיל את עצמו לפנות ערב ובוקר{טז}, דהיינו קודם תפילת שחרית, וקודם מנחה וערבית{יז}. ואם אינו יכול לפנות, ילך ארבע אמות, וישב ויעמוד עד שיפנה, או יסיח דעתו מדברים אחרים{יח}. המשהה נקביו, עובר משום{יט} אל תשקצו{כ}. ואם משהה מלהטיל מים בעת צרכו, עובר גם משום{כא} לא יהיה בך עקר{כב}:

[א] כתוב{א} וכסית את צֵאָתֶךָ, כי י"י אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' והיה מחניך קדוש, ולא יִרְאֶה בך ערות דבר וגו'. מכאן למדו רבותינו ז"ל שבכל מקום אשר ה' אלהינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קרית־שמע, תפילה, לימוד תורה וכדומה, צריך להיות המחנה (דהיינו ארבע אמות סביבותיו) קדוש, שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא ייראה דבר ערוה, כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל{ב}:

[ב] ולא רק כשמוציא בשפתיו, אלא אפילו להרהר דברי קדושה, במקום צואה או מי־רגלים או כל דבר שהוא מסריח, אסור{ג}, עד שיכסה אותם, כמו שנאמר וכסית את צאתך{ד}. או שיטיל לתוך מי־רגלים של־פעם אחת, רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחילה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחילה, לא שנא השתין הרבה או מעט, ואפילו טיפה אחת. (ואם היו מי־רגלים בַּעֲביט המיוחד להם, לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י"ב). ולמי־רגלים של־שתי פעמים, צריכין ב' רביעיות מים, וכן לעולם{ה}. ואפילו אם נבלעו מי־רגלים בקרקע או בבגד, אם היד יכולה להירטב מהם, צריך לשפוך שם מעט מים{ו}. ויש מקילים שאינו אסור אלא אם־כן יש בהן טופח על־מנת להטפיח{ז}:

[ג] אם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר{ח} כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך, בְּעֵינַן שיהיו כולם נקיים{ט}. ויש מקילין בזה כשאינו מריח ריח־רע. אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי־הטבעת אף על פי שהיא מכוסה, לכולי־עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זֻהְמָתָהּ מרובה{י}: